דברי יששכר סו

ובראשית השקפה יש לעיין בזה עפ"י דברי המל"מ פ"ד מה' מלוה ה"ו בד"ה והנה כל דהמ"מ והחינוך מחולקים בלאו שאב"מ דלהמ"מ אם הי' אפשר במעשה אפי' עשאו בלא מעשה ג"כ לוקה. ולהחינוך יש סברא להיפוך דאם אפשר בלא מעשה אפי' עשאו במעשה ג"כ אינו לוקה וא"כ הי' מקום לומר דגם רש"י ותוס' מחולקים בסברא זו דלרש"י כיון דאפשר במעשה בקנה חמץ בפסח אפי' הי' לו בביתו לוקה עליו וכן בבני חבורה כיון דהי' מצי לשחוט בעצמו אפי' לא שחט בעצמו ג"כ לוקה. ואך להתוס' לפ"ז צ"ל דאפי' קנה חמץ בפסח ג"כ לא ילקה כיון דאפשר בלא מעשה ולא משמע כן מדברי התוס' לעיל (דף כ"ט ע"ב) סוף ד"ה ר' אשי שכ' דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר משמע דאם קנה עובר. וגם לפי דבריהם ז"ל יקשה דעת הרמב"ם דלהמ"מ אפי' בהי' לו בביתו ילקה כיון דאפשר במעשה. ולהחינוך אפי' קנה חמץ בפסח לא ילקה כיון דאפשר בלא מעשה

וכן יקשה מדברי הירושלמי שבועות פ"ג ה"ז דהביא פלוגתא דר"י ור"ל בנשבע לאכול ככר זו ולא אכלה ואמר מה בינייהו זרק הככר לים או שרפה למ"ד אב"מ הא עבד מעשה וחייב. וקשה ג"כ בין על המ"מ בין על החינוך

והנלפע"ד דהמ"מ והחינוך לא פליגי כלל ודבריהם מכוונים למ"ש בגמ' סנהדרין (דף ס"ה) שאני עדים זוממין שישנם בראיי'. ועי' מלחמות להרמב"ן בשם הראב"ד שם שהשיגו על גירסת רש"י וכולם הסכימו לגירסת הרי"ף בשם ר"ה גאון דשאני עדים זוממים שישנם באיה היינו דאפשר לעבור באותיות שאין בהם עקימת שפתים. ומש"ה עקימת שפתים בכה"ג ל"ה מעשה. והיא היא סברת החינוך בלאו דלא תרדה בו בפרך דאינו לוקה ול"א בכה"ג עקימת שפתים הוי מעשה משום דאפשר בלא מעשה

והנה גם המלחמות הקשה שם מהך דחסמה בקול דלוקה נימא ג"כ דאפשר באיה ונימא דהקול לאו מעשה הוי וע"ז תי' המ"מ ג"כ על דברי הרמב"ם שם ותי' דה"מ אמרינן עקימת שפתים לא הוי מעשה משום שישנו בלא עקימת שפתים דוקא היכי דליכא מעשה בשום אופן אבל בחסמה כיון דאיכא בי' מעשה גמור בפועל ממש א"כ מהיכי תיתי לומר דעקימת שפתים לא הוי מעשה מפני שישנו באיה נימא להיפוך דהוי מעשה מפני שישנו בפועל ממש מש"ה אמרי' שפיר דחסמה בקול לוקה דעקימת שפתיו הוי מעשה ונמצא דאין כאן שום פלוגתא בין המ"מ להחינוך

אך כ"ז בעקימת שפתים דהוי ממוצע בין איה למעשה גמור. ואמרינן היכי דלא שייך בו מעשה ושייך בו איה הוי לאו שאין בו מעשה והיכי דשייך בו מעשה מדמינן לי' למעשה. אבל היכי דעשה מעשה גמור בפועל ממש לא שייך כלל לומר הואיל וישנו לפעמים בלא מעשה לא יתחייב על המעשה. וכן להיפוך לומר הואיל וישנו במעשה גמור יתחייב גם בלא עשה מעשה כלל. הא לא עלתה ע"ד שום אדם לומר כן

אך נראה לבאר מחלוקת רש"י ותוס' ורמב"ם הנ"ל עפ"י מ"ש הכ"מ פ"י מה' כלאים עמ"ש הרמב"ם הי' לבוש כלאים והתרו בו לוקה ותמה דהוי לאו שאב"מ ותי' בשם הריטב"א מכות כיון דהתרו בו ולא פשט הוי כמעשה ודבריו ז"ל מחוסרים פירוש ומתבארים מתוך דברי הריטב"א בעצמו. והנ"י שם בסוף מכות מצד צירוף שני דברים משום דבשעת לבישה עשה מעשה. ועכשיו כשהתרו בו מצטרפינן המעשה הראשונה והוי יש בו מעשה. וא"כ שפיר יש לומר דכן הוא דעת רש"י הכא כיון דבשעה שקנה החמץ עשה מעשה גם עתה כשמשהה אותו ומתרינן בי' שיבער ולא ביערו הוי מעשה וכן בשעה ששוחט זה על התמצ ומתרינן בי' שיבערו מצרפינן המעשה הראשונה

אך בודאי יש לחלק בין הך דכלאים להך דהכא דבכלאים הרי המעשה תחילה היתה באיסור דס"ס לבש הכלאים אבל בחמץ הרי כשקנאו הי' בהיתר. אך מדברי הריטב"א מכות שם משמע דאין לחלק בכך דהביא ראי' מנזיר שנכנס לבה"ק בשידה תיבה ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה דתייב בהתרו בו והתם הרי הכניסה היתה בהיתר ואפ"ה מחשיב לה למעשה

ואה"נ הנמוקי יוסף לא הביא ראי' מנזיר אולי אה"נ ס"ל דשם בנזיר אינו לוקה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' נזירות ה"ט דאינו לוקה והראב"ד ז"ל השיג עליו שם. א"כ י"ל שפיר דה"ה הכא מחולקים בזה דהרמב"ם לשיטתו דבלא קנאו ל"ח מעשה דהקניי' הראשונה היתה קודם פסח והיתה בהיתר והוי כמו בנזיר דאינו לוקה וכן דעת התוס' הכא ודעת רש"י הוא כהראב"ד והריטב"א מכות שם דס"ל בנזיר לוקה וה"ה הכא תשיב מעשה

ויתורץ בזה מה שנחלקו במוצא חמץ בביתו ביו"ט דכופה עליו את הכלי דדעת רש"י דוקא בבטלו אבל בלא בטלו מותר לו לטלטלו ביו"ט ולבערו [עי' מה שהארכתי לעיל ת' ל"ד] משום דלא אתי איסור טלטול דרבנן ודחי הדאו' ודעת הרמב"ם פ"ג ה"ת ותוס' כתובות (דף ז') דאפילו כשלא בטלו אסור הוא לטלטלו וכמ"ש הכ"מ שם דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת והיינו דאזלו לשיטתייהו דלדעת רש"י דב"י הוי לאו שיש בו מעשה הוי עוקר בקום ועשה ולדעת הרמב"ם ותוס' הוי עוקר בשוא"ת דסתם ב"י הוי לאו שאב"מ

עוד נ' לבאר דעת רש"י הנ"ל דידוע מה שהקשו על הרמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה הא הוי לאו שניתק לעשה כדאיתא בפסחים (דף צ"ה) וכבר הזכרנו דברי תוס' (דף כ"ט ע"ב) דהוי ניתק לעשה ותימה דלדבריהם דהוי ניתק לעשה א"כ למה כ' דוקא המשהה חמץ הא אפי' קנאו ג"כ לא ילקה

עוד תימה דבתוספתא מכות פ' בתרא כ' ג"כ המשייר חמץ בפסח אינו לוקה וק' ג"כ דמשמע הא קנאו לוקה והא הוי ניתק לעשה

ע"כ נ' לומר פי' חדש בכוונת הגמ' דהוי ניתק לעשה ע"פ מ"ש התוס' שם (דף צ"ה) ד"ה לא תוציא להקשות למה אמרו דב"י הוי ניתק לעשה ול"א דהוי לאו שקדמו עשה ולוקין דהא כל ניתק לעשה הוא רק לתקן הלאו שעבר מקודם כגון בגזילה שמחזיר את הגזילה ואם לא גזל ליכא והשיב וכן אם לא הותיר נותר ליכא באש תשרופו. אבל הכא הרי ביום הראשון תשביתו איכא אפי' לא עבר

ע"כ נ' בכוונת הגמ' דהכא דלעולם כי מתרינן בעושה עבירה מתרינן בי' בתמורה והנה לאו ועשה ידוע שאמרו בגמ' יבמות (דף ז') הא לא תעשה חמיר מעשה. וידוע מ"ש הרמב"ן פ' יתרו במצות זכור את יום השבת דעשה חמור מל"ת ותימה לכאורה אך ודאי שני הדברים נכונים דמצד העונש הלאו תמור דודאי זה עובר בקום ועשה שעושה מעשה ועובר וזה עובר בשוא"ת. אבל המקיים העשה ודאי גדול ההוא ממי שיושב ואינו עושה עבירה שזה עושה בפועל וזה אינו מקיים אלא בשוא"ת

וא"כ שפיר לעולם כי מתרינן בי' שלא יעבור עבירה ודאי דמתרינן בי' משום הלאו דדבר זה חמור הוא שהולך לעשות עבירה בפועל וכן נמי היכי דליכא מעשה כגון בכלאים הגם דליכא עבירה בפועל היכי שהוא לבוש בו כמש"ל ס"ס כיון דליכא עשה כי מתרינן בי' משום הלאו ושייך מלקות וכמש"ל. וכן בחמץ היכי שקונה חמץ בפסח כיון שהוא בא לעשות מעשה ודאי מתרינן בי' משום הלאו דחמור

אבל בחמץ היכי דכבר שהה אם מתרינן בי' ודאי בחמורה מתרינן בי' היינו שיעשה מעשה העשה דעשיית העשה תמור הוא. וזה כוונת דברי הגמ' לאו שניתק לעשה שנעשה מן הלאו עשה פי' דנעשה התראת עשה ועל עשה אין לוקין א"כ ניחא שפיר אפי' אי נימא דבנזיר שנכנס בשידה תיבה וכו' לוקין דס"ס בהתראתו ליכא עשה וכי מתרה בו מתרה בו משום הלאו אבל בחמץ מתרינן בי' משום העשה והתראת עשה אינו מביא לידי מלקות: