דברי יששכר ו

מצוה ולרבא הוי מצוה. א"כ הדרן לדברינו הנ"ל דשני המימרות דברכות ונדרים הנ"ל ר' יהודא הוא דאמר להו. ולטעמי' שפיר צריך לברך מדאורייתא דאם לא יברך אינו עושה מצוה בזה כלל. והרמב"ם לשיטתו דפוסק כרבא דמלל"נ אפי' היכא דאיכא הנאה בהדי מצוה שפיר פסק דא"צ לברך מדאורייתא

ותירוץ זה יותר נכון ממ"ש תחלה דגם הרמב"ם מסכים דהוא מה"ת אלא דס"ל דנכלל בכלל למוד התורה דכ"ז הי' מקום לומר בדברי הרמב"ם דס' המצות. אבל הלא בחבורו הגדול (פ"ב דברכות הי"ד) כ' בבהמ"ז ה' אם ברך חוזר ומברך ובכל הברכות כ' (בפ"ד ה"ב ובפ"ח הי"ב) דנסתפק אינו חוזר ומברך ומדלא הביא דבבה"ת חוזר ומברך משמע דס"ל דגם בה"ת הוא בכלל כל הברכות דנסתפק אינו חוזר ומברך. וכן משמע ג"כ דעת הרי"ף ורא"ש שלא הביאו כלל הך מימרא דר"י דבה"ת דאו'. ודין דבהמ"ז דאו' הביאו בפ"ג וכן לענין בעל קרי הביאו דמברך בהמ"ז ולענין בה"ח לא הביאו כלל. וכן בטוא"ח קפ"ד גבי בהמ"ז כ' ס' חוזר ומברך ובסי' ר"ט העתיק דינו של הרמב"ם ז"ל דבכל הברכות אם נסתפק אינו חוזר ומברך ואינו משיג עליו אלא על ברכה מעין ג' אלמא דפשיטא להו לרבותינו ז"ל דבבה"ת אם נסתפק אינו חוזר ומברך וכן משמע דעת המחבר שם בסי' ר"ט. וכן הסמ"ג לא הביאו במנין המצות. וצ"ל כמ"ש לפענ"ד ליישב

יא) והנה בשאג"א הנ"ל רצה לסייע להרמב"ם ממשנה דבעל קרי. דלא אמרו מברך לפניו עכ"פ ברכת אהבה רבה דהיא ג"כ בה"ת וס"ל דהרהור כדבור דמי ואפ"ה אינו מברך ש"מ דבה"ת לאו דאו'. רק דהוא ז"ל בעצמו דחה לראי' זו משום כיון דחזינן לאמוראי דידן ר' יוחנן ור' יהודא תרווייהו ס"ל דבה"ת דאו' ע"כ דטעמא דמתני' דמש"ה אינו חייב לברך משום דהרהור לאו כדבור דמי. ולפ"ז אין ראי' דבה"ת ל"ד. ואדרבא מזה יצא להקשות על הרמב"ם דפסק (פ"א מהל' ברכות) דיוצא י"ח ברכות בהרהור. וכ' לבאר דבריו דלמה לענין ק"ש אינו יוצא בהרהור דכ' ודברת בם אבל לענין שאר ברכות יוצא בהרהור ומש"ה עכ"פ אינו חייב לברך בה"ת כיון דלענין ק"ש אינו יוצא בהרהור. ואף די"ל דעכ"פ לענין שיהי' חשוב ד"ת די בהרהור וכיון דמהרהר ק"ש יברך לפניו ע"ז הוסיף עוד הרב ז"ל דבר חדש דאינו חייב בה"ת בהרהור ד"ת משום דכתיב כי שם ד' אקרא והיינו דוקא כשמדבר ולא כשמהרהר. ואני תמה על דבריו. חדא דא"כ כיון דבגמ' אמר ר"י אמת ויציב דאו', והקשו בגמ' ממתני' דאם אמת ויציב דאו' יברך אח"כ ותרצו הא אדכר לי' בק"ש. הא הזכרת ק"ש לאו כלום הוא דאינו יוצא בהרהור ואמת ויציב יוצא בהרהור. א"כ עדיפא לי' להזכיר מה שיוצא בהרהור. ואף דיש עוד לומר דמה שמהרהר ק"ש יוצא עכ"פ לענין הזכרת יצ"מ. ודוקא לענין מצות ק"ש אינו יוצא בהרהור דכתיב ודברת בם. חדא דמנלן לחלק בזה נימא כיון דגלתה לנו התורה בדברים הללו דאינו יוצא בהרהור נימא דההרהור במקום הזה לאו כלום הוא. ועוד מה קאמרי שאני ק"ש דאית בה תרתי הא כיון דאינו יוצא בהרהור עכ"פ אינו יוצא לענין מלכות שמים. ועדיין לית בה אלא חדא. ואך אולי איכא למימר כמ"ש בגמ' ריש סוכה (דף ז') מגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת. ה"נ אולי יש לומר דה"נ כיון דמהני הק"ש לענין שיוצא בה ידי חובת הזכרת יצ"מ. ה"נ מהני שיוצא בה ידי חובת ק"ש. והא דאמרי' דלא מהני הרהור לק"ש היינו כשכבר הזכיר יצ"מ דל"ש מגו. אבל אם לא הזכיר יצ"מ שפיר אית בה תרתי משום מגו. וא"כ ה"נ נימא לענין תורה כן דאם לא למד עדיין כיון דיוצא לענין תורה בהרהור ה"נ יוצא לענין ק"ש ואם כבר למד לא יצא

אך כ"ז לאו סברא היא דאי נימא כסברתו דמר ז"ל דבק"ש גזירת הכתוב ודברת בם. ודאי לא מהני דכן גזרה התורה דלזה לא יועיל הרהור. והדק"ל למה אמרו ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. אך עדיין יש ליישב דכל סברתו הוא אליבא דמ"ד ק"ש דאוריתא אבל המימרא דגמ' דאמרו הא עדיפא דאית בה תרתי הוא לר"י דאית לי' ק"ש דרבנן ודברת בם קאי לד"ח. וא"כ שוב להך מ"ד אה"נ דיוצא י"ח ק"ש בהרהור ושפיר משני לדידי' כבר אידכר לי' בק"ש. אבל לדידן אה"נ דאינו יוצא י"ח ק"ש בהרהור כיון דקיי"ל ק"ש דאורייתא דודברת בם קאי על ק"ש

יב) אך ס"ס גוף הסברא תמוה. דלא מצינו בגמ' חילוק זה אלא לענין להשמיע לאזניו אבל לדידן דקיי"ל אפי' לא השמיע לאזניו יצא. י"ל דאין נ"מ בין ק"ש לשאר ברכות. ואף שדעת רש"י ור' יונה דמ"ש ואם ברך בלבו יצא לאו דוקא אלא שלא השמיע לאזניו. ס"ס לדעת הרמב"ם דמפרש לה בפשוט במהרהר בלב וס"ל דיוצא בכל הברכות ובבהמ"ז במהרהר. ה"ה לענין ק"ש

וע"ק לפי חילוק השאג"א לר' חסדא דס"ל דהרהור לכ"ד דמי דאי כדבור דמי יוצא בשפתיו והוא לא ס"ל כדאשכחן בסיני. א"כ הדק"ל ולטעמך בבהמ"ז דהרהור כדבור יוצא בשפתיו ולמה מהרהר ואי תימא דאה"נ לר"ח בבהמ"ז מברך בדבור ס"ס קשה למה הקשו בגמ' מתפלה דאינו מתפלל בהרהור שא"ה דבתפלה כיון דהרהור כד"ד מש"ה אסור אבל בק"ש מותר דהא הרהור לכד"ד ולאו מידי עביד

ופשוט הדבר לפי פשטות הסוגיא דאי הרהור כדבור בכולהו כדבור ואי לכ"ד בכולהו לכ"ד וכ"כ ג"כ המג"א סי' ק"א סק"ב דכ' דהי' סברא לחלק בין ק"ש לשאר ברכות משום דכתיב ושננתם וע"כ דלא מחלקינן בהכי יע"ש. אך הוא ז"ל כ' ע"פ שיטת הסוברים דאינו יוצא בהרהור. וס"ס לרמב"ם הדק"ל למה לא יברך בה"ת בהרהור. ומ"ש השאג"א משום דכתיב כי שם ד' אקרא, הוא סברא בלי ראי'. ויותר יש לתמוה עליו ז"ל שלא כ' סתמא דקיי"ל להלכה בסי' מ"ז דמהרהר ד"ת א"צ לברך. וא"כ י"ל דה"ה בק"ש. אך אה"נ דגוף דין זה תמוה וכמ"ש המג"א שם סק"ב לעיין לקמן בסימן ס"ב דאם ע"י אונס הרהר בלבו יצא אלמא דמקיים המצוה ע"י הרהור ולמה לא יתחייב לברך וכמו כן תמה גם בבאורי הגר"א אות ב'. ועי' ט"ז דתמה מכותב ד"ת דמברך מ"ש מהרהור ועי' שב יעקב בתשובה מ"ט שכתב ליישב דשאני תורה דכתיב בה ושננתם לבניך וכו' ומש"ה בכתיבה דיכול ללמד לאחרים עי"ז שייך בה ושננתם מש"ה מברך. משא"כ בהרהור דלא שייך בה ושננתם לבניך מש"ה אינו מברך עכת"ד ז"ל. ועם כי סברא נכונה היא מ"מ א"א לקבל דבריו ז"ל דהא בגמ' הקשו למ"ד הרהור כדבור דמי יוצא בשפתיו. וכ' שם בתוד"ה יוצא כיון דשרית לי' הרהור אף על פי שהוא כדבור לענין ק"ש כמו כן נקרא דיבור לענין עוסק בתורה עיי"ש ולדבריו ז"ל מאי מקשה דלמא לענין תורה לאו כד"ד משום דכ' ושננתם. ופשוט הדבר דהפוסקים דס"ל דאינו מברך בה"ת בהרהור ד"ת. אינהו ס"ל דהרהור לכד"ד בכל מקום בכל המצות ובכל הברכות. וכן מפורש בב"י בשם האגור ובשם התוס' ותימה על השב יעקב שכ' טעם מן הצד. וגם דיש ראי' לענ"ד לסתור סברתו מגמ' חגיגה (דף ג'.) דמקשה וכל היכי דלא משתעי לא גמר והא הני תרי אילמי וכו' ומתרץ קרי בי' למען ילמדו ואילמי לא יכולים ללמד לאחרים והא יכולים ללמד מן הכתב וע"כ דלמוד לאחרים מן הכתב לא חשיב למוד. ואולי יש לחלק ולומר דשא"ה דמן התורה א"י ללמד מן הכתב כמ"ש בגמ' תמורה (דף י"ד ע"ב) ואי אשכח איגרתא מי אפשר למישלחא וכו' דברים שבע"פ אי אתה יכול ללמוד מתוך הכתב. אך סברתו דשב יעקב הוא לפי תקנה דידן דעתה התירו ללמד מן הכתב אולי יש לומר דיכול לברך אך ס"ס היא גופא קשיא היכן מצינו לברך על דבר שאסור מן התורה לעשותו וחכמים הוא שהתירו וס"ס לא שייך לומר שהוא בכלל כוונת הקרא כי שם ד' אקרא. וס"ס קו' הט"ז במקומה עומדת מ"ש כתיבה ממהרהר. ועי' פמ"ג שם דאין מברכין על מצות שבלב, כמ"ש גבי ביטול חמץ אף דבטיל מדאו'. ומש"ה בכתיבה דהוא מעשה מברכין. אך לפ"ז אפי' למ"ד דיוצא ידי ברכות בהרהור. ג"כ אין לו לברך על ד"ת בהרהור. וכבר כתבתי דהמעיין במקור ההלכה יראה דטעמייהו משום דהרהור לכד"ד ואולי יש לומר בדעת המחבר דפסק בברכות יוצא