דברי יששכר סז

וא"כ ס"ס כוונת הגמ' דהוי לאו שאב"מ. וכ"ז בשאר ב"י. אבל בשוחט על החמץ כיון דבשעה שהולך לשחוט הפסח הולך הוא לעשות מעשה העבירה ולשחוט על החמץ וזה חשיב התראת לאו ממילא חייב הוא ג"כ על ב"י. וזהו שלא כ' רש"י דבר זה במקום אJר רק בשוחט על החמץ. וי"ל שפיר דאה"נ בשאר ב"י מודה הוא לדין הרמב"ם דאין לוקין על השהיי'

עוד נ' לתרץ דהנה הרמב"ם כ' בפ"ג דע"ז ה"ט העושה ע"ז אף שלא עשאה בידים ה"ז לוקה והק' הלח"מ הא הוי לאו שאב"מ ותי' כיון שזה עשאה בשליחותו לוקה. א"כ ה"נ י"ל דזה דעת רש"י כיון שזה שחט בשליחותם חייבים כל בני החבורה משום שליחות והוי מעשה

אך עדיין יקשה הא קיי"ל דאין שליח לד"ע והתם בע"ז שייך לומר דחייב על המחשבה כמ"ש למען תפוס את בית ישראל בלבם ממילא תשיב שליחות אבל הכא קשה

אך נ' דידוע דעת הנוב"י תאהע"ז ע"ה והנוספים דכל מקום דאמרי' אשלד"ע המעשה בטל והוא עפ"י מ"ש שם רש"י בקידושין (דף מ"ב ע"ב) ד"ה אין דהרי הוא כעושה מאליו. ויש הרבה גדולים שחלקו עליו ז"ל. וכפי הנראה שם הם שני דבורי תוס' ב"מ (דף י' ע"ב) ד"ה דאמר ולתי' השני שם אה"נ דאי אשלד"ע הקידושין בטלים

ובפשטות הסברא י"ל דאי אשלד"ע המעשה בטל דהוי כמו כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ וידוע מ"ש המהרי"ט ליישב הא דאמרי' השוחט בשבת שחיטתו כשרה ול"א א"ע ל"מ משום דא"א להחזיר האיסור

ויש עוד להוסיף עפ"י מ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' מעילה שכ' במעילה יש שלד"ע שלא יצטרף עמה איסור אחר דהיינו אם הי' בשר עולה כיון דיש איסור אחר חוץ מן המעילה כיון דעל האיסור האחר אמרי' אשלד"ע אמרי' גם על המעילה אשלד"ע והראב"ד הסכים שם לדבריו א"כ חזינן דדעתם ז"ל דאין מחלקין השליחות לחצאין אלא אם קיימת קיימת לגמרי ואם בטלה בטלה לגמרי

וא"כ ניחא שפיר בשוחט על החמץ כיון דגלתה התורה דהפסח כשר כמ"ש התוס' (דס"ג) ד"ה השוחט משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב ובירושלמי טעם אחר משום דקראו הכחוב זבחי והא ודאי דאי נימא דאין שליחות בזה הי' לו להיות פסול דנשחט שלא מדעת בעלים. וע"כ דהכא גלתה לנו התורה דכאן יש שליחות וממילא כיון דלא מחלקינן השליחות שוב ממילא הוי יש בו מעשה ושפיר חייב ג"כ על ב"י כיון דאז באותה שעה עושה מעשה לא מחלקינן המעשה לחצאין

והנה בתוס' הנ"ל דכתבו דהפסח כשר מדלא שינה עליו הכתוב לעכב ובירושלמי הצריך קרא להכשיר משום דקראו הכתוב זבחי ותימה דלמה לי קרא תיפוק לי' מדלא שינה עליו הכתוב לעכב. וכן הקשה המל"מ פ"א מהק"פ ה"ה מריש פ"ה דמנחות מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם עלה בלאו דעלמא ואיפסולא לא מיפסל אלמא דסתמא לא ראוי להיות פסול ולמה לן הכא קרא דזבחי

אך לדברינו הנ"ל ניתא דאה"נ ס"ד דהכא בשוחט על החמץ נהי דלא שינה עליו הכתוב לעכב היינו רק דמשום אותה העבירה עצמה דשוחט על החמץ לא מיפסל אבל ס"ס סד"א דהכא פסול משום דאשלד"ע והמעשה בטל דהוי פסת שלא למנויו ושלא לדעת בעלים דהא בכל התורה כולה אשלד"ע והמעשה בטל ומ"ש הכא אף דליכא קרא מיוחד. ע"כ הביא לנו הירושלמי אותו הכתוב דקראו זבחי דהכא גילה לנו הכתוב דהכא לא אמרי' אשלד"ע אלא דהמעשה קיים

וא"כ התוס' דכתבו הכא דהפסח כשר מדלא שינה עליו הכתוב לעכב ע"כ דס"ל דלא שייך אשלד"ע לבטל המעשה ואזלו לשיטתייהו בב"מ שם בתי' הראשון א"כ שפיר הקשו דהוי לאו שאב"מ דמחלקינן השליחות ונהי דהפסח כשר אבל לענין העבירה ל"ה שלוחו והוי לאו שאב"מ

ורש"י ז"ל אזיל לשיטתו בקידושין שם שכ' דהרי הוא כעושה מאליו א"כ המעשה בטל וכתי' השני בתוס' שם וכדברי הירושלמי דצריך קרא דזבחי ממילא לא מחלקינן השליחות ושוב כיון דגילה הכתוב דהפסח כשר הוי לאו שיש בו מעשה ומיושב שפיר: סימן לט

בדברי פי' המשניות לרמב"ם התמוהים במשנה דהאוכל תרומת חמץ בפסח בפסחים (דף ל"ב) דאיתא במשנה בשוגג משלם קרן וחומש ובמזיד פטור מן התשלומין ודמי עצים ובגמ' איבעיא להו כשהוא משלם אם לפי דמים משלם או לפי מדה משלם. ורצו לפשוט ממתני' דמשמע דלפי מדה משלם ובמזיד פטור משום דהמשלם מזיד לעולם לפי דמים משלם וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ודחי לעולם לפי דמים משלם ומתני' כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה ובמזיד פטור סבר לה כר"נ בן הקנה דכרת פוטר מן התשלומין

וכ' בפיהמ"ש כבר בארנו במס' מכות דהאוכל חמץ בפסח לוקה ואין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין ומדמי עצים דאפי' דמי עצים אינו משלם לפי שהחמץ בפסח אסור בהנאה. ותמהו עליו כמבואר בתוי"ט ובהג"ה דרעק"א שם כיון דכ' אין אדם לוקה ומשלם למה הוסיף שאסור בהנאה. ואם משום דאסור בהנאה למה לו לומר משום דאין אדם לוקה ומשלם

וגם צריך להבין באיזה אופן מפרש החיוב דשוגג דרישא אי משום דלפי מדה משלם וכפירש"י דמתני' או דמוקי לה כריה"ג דהנה לפי ההלכה דפסק בפ"י מה' תרומות דלפי דמים משלם הי' לו לאוקי מתני' כריה"ג וכרנבה"ק וא"כ לא הי' לו לפרש דפטור מדמי עצים משום דאסור בהנאה דריה"ג מתיר בהנאה

אך ודאי נהי דהראב"ד השיג שם על הרמב"ם דהלכה כסתם מתני' ודאי מוכרחים דברי הכ"מ דהלכה כרע"ק מחבירו וכראב"י דמשנתו קב ונקי ויש להוסיף דהוי הלכה כרבים דרע"ק וראב"י ור"א חסמא כולהו ס"ל דלפי דמים משלם ור"י בן נורי הוי יחיד לגבייהו [ומהך דראב"י משנתו קב ונקי אין ראי' כ"כ דהא לא אתאמרא אלא במשנה ולא בברייתא כדאיתא בהל' ק"פ פ"ה ה"ה] והוי חד כלל נגד תרי כללי

וא"כ יש לתמוה על רש"י ז"ל דמפרש המשנה לפי מדה. אך יש לומר נהי דקיי"ל לפי דמים משלם ניחא לי' לאוקי מתני' לפי מדה דהוי רק פעם א' כיחידאי מלאוקי כריה"ג וכרנבה"ק דהוי תרי פעמים כיחידאי וס"ס אין הלכה כאותה משנה

וא"כ יש לומר ג"כ בדעת הרמב"ם במשנה נהי דס"ל לפי דמים משלם מ"מ מפרש המשנה דלא כריה"ג רק דמשו"ה משלם בשוגג משום דלפי מדה משלם. ואה"נ דמתני' דידן היא שלא כהלכה בדבר זה

והנה יש לתמוה בגמ' דידן אליבא דמתני' ואליבא דרע"ק דאמרו אי לפי דמים משלם חמץ בפסח לאו בר דמים הוא. הא לעיל (כ"ט ע"ב) אמרו האוכל חמץ של הקדש במועד מעל אליבא דר' שמעון דחמץ שעעה"פ מותר משום דגורם לממון כממון דמי נימא ה"נ דהוי דמים משום דגורם. ואך דיש לחלק דהתם בהקדש ליכא ב"י כיון דאתה רואה של הקדש ושל גבוה אבל בתרומה עובר בב"י א"כ לא הוי גורם לממון משום דאינו יכול להשהותו עד אחר הפסח

אמנם עדיין אינו מיושב עפ"י דברי רש"י חולין (דף ד' ע"ב) שכ' דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה מוכרו לעכו"ם אלמא נהי דאסור למכרו מ"מ כיון שאם עבר ומכרו מותרים הדמים לרש"י ה"נ נימא נהי דאסור להשהותו מ"מ כיון דאם יעבור וישהנו יהיו הדמים מותרים חשיבי דמים: