דברי יששכר עא

ע"כ נ' דעיקר דיוקו דהלל אינו מהך דיאכלוהו דהוא לשון יחיד וקאי על הפסח לבדו אך הראיה היא מזה דמנלן דאוכלים מרור דהא לא נזכר בתורה אכילת מרור כלל דכתיב בפסח ראשון ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו דלמא שיהיו מרורים עמו בשעת אכילת פסח וכמ"ש לא תשחט על חמץ. ומנלן שיש מצוה באכילת מרור כלל. אלא דאתי פסח שני לגלויי על הראשון דבשני נאמר על מצות ומרורים יאכלוהו דהא ודאי דהאי על פירושו שיהיו נאכלים מדכלל מצות עמהם ומצות ידוע שהוא לאכילה מזה מוכרח דגם מרורים ג"כ לאכילה ולא להנחה. וקשה אה"נ למה לא נזכר בתורה אכילת מרור כלל כמו שנזכר אכילת מצה מזה דייק הלל דהמרור לעולם אינו נאכל בפ"ע כלל רק עם המצה ע"כ לא בא בו בתורה אכילה מיוחדת כן נ' לדעת הרמב"ם והערוך וסייעתם

וראי' לדברי מצאתי בבה"ג שכ' בהל' פסח והני תרי לילות וכו' דכתיב תאכלו מצות וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. והנה ממה שלא הביא כריכת הפסח אין קושיא דהא הבה"ג מיירי בזמן הזה דליכא פסת דאין דרכו להביא אלא מה שנוהג בזה"ז. אבל מ"מ למה הביא הנך שני פסוקים הא בגמ' לא הזכירו אלא הך דעל מצות ומרורים יאכלוהו. אע"כ כמ"ש דמהך דעל מצות ומרורים יאכלוהו לחוד לא מצי למידק דקאי על פסח שני אלא מדכתיב הכא בערב תאכלו מצות מזה משמע דהמרור ג"כ לאכילה וקשה למה לא נזכר הוא בתורה בפ"ע אע"כ דצריך לכרכו

וי"ל דפליגי בכאן אי מרור בעי כזית עיין בשאג"א סי' ק' מ"ש להקשות על דעת הרא"ש דמשמע מיני' דלא בעי כזית למצות מרור ורק מדמברכין. משמע דלולא הברכה ל"ב כזית למרור מדלא כתיב אכילה והך דעל מצות ומרורים יאכלוהו קאי על הפסח והקשה דא"כ מנא לי' לרבא לקמן (דף ק"כ) לדייק דמצה בזה"ז דאו' ודלא כראב"י דאמר על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין אי לא לא מדאהדרי' קרא דכתיב בערב תאכלו מצות דלמא לשיעורא דאי משום קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ה"א דלא קאי אכילה על מצה דיאכלוהו על פסח קאי. וה"א דמצה ל"ב כזית ע"כ כ' קרא דבערב תאכלו מצות דבעי שיעור אכילה למצה ומנלן למצה בזה"ז

ולפענ"ד הדבר פשוט ותימה עליו ז"ל בזה. שפשוט הדבר כמש"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו קאי על פסח שני. וע"כ גמ' דהתם (דף ק"כ) תיבת על המוקדם הוא ט"ס וצריך לומר מצות על מרורים היינו דקרא דכתיב בפסח ראשון ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. והתם ודאי דואכלו את הבשר קאי על מצות ג"כ וא"כ במצות איכא קרא דאכילה אפי' אי לאו קרא דבערב תאכלו מצות ואין כאן שום קושיא דבערב תאכלו מצות קאי לזה"ז ובמרור שאני דליכא גבי' בקרא אכילה כלל

אך גם בלעדי זה ל"ק קו' השאג"א הנ"ל דסתמא אמרי' כמ"ש המל"מ פ"ד מהל' שבועות דסתם אכילה בכזית וא"כ כיון דיש מצוה באכילת מרור ודאי דבעי כזית וה"ה במצה וע"ז ל"צ קרא רק במרור כיון דחזינן דהלל הי' כורך וידוע דס"ל להרא"ש דהי' כורך שלשתן וקשיא לי' כנ"ל דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים וניחא לי' דיש מין א' דל"צ כזית ע"כ משמע לי' יותר על מרור מעל מצה דעל מצה עכ"פ מצינו אכילה וכמ"ש התוס' שם שבעת ימים תאכלו מצות נהי דלא הוי למצוה ס"ס סברא יותר לומר על מרור דלא אשכחן בי' אכילה כלל

אך שוב להיפוך י"ל דאה"נ דפליגי בזה הלל וחכמים דהלל ס"ל דל"ב שיעור למרור ומש"ה שפיר הי' אוכל שלשתן כא' דהוי דרך אכילה. והא דאמרי' אין בית הבליעה מחזיק יותר משתי זיתים היינו דאינו מחזיק שלשה אבל מעט יותר משתי זיתים מחזיק הוא. וחכמים דפליגי ס"ל דאה"נ דצריך שיעור שלם וא"כ א"א לכרוך דא"כ אכיל להו שלא כדרך אכילה ועכ"פ יש בזה נ"מ להלכה אחרת

ונ' דיש בזה עוד פלוגתא אחרת דלקמן (דף קי"ט ע"ב) אמר ר"י אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן וכ' רש"י ורשב"ם זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וכ' וע"כ אנו מברכין על המצה תחלה אעפ"י שאינה באה לשם חובה וכו' משום דלאחר שמלא כרסו ממנה האיך חוזר ומברך עלה וכו'. והנה הרא"ש תמה דא"כ הו"ל לאכול מרור עמו זכר למרור הנאכל עם הפסח

ולפענ"ד קשה קו' גדולה בשיטה זו דא"כ גם בימי הלל הו"ל ג"כ לברך תתלה על המצה משום אותו טעם דלאחר שמלא כרסו ממנה חוזר ומברך דלטעם זה אין נ"מ בין בזמן שבהמ"ק קיים או בזה"ז וכן משמע באמת בתוס' (דף ק"כ) ד"ה באחרונה

וא"כ מאי חידש רבינא ואמר לא ניכרוך אינש מצה ומרור בזה"ז בהדי הדדי וניכול וכו' משום דזה מבטל לזה וכו'. הא גם בימי הלל כיון שהיו מברכין על מצה תחלה וע"כ גם להלל יוצא במצה בפ"ע דלא גרע ממצה בזה"ז. וכן במרור דאל"כ למה אכלינן עתה מרור בפ"ע כיון דלדברי הלל לא הי' יוצא בכה"ג כלל. וא"כ אם נימא כן שוב האיך אכלן אח"כ בכריכה כיון דהמצה היתה אז רשות וכן המרור א"כ כשאכלן אח"כ בכריכה עם הפסח היו המצה ומרור מבטלים את הפסח שהי' מצוה

ואך בזה י"ל דאה"נ לשיטת רש"י ז"ל ס"ל דלהלל לא יצא במרור לבדו אפי' בדיעבד ולא הי' רשות רק המצה לבדה ולא אתי חד ומבטל תרי

אך הא קשה ודאי דהא לעיל (דקט"ו) משמע דהא היתה אצלם דבר חדש לומר דעבדינן כריכה זכר למקדש והאיך אמר ר"י אמר שמואל סתם ולא הזכיר דבר זה כלל כאלו הי' דבר זה מפורש במשנה או ברייתא שגם בזה"ז יעשה כריכה

ע"כ ניחא לומר דמטעם זה ס"ל להרמב"ם וסייעתו דטעמא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הוא זכר לפסח וכריכה לא היתה עם הפסח כלל

ונ' לומר דבזה נתלקו ר"י ור' אשי (בדף קט"ו) דאמר רבינא לא ניכרוך מצה ומרור בזה"ז בהדי הדדי וכו' משום דס"ל מצה בזה"ז דאו' ומרור דרבנן וכו' אמר ר"י חלוקים עליו חבריו על הלל דתניא וכו' מתקיף לה ר' אשי א"ה מאי אפילו. אלא אמר ר"א וכו' והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן וכו'

והנה הרי"ף ז"ל לא העחיק אתקפתי' דר"א וכ' עלה והשתא דלא אתמר הלכתא וכו' ותמה עליו הבעל המאור ז"ל ועיקר כוונתו נראה דלפי הנראה מגמ' דוקא לבתר דאקשי ר"א וס"ל דלא חלוקין עליו חבריו על הלל הוא דאמרי' כן. אבל אי נימא דחלוקין עליו א"כ גם בזמן הבית היו הרבה חכמים שלא היו עושים כהלל א"כ לא שייך עתה לעשות זכר להלל. ומעתה קשה על הרי"ף שלא הביא קו' דר"א וכ' סתם חלוקין עליו חבריו על הלל א"כ לחכמים הי' אסור לעשות כן דהיו מצות מבטלות זו את זו. שוב קשה למה העתיק הפסק הלכה לעשות זכר למקדש כהלל

והמלחמות הקשה על הרי"ף דבגמ' דזבחים (דף ע"ט) הביאו ג"כ להך דהלל ומשמע שם דחלוקין עליו חבריו וס"ל דמצות מבטלות זו את זו ולא הביאו הך דר"א כלל

ונראה לתרץ דהנה בזבחים (דף ע"ח) אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור מ"ט א"א שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו ש"מ איסורים מבטלים זא"ז וכו' מתיב רבא העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בהם טעם דגן חייב בחלה מדרבנן אימא סיפא ויוצא בו י"ח בפסח אלא מבשא"מ בטעמא וכו' ופליגא דר' אלעזר וכו'. והנה בתוד"ה אלא הקשו מהא דלא ניכרוך דאתי מרור ומבטל וכי עדיף מחטים באורז ותירצו שני תירוצים. א' דשאני מרירות דמרור דמבטל לי', ועוד תי' דאוכל הרבה מש"ה אינו מבטל

והנה תי' הראשון תמוה מאד דהא בגמ' אמרו אכיל כזית