דברי יששכר עב

מצה ואח"כ כזית מרור ולמה לא אכלו תיכף אח"כ מצה ומרור בהדי הדדי וע"כ דכי היכי דמתחלה חיישינן דהמרור יבטל את המצה ה"נ חיישינן דהמצה תבטל את המרור ומש"ה צריכין לשלשה אכילות. אלמא דאפי' מצה דאין בו חוזק מרירות מבטל למרור והדק"ל וכי עדיף מחטים באורז

וע"כ צ"ל כתי' השני של התוס' דאוכל חטים באורז הרבה והן הן דברי תוס' (דף ע"ט) שם ד"ה אמרו שהקשו מנלן דהלל ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז דלמא אכל הרבה

הן אמת דקושיא זו תמוה כיון דבגמ' אמרו הלשון אמרו עציו א"כ בודאי ידעו שאכל רק כזית מכל מין. אך ס"ס לפי דברי התוס' קשה על ר"א דפריך מאי אפילו דבשלמא אי נימא דמצות מבטלות זא"ז לא הי' שום אופן שיאכל מצה ומרור בהדדי שייך שפיר להקשות מאי אפי' דהא ע"כ צריך רק לאכול בפ"ע אבל כיון דיש עצה לאכול הרבה ולא יתבטל. וא"כ אפי' למ"ד מצות מבטלות זא"ז יוכל לקיים אליבא דהלל ואליבא דרבנן א"כ ניחא שפיר הלשון יכול יעשה כן וקמ"ל דאפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע ג"כ יוצא וא"צ לאכול הרבה מכל א' יחד

ואדרבה לפי זה הפירוש הי' מדוקדק הלשון יכול וכו' כדרך שהלל אוכלן דלפי דברי הגמ' כפשוטן הל"ל בקצור כהלל מאי כדרך שהלל אוכלן. אלא דודאי לא ס"ד לאכלן כהלל משום דמבטלות זא"ז אלא דהי' ס"ד לאכלן הרבה ועכ"פ הי' יכול לקיים דינו של הלל וע"ז אמר אלא אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע

אמת דגוף סברת התוס' דאכלן הרבה יש לכאורה לתמוה מה בכך שאוכל הרבה הא גם ממין השני אוכל הרבה. אך כוונתם דדוקא אם אוכל רק כזית מצה וכזית מרור לחוד אמרי' דפחות מכזית מצה נתערב ונבלע תוך הזית מרור וממילא אינו אוכל זית שלם מן המצה. וכן להיפוך פתות מכזית מרור מתערב תוך הכזית של מצה ואוכל מרור פחות מכשיעור. אבל כשאוכל שני כזיתים מצה ושני כזיתים מרור אפי' אם נתבטל מקצת תוך השני ס"ס עדיין נשאר זית שלם במקומו שאכלם ויוצא שפיר. אך כ"ז אם לא הי' אוכל אלא ב' זיתים בכריכה אבל אם הי' אוכל שלשה זיתים כשיטת רש"י א"כ לעולם יש רוב ולא מהני מה שאוכל הרבה. וכמ"ש תוס' זבחים (דף ע"ח) ד"ה הפיגול בקושיא השלישית

וא"כ י"ל דאה"נ בזה מחולקים ר"י ור"א דר' יוחנן ס"ל דהי' כורך רק שני זיתים לחוד ול"ק מאי אפילו וכמש"ל ור"א דחולק עליו ופריך מאי אפילו ס"ל דהי' כורך שלשה זיתים וא"כ לעולם אפי' אוכל הרבה תד בתרי בטל ושפיר למ"ד מצות מבטלות זא"ז לא הי' אפשר לאכול יחד וקשה שפיר מאי אפילו הא ע"כ צריך רק לאכול בפ"ע לרבנן

ומוכח לפ"ז דדעת הרי"ף ג"כ כדעת הרמב"ם ומש"ה השמיט לקושית ר"א משום דיש עצה לאכול הרבה וכמש"ל

אך ס"ס קשיא אה"נ כיון דחלוקין עליו חבריו למה נפסוק כהלל ונעשה זכר וכמש"ל

ונלפע"ד דהנה בע"ז (דס"ז) אמר ר"א אמר ר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכא"פ וכו'. ונחלקו בזה הראשונים ז"ל ודעת רש"י דדוקא כשהוא בעין הוא דלוקין אבל כשאינו בעין אף דאיכא כזית בכא"פ ג"כ אינו אלא דרבנן וכ"כ ג"כ רש"י בחולין (דף צ"ח ע"ב) ד"ה לטעם ועיין לח"מ פט"ו מהל' מ"א

והנה התוס' ושאר ראשונים הרבו לתמוה על רש"י מהא דפסחים (דף מ"ד) דאמרו כזית בכא"פ דאו' והקשו עלה מהא דכותח והתם נימוח הוי ולא הי' בעין

עוד הקשו דבחולין כ' רש"י זאת אליבא דרבא והכא רבא בעצמו אמר לה עלה דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דמבשא"נ הוי דאו' גמור דיוצא בו יד"ח מצה

ועוד תימה לשון רש"י בחולין שם דאמר דס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא למי נתכוין רש"י במ"ש אמוראי בתראי אם לרבא למה לו לשנות את טעמו ולקראו אמוראי בתראי ואם לאמוראים אחרים מי הם

והנה הקושיא הראשונה כבר תירץ בשעה"מ פ"א מהחו"מ ה"ו דהא התם בפסחים אביי ור"ד קאמרי לה ואינהו אה"נ דס"ל טכע"ק דאורייתא. אך שני קושיות האחרונים תמוהים הרבה

ונראה לתרץ ויתיישבו בזה דברי טוי"ד סי' צ"ח התמוהים דפסק דאיסורים מבטלים זא"ז ותמה במנחת יעקב כלל מ"ה סקמ"א דלמה לא הביא דעת הרמב"ם דמפורש פסק פי"ח מה' פסולי המקדשים ה"כ דאין איסורים מבטלי' זא"ז. וכן תמה שם על הראב"ד דהב"י כתב בשם הרשב"א בשמו דהאיסורים מבטלים זא"ז ובתמים דעים כתב הראב"ד הפגול והנותר אין מבטלים זא"ז. וע"ק אה"נ למה פסק הטור דאיסורים מבטלי' זא"ז הא בגמ' פליג ר' אלעזר על ר"ל ובירושלמי חלה ר' יוחנן אמר דאין מבטלים זא"ז וא"כ ר"י ור"א ס"ל דאין מבטלים זא"ז וא"כ למה הכריע הטור לפסוק כר"ל נגד שניהם

ונראה דהנה ברמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה"ה העושה עיסה וכו' אם יש בה וכו' וכתב הראב"ד דוקא בדאיכא כזית בכא"פ. ועי' במ"מ בשם הרמב"ן שכתב מן הירושלמי דדוקא בחטים באורז משום גרירה ובאמת מבואר כן בירושלמי לר"ה דס"ל טעמא אע"ג דליכא רובא. ובשעה"מ הקשה לגמ' דידן דא"כ מאי מקשה רבא מהך דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דהא שא"ה דאיכא גרירה

ונ"ל דהנה בתוד"ה מתיב הקשו מ"ט לא פריך מכל טעכע"ק דהוא דאו' והנה לעיל בתוד"ה הפגול הקשו ממעילה דאמרינן הפגול והנותר מצטרפין ותי' דשא"ה דהיא מעורב מש"ה מבטלים וא"כ י"ל דאה"נ הא קמ"ל ר"ל דלמה נקט דוקא פגול ונותר ולא שאר איסורים רק דבשאר איסורים פשיטא לי' דמבטלים זא"ז רק דבפגול ונותר דאשכחן דמצטרפין פין זע"ז סד"א דהוי כמו מין אחד ולא יבטלו ע"ז קמ"ל דה"מ בדלא מעורב אבל בדמיערב כיון דא"א שלא ירבה מין א' על חבירו מבטלין זא"ז וא"כ רבותי' דר"ל דוקא במינים שמצטרפין ועלה פריך רבא מחטים עם האורז דייקא ולא משאר מינים דהא חטים עם האורז נהי דהם גוררים מ"מ גרירא דידהו לא עדיף מהאיסורים שמצטרפין דאמרינן דוקא בדלא מיערב ואפילו אם מיערב דוקא בשוה ולא כשרבה א' על חבירו ה"נ בחטים עם האורז נימא דמבטלין משום דא"א שלא ירבה ועלה מתרץ רבא דבמינים המצטרפין יש נ"מ מב"מ למובשא"מ דבא"מ כיון דנרגש הטעם ויש לו צירוף בהדי הדדי אינו מבטלן אבל במב"מ כיון דאינו נרגש אף במצטרפים בטל ברוב

ונמצא לפ"ז אדרבה ראי' לשיטת רש"י מדלא פריך רבא משאר טכע"ק משמע דס"ל בכל דוכתי טכע"ק לאו דאורייתא ודוקא בהנך איסורים הנ"ל

וממילא ניחא בהך דאיסורים מבטלים דאה"נ לפי מה דאמרינן בשאר איסורים כו"ע מודים דמבטלים זא"ז ורק בפגול ונותר וכדומה באיסורים המצטרפים הוא דפליגו אבל בחלב ודם כו"ע מודים דמבטלים זא"ז והרמב"ם נקט בפגול ונותר דאין מבטלים ובחלב ודם אה"נ דמודה דמבטלים. ובזה הוא דכ' הטור דמבטלים זא"ז ואין שום פלוגתא בזה ונכונים דברי הראב"ד דהב"י כ' בשמו בכל איסורים דמבטלים זא"ז. ובתמים דעים כ' מפורש הראב"ד הפגול ונותר אין מבטלים והכל ניחא. וקיי"ל כר"א ור' יוחנן דירושלמי

אך עדיין נשאר לנו תמיהה בדברי רש"י שכ' דס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא מאן נינהו. ונראה לתרץ בזה ג"כ מ"ש רש"י פסחים (דף ל') דאמר רבא הלכתא מב"מ במשהו כרב ותמהו עליו בתוס' דרבא עצמו אמר מב"מ ברובא. וכן יתורץ בזה קו' תו' מנחות (דף נ"ד) ורשב"א שבת (דף צ"א) דבמנחות אמר רבא כל היכי דמעיקרא והשתא אית בי' מדרבנן ובשבת בעי רבא הוציא וכו' ותפחה ועי' רשב"א שם דגורס רבא וקשיא דרבא אדרבא

ועי' תוס' ב"ק (דף ק"א ע"ב) ד"ה רבא דמקשים מרבא אדרבא דמתחלה אמרו בשם רבא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. והשתא רמי רבא בעצמו מערלה על טומאה והא שאני ערלה עיי"ש. עוד יש סתירה מדברי רבא דבחולין (דף