דברי יששכר ע

מקום לירושלמי הנ"ל ועמ"ש הרמב"ם דאין טבול יום פוסל בהם הראה מקום לתוספתא וע"כ דלא הי' כן בנוסחתו כמו שהגיה הגר"א ז"ל

עוד ראי' מתוס' פסחים (דף ל"ד) ד"ה טהרו מלטמא שהקשו בשם ר"נ גאון מתוספתא דגידולי תרומה הרי הן כחולין וכ' שמצא תירוץ בירושלמי דהיינו דחייבים בלקט שכחה ופאה אלא שאסורים לזרים ואם הי' הגירסא כמו שהגיה הגר"א ז"ל הי' כותב מפורש דלשאר דברים ג"כ גזרו שיהי' כתרומה ועוד בר"ש פ"ו דתרומות מ"א מביא הירושלמי כצורתו כמו שהוא לפנינו דעל תשלומי תרומה קאי

א"כ הרי לפנינו רבינו ניסים גאון רמב"ם ר"ש תוס' וכ"מ. לפני כולם היתה הגירסא כנוסחא שלפנינו. עוד יותר יש להבין דר"נ גאון הי' בבבל. רמב"ם בספרד ומצרים תוס' ור"ש היו בצרפת כ"מ הי' בא"י הרי בכל הספרים שבכל הארצות הי' הגירסא כמו שהוא לפנינו. ואנו בני אשכנז חלילה לחשוב שכולם טעו בנוסחא זו

אך בגוף הקושיא מאי ואף ר"ש ור"י מודה בה מה אעשה. ולדעתי פשוט הדבר במקומו דאי כהפני משה והגר"א עכ"פ הי' להגמ' להקשות הי ר"ש ור"י כדרכם בכל הש"ס. אך לדעתי היא בברייתא לפנינו בתרומוח פ"ה ר' יוסי אומר תשלומי תרומה חומשא וחומשא דחומשא ה"ה כתרומה לחייב עליהם מיתה קו"ח לאסרן בפחות להעלותן בא' ומאה ר"ש אומר במאה. א"כ עכ"פ חזינן במס' דידן דשניהם ס"ל דתשלומי תרומה כתרומה לכ"ד. וע"ז שפיר קאמר הירושלמי לענין טבול יום דאינו פוסל ואף ר"ש ור"י מודה בדבר ולא פריך הי ר"ש ור"י דהיו לפניו בפרק הקודם

וס"ס הרמב"ם פוסק כר"ז בשם ר' חנינא כסתם לשון המשנה דמס' טהרות ומס' תרומות פ"ה הנ"ל דתשלומי תרומה הם כתרומה לכ"ד. מ"מ הפלוגתא דמאימתי משלמין יש לפרש כהפ"מ וכקרבן אהרן דקאי על התרומה עצמה וקו' הפנ"י מיושבת: סימן מ

ראיתי לבאר במ"ש הט"ז או"ת תע"ה סק"ט שצ"ל הי' כורך פסח מצה ומרור והחק יעקב הביא דעת הערוך והרמב"ם דלא הי' כורך רק מצה ומרור ולא הפסח עמהם. ונלפע"ד דתלי בכמה הלכות וההכרח לבאר

הנה בפסחים (ד' קט"ו) ברש"י ד"ה שהי' כורכן וכן ברשב"ם שם פסח מצה ומרור וכן מפורש בירושלמי חלה פ"א ה"א כורך שלשתן יחד. וכן כ' ג"כ בתוס' זבחים (דף ע"ט) ד"ה אמרו עליו בזמן הבית היו שלשתן מדאו' וכ"כ ג"כ בס' גבורות למהר"ל ז"ל

אך כבר כ' דעת הערוך והרמב"ם וגם בסמ"ג ואבודרהם כ' רק כורך מצה ומרור וכל הנוסחאות הנהוגים בישראל שכ' בהם רק מצה ומרור ודאי לאו דקטלי קני באגמי נינהו וצריך לישבם

ונ' דלפי המבואר מדעת רש"י וסייעתו דעיקר הדיוק הוא מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. היינו דהפסח יאכלו עם מצה ומרור כאחד א"כ צ"ל דתיבת על משמע ביחד עם מצה ומרורים. א"כ קשה למה לא הביאו פלוגתא זו לעיל (דף ס"ג) במקום דנחלקו בגמ' אי בעינן על בסמוך או לא וכן במנחות (דף ס"ב)

ונ' ראי' גדולה לדעת הרמב"ם וסייעתו מגמ' (דף ע') חגיגה הנאכלת עמו נאכלת תחלה כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע אלמא דחגיגה קודם לפסח. ובמכילתא פ' בא אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע א"כ מוכח מפורש עכ"פ דהמצה ומרור אינם נאכלים עם הפסח ביחד דהחגיגה נאכלת אתרי מצה ומרור כדי שיבוא הפסח על השובע. וכן מוכח במשנה לקמן (ד' קט"ז) דמקשה תחלה הלילה הזה כולו מצה ואח"כ מרור ואח"כ כולו צלי ועיי"ש תוס' ד"ה כולו דמשמע דקאי על החגיגה ואי נימא דהמצה ומרור היו נאכלים עם הפסח והחגיגה היתה נאכלת תחלה כמפורש בברייתא וגמ' וירושלמי פ"ז ה"ר הו"ל להקשות בתחלה כולו צלי ואח"כ מצה ומרור

גם מלשון הגמ' שאמרו סתם אמרו עליו על הלל שהי' כורכן ביחד ואוכלן משמע אותן המינים שהזכיר תחלה והלא לא דברו כלל מפסח רק ממצה ומרור. ע"כ י"ל דס"ל להנך רבוותא אף דמירושלמי נראה שהי' כורך שלשתן מ"מ בחר גמ' דידן אזלינן

עוד נ' דקשיא להו קו' המרדכי המובא במג"א סי' תע"ה סק"ד האיך יכול לאכול שלשתן בב"א הא אין בית הבליעה מחזיק יותר משתי זיתים והוא מגמ' דכריתות (דף י"ד) המובא במג"א תפ"ו

ומה שתי' המרדכי שהי' מרוסק כבר תמה החת"ס בחאו"ת ת' קכ"ז דא"כ הדרא קו' הגמ' לדוכתא דנוקמה ג"כ באיסור דם ושהי' מרוסק ומה שחי' החת"ס דאוכלי מצה ופסח היו דוחקים עצמם עדיין קשיא דא"כ הוי שלא כדרך אכילתן ונפשוט בזה ספקו של המל"מ אי יוצאים ידי מצוה בשלא כד"א

וגם לפ"ז קשיא מנלן דהא דחולקים עליו חביריו על הלל הוא משום דס"ל מצות מבטלות זא"ז דלמא אה"נ מבטלות וס"ס מש"ה חלוקים דס"ל בכה"ג אינו יוצא משום דהוי שלא כד"א

ויש ליישב בזה מה שהקשו בתוס' סוכה (דף ל') למה לי קרא למעט מצה של טבל והא הוי מהב"ע והנה יש שתמהו ע"ז דהא המצוה יכולה להיות אפי' בלא עבירה דהא הוא דוקא היכי דאין לו אלא שיעור מצומצם ואי הי', מפריש תרומה לא הי' שיעור שיוכל לצאת בו ושפיר צריך קרא בהי' יותר משיעור דאפ"ה אינו יוצא אף דבכה"ג ל"ה מהב"ע

וגם לפמ"ש הטורי אבן דמהב"ע דלא יצא הוא כעין א"ע ל"מ א"כ הוא דוקא אי נימא דלא מהני יתוקן האיסור וכידוע דברי המהרי"ט. וא"כ קשה הכא מאי מהב"ע שייך הא אפי' אי נימא לא יצא לא יתוקן האיסור

אך נ' כמו שנ' מדעת הרמב"ם פ"ג מה' ק"ש בקרא בצד המת דלא יצא י"ח ונ' דטעמו משום דהוי מהב"ע דהיכי דקיום המצוה בעצמה היא עבירה גרע טפי. וכ"נ ג"כ מדברי הרמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח ה"ט אין מביאים מנחות מן הערלה ובמל"מ שם וא"כ יש לומר דשפיר מקשים בתוס' דהוי מהב"ע דס"ל דבעי כורך ג' זיתים כהלל וא"כ הוי שלא כד"א וע"כ כמ"ש החת"ס דאוכלי מצה דחקו עצמם והוי עכשיו כדרך אכילתן וממילא אם הי' מצה של טבל יש לומר מגו דהוי אכילה לענין מצוה הוי ג"כ אכילה לענין איסור וא"כ אם נימא דלא יצא שוב לא הוי אכילה ג"כ לענין איסור ויתוקן שוב בזה האיסור ושפיר מקשים התוס' לשיטת הלל

אך יש ליישב שוב קושיתם ג"כ עפ"י דרך זה דאיצטריך קרא לנשים דחייבות במצה ואינן חייבות במרור ופסח וא"צ לכרוך אפי' להלל ושוב לא הוי מהב"ע וצריך קרא לאסור מצה של טבל וכן יש לומר דברייתא זו ל"ל דהלל וכן אפי' להלל איכא למימר דקרא קאי היכי דליכא פסח

וס"ס לפי דברינו הנ"ל מבואר דעת החולקים על שיטת רש"י דס"ל דבכה"ג לא הוי אכיל' ומיירי רק בשתי זתים

גם יש לומר דנחלקו בשיטת התוס' ז זבחים (דף ע"ה ע"ב) ד"ה בכור דאכילת פסח לא בעי למשחה כדרך שהמלכים אוכלים דאי נימא דגם בפסח צריך למשחה. א"כ לפ"ז ודאי דאינו יוצא בג' זיתים מרוסקים וכמו דא"ת בדם בכריתות שם

ולפע"ד נראה דגוף הראי' דהלל אינו מהך דעל מצות ומרורים יאכלוהו דודאי הך דיאכלוהו לא קאי רק אפסח לבדו. ותיבת על אפי' אי נימא דהוי בסמוך עכ"פ אם אכל תחלה מצה ומרור ואח"כ אכל הפסח באותו ישיבה ג"כ נקרא על ובזה לא נחלקו כלל

וגם דאי נימא דהדיוק מהכא קשה דהא קרא דעל מצות ומרורים רק בפסח שני בפ' בהעלותך כתיב ואינו בפסח ראשון כלל: