דברי יששכר ז

בהרהור. ובכתיבה מברך. ובהרהור אינו מברך. משום דמספקא לי' והכריע מצד עצמו דכתיבה עדיף מהרהור לחוד אך לפענ"ד מתקבל יותר ליישב דס"ל להמחבר דאה"נ מדאו' יוצא בהרהור אלא מדרבנן אינו יוצא אלא בדבור. ומש"ה כ' דדוקא ע"י אונס יוצא בהרהור. אבל שלא באונס אינו מהרהר כיון דמדרבנן אינו יוצא אלא שבמקום אונס לא תקנו חכמים. אבל אם הי' מדאו' לא הי' חילוק בין אפשר ללא אפשר. וכיון דבה"ת אינה אלא מדרבנן לא תקנוה על המהרהר כיון דמדרבנן אינו מקיים המצוה

יג) וניחא לפ"ז שאמרו בגמ' למה מהרהר שלא יהיו כל העולם עוסקים בו והוא יושב בטל וק' לכאורה דס"ס כיון דאינו כדבור עדיין יושב בטל הוא ולפמ"ש ניחא דס"ס הוא מקיים המצוה מדאורייתא

יד) ויתיישב בזה קו' השג"א (סי' ו') שהקשה על הריא"ז שהביא בשלטי הגבורים משמו בפ' השואל אבל אומר אדם הנראה שתעמוד עמי לערב וכו' ואלו בפ' הקורא כ' בשמו שאם הרהר ק"ש יצא. וכן הקשה על הרמב"ם דפסק דיוצא י"ח הברכות בהרהור. ובשבת מתיר בהרהור וכבר כתבנו דדעתו ז"ל לחלק בין ק"ש לשאר מצות ומחלק בזה ג"כ. דשאני בשבת דכ' ודבר דבר וכבר כתבתי לעיל דקשה לחלק מסברא כיון דלא הזכירו בגמ' חילוק זה. ועי' סי' קפ"ה בב"י שכ' וז"ל וכ' הרא"ש ר"ח פסק כר' חסדא ואינו יוצא ידי ק"ש עד שיוציא בשפתיו וכו'. אבל הרמב"ם וסמ"ג כ' וכו' ע"כ. מוכח מפורש דלרמב"ם וסמ"ג ה"ה בק"ש. וכל יסוד ראיתו דשאגת ארי' הוא כמ"ש בסי' כ"ד מדלא סיים הרמב"ם בק"ש שם אפי' ברך בלבו. והוא דקדוק חלש דאיכא למימר דסמך עצמו על מ"ש (בפ"א דברכות). ולפענ"ד ניחא בפשוט. דאה"נ דמדאו' הרהור כדבור. אלא דחכמים אמרו דלאו כלום הוא מש"ה לענין איסור דרבנן כגון דבור בשבת. דאין האיסור אלא מדברי קבלה. משום ודבר דבר. לא אסרו בהרהור. וכן בכל הברכות דאינן אלא דרבנן לא החמירו עליו אלא כמו מדאו' כיון דאפי' מה שמחויב מדאו' יוצא בהרהור לא החמירו יותר אלא שבזה יש פלוגתא דהמחבר חולק על הרמב"ם וס"ל כדעת הרבה מן הפוסקים דאפילו בשאר ברכות אינו יוצא בהרהור כיון דאינהו תקנו דאינו יוצא בהרהור גם בדבריהם תקנו לפרש דוקא בפה וס"ס לענין בה"ת ס"ל כדעת הרמב"ם דאינו אלא דרבנן והם לא תקנו כשמהרהר וזה שאמרו בגמ' ק"ש ובהמ"ז דאו' תפלה דרבנן דבדבר שהוא דאו' נהי דמדאו' יוצא בהרהור ס"ס מדרבנן אינו יוצא והם ז"ל כיון שאמרו הרהור לאו כד"ד התירו בבעל קרי דאין איסורו אלא דרבנן והניחוהו לקיים המצוה דאורייתא דהוי כמו אנוס וכמו שאמרו בריש כתובות התם אנוס בתקנתא דתקינו לי' רבנן אבל בברכות ותפלה שהוא רק דרבנן אם נימא דיוצא בהרהור שוב כדבור דמי כיון דאין נ"מ בין הרהור לדבור דס"ס אין כאן אלא מצוה דרבנן מש"ה לא התירו לו אפי' בהרהור דא"כ יוציא בשפתיו. וא"כ לפ"ז יוצא לנו הדין דקיי"ל בסי' ס"ב שאמרו יוצא באונס ידי חובת ק"ש בהרהור ממשנה דבעל קרי דהוא ג"כ אנוס ואמרי' דמהרהר בלבו אלמא דכל היכי דהוא אנוס יוצא בהרהור וכמש"ל דתקנת חכמים אונס הוי. ותימה גדולה לי על פי' הירושלמי במתני' דבעל קרי דפרשו מהרהר בלבו הברכות אבל ק"ש אומר בפירוש ותימה הא חכמים יש כח בידם לבטל הדאו' בשוא"ת ומה גם דאינו נעקר לגמרי דגם בהרהור יוצא מדאו' וכמ"ש בשם המדרש אמר דוד יהיו לרצון אמרי פי ולפעמים והגיון לבי לפניך. א"כ למה יקרא מפורש ויבטל גזירת חכמים. וכשאני לעצמי נ"ל ליישב קו' השאג"א על ריא"ז ורמב"ם הנ"ל דבשבת הרהור לכד"ד ובשאר ברכות ס"ל דהרהור כד"ד עפ"י דברי הט"ז או"ח תקס"ב סק"ט שכ' דאפי' לשיטת הראבי"ה דהוציא מפיו התענית קודם מנחה מהני מ"מ בהרהור לחוד לא מהני אם לא בשעה הקבוע לו מטעם כיון דדרך האדם להתנחם במחשבתו לא הוי הרהור גמור עד שיהרהר בשעה הקבוע לו. וידוע מה דקיי"ל בנדרים (דף פ"ז) תכ"ד כדבור דמי וכ' הר"ן בטעמו של דבר דסתם מה שאדם עושה לא בגמר דעתו הוא עושה אם לא בדבר גדול וא"כ י"ל שפיר דמש"ה בשבת שפיר הרהור מותר כיון דהוא דבר איסור דרכו להתנחם אח"כ א"כ לא עשה כלום משא"כ בדבר מצוה דקיי"ל אפי' בעומד וצווח שאינו רוצה אם אנסוהו ונתרצה אמרי' דודאי ניחא לי' וכסברת הרמב"ם מה' גירושין הידוע א"כ ודאי דאין דרכו להתנחם מש"ה הרהור כדיבור דמי ולא יקשה עליהם ראיתו של רבינו יונה המובא ברא"ש מדמקשינן בפ' השואל מהא דבכל מקום מותר להרהר חוץ מבית הכסא אלמא דהא דמי להא דשא"ה כיון דבאותו מקום אין מצוה להרהר שוב דרכו להתנחם והוי ג"כ כי האי דשבת וראוי להתיר לו ושפיר מקשה. ואין לומר שוב להיפוך דאיך תתיר לו להרהר דאם תתיר לו שוב אין דרכו להתנחם והוי כדיבור ואסור דס"ס כיון דחיוב לא הוי טוב לו יותר שלא לקיים עתה כדי שיקיים בטהרה שייך עכ"פ דרכו להתנחם

ויש לפ"ז דרך נכון לבאר דברי חכז"ל שאמרו בקידושין (דף מ') מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וקשה אה"נ מ"ט וכי הקב"ה ותרן הוא וגם למה בע"ז מצרפה למעשה ולפמ"ש ניחא דמחשבה טובה שאין דרכו להתנחם ודאי דהוי כמעשה ומחשבה רעה שדרכו להתנחם הוי כלא כלום וכ"ז היכי דשייך חזרה תכ"ד משום דאינו עושה בגמר דעתו משא"כ בע"ז דקיי"ל שם דתכ"ד לאו כדבור ולא מהני חזרה משום דלעולם עושה בגמר דעתו שם ודאי דמחשבה רעה הוי כמעשה. ובתענית שם בסי' תקס"ב נהי דהוי דבר מצוה מ"מ כיון דלחד מ"ד יושב בתענית נקרא חוטא נהי דלחד מ"ד נקרא קדוש ס"ס דרכו להתנחם כיון דמסופק הוא בעצמו

ויתורץ לפ"ז מה שתמהו על רש"י מנחות (דף ב' ע"ב) ד"ה אבל מחשבה ד"כ דפגול בקדשים הוא בדיבור דוקא והקשו עליו מגמ' דחולין (דף ל"ח ע"ב) דאמר שם כר"א בן יוסי שהבעלים מפגלים ת"ק סבר אי שמעניה דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת כותים לע"ז לא אמרינן דס"ס משמע משם דפגול מהני במחשבה דאמר ילפינן חוץ מפנים ואלא דסתם מחשבת כותי לע"ז לא אבל אי הוי אמרינן סתם מחשבת כותי לע"ז הי' אוסר. אך לפי דברינו הנ"ל ניחא דפגול שהוא מחשבת איסור אה"נ דהרהור לאו כלום הוא דדרכו להתנחם וכ"ז בפגול אבל במחשבה דע"ז כיון דתכ"ד לאו כדיבור דעושה בגמר דעתו אי הוי אמינא סתם מחשבת כותים לע"ז הי' יכול לאסור ועדיין אין ראי' מכאן לפגול וצ"ע קצת לפ"ז בגמ' שבועות (דף כ"ו) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ופריך מקדשים ויקשה לדעת הרמב"ם דפסק פט"ו מה' מעה"ק ה"א דבקדשים תכ"ד לאו כדיבור

ומה שנסתייעו מר"י ור"י דס"ל בה"ת דאו' וע"כ דס"ל דבהרהור אינו חייב לברך כמש"ל ודאי אם הי' מדאו' הי' חייב לברך לדעת הרמב"ם אף בהרהור וכמש"ל. אך נ"ל דר"י ור"י לא ס"ל גבי בעל קרי לחלק בין מה שמחוייב מדאו' למה שמחוייב מדרבנן וכס"ד דגמ' דלעיל דהקשו מתפלה ודחי אלא תפלה דרבנן בהמ"ז דאורייתא ובהס"ד לא ס"ל לחלק בכך וכן חזינן לר' יוחנן דלא ס"ל חילוק זה דס"ל על המזון מברך לפניו מדאו' והקשו ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וסלקא בתיובתא וה"ה על בה"ת דקשי' להו. וא"כ אה"נ לדידן דס"ל לחלק בין דאו' לדרבנן וכסתמא דגמ' צריכין למימר אה"נ דבה"ת אינה אלא דרבנן ומש"ה אינו מברך

עוד נראה לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דר"י בעצמו לא ס"ל דהוא דאו'. ורק לאסמכתא בעלמא הביא המקרא הזה דהא לר' ישמעאל לקמן (דף מ"ח ע"ב) וכן במכילתא פ' בא ילפי בה"ת מק"ו. על חיי שעה מברך על חיי עוה"ב מכ"ש וידוע דדעת הרמב"ם בס' המצות בשורש השני (לדעת הרבה מרבוותא) דכל הלמד מי"ג מדות אינו אלא דרבנן אם לא היכי דמפורש אמרו בגמ' דהוא דאו'. וא"כ לפ"ז ר' ישמעאל ס"ל דאינו אלא דרבנן ואין סברא שר' יהודא שהוא אמורא יחלוק