דברי יששכר סח

ע"כ נראה דהרמב"ם ס"ל דאה"נ הגמ' דהכא אזיל אליבא דר' יהודה דסבר חמץ שעעה"פ אסור. וע' בגמ' הישנות כולם ברש"י דחולין שם דמסיים ותנן האוכל תרומת חמץ פטור מן התשלומין ומדמי עצים כר"י בפ' כ"ש. ובדפוסים החדשים הגיהו ועשו מזה דבור בפ"ע. ולדעתי יש לומר דאין זה ט"ס ואה"נ כוונת רש"י ג"כ כדברינו דלר"ש כיון דמותר לאחה"פ נהי דאסור להשהותו ממון הוא חשיב ורק לר"י אינו ממון

ועיין ס' מלא הרועים שכ' דרע"ק דס"ל לעיל (ד' ה') אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ל ע"כ כר"י דחמץ שעעה"פ אסור מדיליף מנותר ודמי לנותר שאין היתר לאיסורו משא"כ למאן דס"ל חמץ שעעה"פ מותר אין לדמותו לנותר דאין היתר לאיסורו וא"כ בגמ' ניחא דאזיל אליבא דרע"ק שפיר ס"ל דלאו בר דמים הוא משא"כ לדידן קשיא שפיר דהוי בר דמים כמש"ל. מש"ה ניחא לי' לרמב"ם ז"ל לפרש דאפי' אי נימא דרישא דמתני' משו"ה חייב קרן וחומש אם אכלו בשוגג משום דלפי מדה משלם אעפ"כ אם אכלו במזיד ג"כ ליכא למיפטרי' משום דעדיין בר דמים הוא וצריך ע"כ לומר משום דאין לוקה ומשלם

אך קשיא לי' לרמב"ם ז"ל הא דאמרו בכתובות (דף ל' ע"ב) לאביי דאמר זר שאכל תרומה פטור נימא מדאגבי' קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לי' וה"נ קשיא נימא כן. ולא שייך לומר תי' הגמ' דהתם שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דהכא סתם קתני

ובגמ' דידן לא קשיא די"ל דגמ' דידן אזיל אליבא דאביי דאוקימתא דתחלה הוא אביי וכן בסוף דאמר כולהו ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ לאביי הוא דקאמר הכי ואביי הא מוקי לה בהזיד בתרומה דהא ס"ל מיתה בידי שמים פוטר מן התשלומין וכיון דמיירי מזיד דמתני' בהזיד בתרומה י"ל דהי' שוגג בחמץ ולא שייך לומר מדאגבי' קניא משום דאמרי' אלו ידע דהוא חמץ איסורא לא ניחא לי' דליקני ואינו חייב רק על האכילה ושני החיובים באים כא'

משא"כ לרמב"ם ז"ל דמיירי בהזיד בחמץ ובהזיד בחמץ שפיר קשה נימא מדאגבי' קניא ע"כ תי' שפיר דל"ש מדאגבי' קניא רק היכי דהדבר מצד עצמו יש בו שיווי אבל בחמץ כיון דבאמת הוא אסור בהנאה ונהי דהוי גורם לממון מ"מ כיון דאין גופו ממון ואין בו חיוב רק בשעת האכילה הוי עדיין שני החיובים באים כא'

וא"כ ניחא שפיר דצריכים שני הטעמים. משום דאסור בהנאה לחוד לא מצי למימר דהא קיי"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ מותר א"כ הוי גורם לממון. ומשום דאינו לוקה ומשלם לחוד לא מצי למימר דקשיא נימא מדאגבי' קניא ע"כ הוצרך לומר שני הטעמים

ובגמ' לא צריכי לזה. דמצד דאסור בהנאה לחוד סגי דנימא לאו בר דמים הוא דס"ל כר"י דחמץ שעעה"פ אסור א"כ לאו גורם לממון הוא. ומצד רנבה"ק לחוד ג"כ סגי לי' דס"ל דמיירי בהזיד בתרומה ושוגג בחמץ ול"ש מדאגבי' קניא דאיסורא לא ניחא לי' דליקני. ולכאורה מיושבים דברי פיהמ"ש

אך עדיין קשיא לן טובא דהרי הרמב"ם בעצמו בפ"ו מה' תרומות ה"ו כ' סתם בזר שאכל תרומה פטור ולא הביא תי' הגמ' בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה עי' מל"מ שם שתמה עליו בזה ס"ס חזינן דל"ל להרמב"ם הך מדאגבי' קניא יהי' מאיזה טעם שיהי' ס"ס הדק"ל

ונ' לישב טעמו דהרמב"ם התם וממילא יתישב גם הכא. דהא יש לתמוה התם בגמ' דמקשה על אביי ממימרא דר"ת דאמר מודה רנבה"ק בגונב חלבו ש"ח ואכלו שהוא חייב וכו' למה פריך ממימרא דאמורא ולא פריך ממתניתא דגונב. כיס בשבת דחייב דכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה

ע"כ נ' דדעת הרמב"ם לחלק בין חיוב מיתה לחיוב מלקות דמיתה וממון דאמרי' בי' קלבד"מ ילפינן מקרא דאסור דלא יהי' אסון ענש יענש הא אם יהי' אסון לא יענש ובמלקות וממון ילפינן מקרא דכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ויש נ"מ בין זה לזה דהתם דילפינן מאסון א"כ דוקא בזמן דאיכא אסון הוא דפטור ממילא אם חיוב התשלומין בא קודם חיוב המיתה נהי דבשעה שהולך לעשות העבירה עוסק ברשע הוא מ"מ ס"ס לא יהי' אסון קרינן בי' ועל אותה שעה הוא מתחייב ממון שפיר משא"כ במלקות וממון דפטורו משום דמשום רשעה אחת אתה מחייבו וס"ס אפי' בשעה שהולך ועוסק לעשות העבירה מתעסק ברשעה הוי ושפיר אמרי' דגם על תחלת העבירה פטור הוא דס"ס בשעה שעוסק ברשעה זו אין אתה מחייבו משום רשעה אחרת ע"כ ס"ל לרמב"ם ז"ל דבמלקות וממון משעה שהתחיל לעסוק בעבירת המלקות אף שעדיין לא נתחייב פטור הוא מממון

וא"כ אם נאמר כן מיושבי' שפיר דברי הגמ' דמש"ה לא הקשה מהך דגונב כים בשבח דהתם הא איכא מיתה ושפיר מתחייב על ההתחלה ממון דאז ליכא אסון משא"כ בזר שאכל תרומה כיון דחייב מלקות א"כ יש לומר דפטור גם על ההתחלה דמלקות ילפינן מכדי רשעתו דאמר קרא והכהו השופט לפניו כדי רשעתו כמש"ל ע"כ הביא ראי' מהך דרב חסדא דאמר מודה רנבה"ק בגונב חלבו ש"ח נהי דגם שם איכא מלקות מ"מ כיון דכרת במקום מיתה עומדת מחויב הוא ממון על ההגבהה א"כ פריך שפיר לאביי דה"ה בזר שאכל תרומה נהי דאיכא מלקות מ"מ כיון דאביי אמר מה אסון בידי אדם פטור מן התשלומין אף אסון בידי שמים פטור מן התשלומין א"כ גם בכאן ראוי לומר דחייב על ההגבהה מצד עצמה כמו בכל חייבי מיתות

וכ"ז לאביי. אבל להרמב"ם בהלכה דס"ל לעולם כרבא במקום אביי ואסון בידי שמים אינו פוטרו מן התשלומין ואעפ"כ פוטר בזר שאכל תרומה רק מפני המלקות שפיר א"כ אין כאן כלל ילפותא דאסון אלא משום כדי רשעתו ופטור שפיר אף על ההגבהה אף דלא הי' בבת אחת ול"צ לאוקמי בתחב לו לתוך בית הבליעה

אך כ"ז התם בזר שאכל תרומה. אבל הכא בהזיד בחמץ דהוא בכרת ולרבא שפיר כרת במקום מיתה עומדת שפיר קשיא נימא מדאגבי' קניא ע"כ הוכרח לתרץ מדאסור בהנאה לאו בר הגבהה הוא

עוד יש להוסיף בתי' הנ"ל דיש לישב דעת הרמב"ם בפ"ו הנ"ל דפסק סתם בזר שאכל תרומה פטור ולא מוקי בתחב לו לתוך בית הבליעה עפ"י קו' השיטה מקובצת כתובות דמקשה מאי מדמה תרומה לגונב חלבו ש"ח דהתם הוי מידי דחולין ותרומה הוי מידי דקודש נימא דלא שייך בי' מדאגבי' קניא דכל היכי דאיתי' בי גזא דחמנא איתי' ולא קנאו בהגבהה כלל אלא משעת האכילה

וא"כ י"ל דאה"נ הא טעמי' דהרמב"ם ז"ל דהא בחולין (דף קל"ט) נחלקו רב ושמואל ור"י ור"ל דרב ור"ל לית להו כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' ושמואל ור"י אית להו כן מש"ה ס"ל להרמב"ם דהגמ' דפריך הכא לית להו סברא זו משו"ה דחיק נפשי' באוקימתות. אבל הרמב"ם, אה"נ דפסק התם דאמרי' כל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' מש"ה לא קשיא לי' התם כלל ופסק סתם בזר שאכל תרומה פטור

אך כ"ז בתרומה דשייך בי גזא דרחמנא איתי'. אבל בתרומת חמץ כיון דאסור בהנאה א"כ לא שייך בי' בי גזא דרחמנא איתא דרחמנא לא ניחא לי' בהאי הנאה. א"כ הדרא קו' לדוכתי' נימא מדאגבי' קניא. אך בגמ' ניחא דמוקי לה אליבא דר"י הגלילי דמותר בהנאה א"כ לק"מ דנימא מדאגבי' קניא (וכקושי' התוס' כתובות שם) משום דשוב שייך לומר בי גזא דרחמנא איתי'. משא"כ לרמב"ם ז"ל דמוקי לה אליבא דידן דאסור בהנאה א"כ הדק"ל דנימא מדאגבי' קניא. ע"כ תי' שוב להיפוך דכיון דאסור בהנאה נהי דלא שייך בי גזא דרחמנא איתי' שוב לא שייך מדאגבי' קניא דלאו בר הגבהה הוא. וא"כ ממנ"פ אם מותר בהנאה ל"ש מדאגבי' קניא דבי גזא דרחמנא