דברי יששכר סה

לסה"ת דבסמ"ק (ליום חמישי סי' רכ"ב) משמע דקודם ל' מותר אפי' היכי דיהיב טעמא והסה"ת אינו מחיר אלא בנעשה קודם לשני חדשים

וגם יש סברא לומר כן דכל היכי דלא יהיב טעמא הוי כמבוער וכל היכי שנתבער הוי כנעשה מצותו. מש"ה כיון דאפרן מותר בפסח א"כ מותר להשהותן ול"ג שמא יפול מהם לחוך המאכל דנפסל לאכול לכלב כמ"ש הראב"ד הנ"ל אבל אם נתנו במקום דיהיב טעמא הרי לא נעשה כמבוער ממילא אפי' אם יפסול אח"כ מלאכול לכלב אסור כמו אפרן בפסח היכי דלא נתבער קודם פסח

אך ס"ס דבריו תמוהים שהרי ברמ"א סוס"י חמ"ז משמע דאם יפול לתוך המאכל יאסור אח המאכל ושם לאו דוקא בנעשו תוך ב' חדשים כדכ' בפסקי מהרא"י סי' קפ"ו

ועיין במג"א חמ"ז סק"ה שתמה על דין זה וכ' דהפסקי מהרא"י ס"ל דנוקשה דאו' וגם בזה דבריו תמוהים מה זה ענין לנוקשה הא נוקשה אסור להשהותו וקארטין התירו להשהות וע"כ משום דהוי כמבוער וא"כ שוב קשה למה יאסור את התבשיל

יהי' איך שיהי' הטוטען הללו יש חשש שיאכל בפסח מה שיתפרר מהם לתוך הצוקער או השקדים המונחים בהם

והא ודאי דלדעת הראב"ד וראב"ן ומ"מ בשם הרמב"ם ורא"ש וטור ומחבר אין כאן איסור כלל דהוי כנפסל מאכילת כלב ולא גרע מחרכו קודם זמנו שכ' בעה"מ ור"ן דאפי' באכילה שרי. והרא"ש דאוסר אינו אלא משום דמחשיב לי' אוכל

והתם ודאי דקיי"ל כן דאסור ותימה על הפר"ח שכ' שם להתיר והביא ראי' מחרצנים של יי"נ דמותר משום דנעשו כעפר וחימה איך עלתה ע"ד לומר דבחרצנים הטעם דמותר משום דנעשו כעפר הלא בע"ז קיי"ל דאפרן אסור וכן ביי"נ וע"כ משום דחרצנים אינם אסורים מצד עצמם אלא מפני הבלוע בהם ואין מזה ראי' להך דהכא

אך ה"מ היכי דנטלו לאכול דאחשבי' אבל מה שנופל שלא במתכוין ודאי דאינו מחשב לי' ושרי

אך ס"ס יש לחוש לדעת התה"ד ומהרי"ו וסה"ת וסמ"ק דאוסרים אם לא בנעשו ב' חדשים קודם לפסח והרמ"א מסכים לדבריהם בסי' תמ"ז ס"ה ואין להתיר באופן אחר: והנה אפי' בנעשו קודם לשני חדשים כבר כ' דדעת פסקי מהרא"י לאסור אם נפל ממנו לתוך המאכל מ"מ נ' דהרמ"א לא העתיק דבריו אלא ליזהר לכתחילה אבל לא לאסור בדיעבד דודאי דברי פסקי מהרא"י ההם תמוהים מאד. חדא דסותר ד"ע שבתה"ד הנ"ל. גם דראייתו מדברי הרמב"ם דאוסר התריאק"ה בפסח תמוה דהתם מיירי בחמץ גמור שנתערב ועכשיו אינו ראוי לאכילה וכאן נתערב נוקשה דהוי כמבוער מצד עצמו ועוד יש להאריך בזה

עכ"ז כיון דהרמ"א מחמיר לכתחילה בקארטין ראוי גם בטוטען להחמיר אפי' בנעשו קודם לשני חדשים הגם די"ל דהרמ"א לא החמיר אלא בסתם קרטין שיש בהם שנעשו תוך ב' חדשים. וגם דשאני החם דליכא הפסד והכא ודאי דנעשו קודם לשני חדשים וגם דאיכא הפסד להמוכרים

אעפ"כ מה נעשה להסכמת המג"א הנ"ל דעכ"פ בס' אוסר א"כ בטוטען הללו שיש לחוש שיבוא לחוך פיו גוף החמץ יש חשש גדול לעולם אפי' בנעשו קודם לשני חדשים

ואגב אוסיף מה שנ"ל ליישב דברי הרמב"ם פ"ד מהחו"מ הי"ב שכ' התריאק"ה אסור לאכלו בפסח ועיין מחנה אפרים להלכות מ"א פ"ח סוף דין ט"ז שחמה דמלשונו משמע דאפי' לחולה אסור לאכלו בפסח והרי בפ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ח כ' היכי שנתערב דבר מר היכי דהוי שלא כדה"נ מוחר לחולה

ונ' עפ"י מ"ש המהרש"ל שבועות (דף כ"ג) דמאן דמחייב בכ"ש מחייב נמי בשלא כדרך הנאתו וידוע דבטעם,, הדבר דח"ש אסור מה"ת חוץ ממ"ש בגמ' דחזי לאיצטרופי כ' החכ"צ בתשובה דהוא משום דאחשבה וסברתו דאה"נ היכי דלא שייך אחשבי' לא יאסור ח"ש אף דשייך חזי לאצטרופי. ואי נימא כסברתו ז"ל יתורץ לנו מה, שמקשים על הרמב"ם דנקט בפ"א מהחו"מ ה"ז האוכל כל שהוא מן החמץ אסור משום שנאמר לא יאכל והא בכל האיסורים אסור כל שהוא ומ"ש בחמץ דנקט ולמה לי קרא. ולפי דברינו ניחא דהכא חדשה התורה אפי' אי לא שייך אחשבי' מכל מקום אסור משום שלא יבוא לידי אכילה היינו משום חזי לאיצטרופי לחוד ול"ב אחשבי'. והנ"מ בזה היכי דהוי שלכדה"נ דהכא בכה"ג לא שייך אחשבי' כיון דלא אכלי' דרך חשיבות ובכה"ג אה"נ בכל האיסורים מותר אעפ"כ בחמץ אסור משום חזי לאצטרופי

ואי יקשה לפ"ז למה אמרו בגמ' כל האיסורים אין לוקין עליהם אלא כדה"נ חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב ולא אמרו בחמץ גם כן דבזה יש חילוק בין כה"כ ובב"ח לחמץ דבחמץ בהנאה מותר שלכדה"נ כיון דהאיסור רק משום חזי לאצטרופי וידוע מש"כ האחרונים ז"ל דחזי לאצטרופי שייך רק באכילה כיון דאם תצטרף האכילה השני' לראשונה גם מהראשונה עדיין, הוא שבע. אבל בהנאה לא שייך חזי לאצטרופי דההנאה הראשונה כבר ליתי' בעולם וא"כ שוב בהנאה כיון דל"ש חזי לאצטרופי ומותר בשלכדה"נ גם בחמץ ומש"ה נהי דבחמץ באכילה אסור אף שלכדה"נ משום גזה"כ דלא יאכל מ"מ כיון דבהנאה שרי לא אמרו חוץ מחמץ רק בכה"כ ובב"ח דאסורים אפי' בהנאה דלא כתיב בה אכילה

וס"ס יתיישבו דברי הרמב"ם דבתריאק"ה לאכילה אוסר בחמץ אף דהוי שלכדה"נ דס"ס חזי לאיצטרופי כיון, דאם יערב ויוסף עליו חמץ יהי' ראוי לאכילה. אבל שם בפ"ה מהיס"ה שכ' שעושים לו רטיי' או מלוגמא מחמץ דהוי הנאה בעלמא ובהנאה מותר היכי דלא הוי דרך הנאתן. וצריך לדחוק דבכוונה מדייק הרמב"ם שם שכ' רטיי' או מלוגמא מחמץ ומוסיף או שמשקים אותו דבר מר מעורב עם איסורי מאכל מדייק הרמב"ם בלשונו המדויק איסורי מאכל פי' ולא באיסורי הנאה דבחמץ דוקא רשיי' מותר אבל באיסור מר להשקותו עם חמץ אסור משום דחזי לאיצטרופי ואה"נ כמו התריאק"ה דאסור אפי' לרפואה: דברי הדוש"ת ידידו. סימן לח

ראיתי לחקור במ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' חו"מ ה"ג אינו לוקה על ב"י אא"כ קנה חמץ בפסח. אבל אם הי' לו חמץ וכו' ולא ביערו אעפ"י שעבר על שני לאווין אינו לוקה וכפי הנראה מדעת רש"י דפסחים (דף ס"ג ע"א) ד"ה חייב שכ' ואיכא מלקות נמי דשחיטה משמע דעל ב"י איכא מלקוח אפי' בהי' לו בביתו ולא קנה. עוד משמע שם ג"כ מדעת רש"י דאם הי' חמץ לבני' חבורה כולם עוברים כמ"ש שם בד"ה עד ובתוס' שם ע"ב ד"ה או לאחד הקשו ע"ז דאיך יתחייב זה הא הוי לאו שאב"מ: