דברי יששכר סד

מיעוטא דקנעבליך והוי כתרי מיעוטי דכ' הר"ן פ"ג דחולין גבי לוקחים ביצים בכל מקום דאמרו וליחוש שמא דטמא הוא דטמא נמי מיעוטי אלא דתרי מיעוטי הוי כרוב או כפלגא עכ"פ. וכבר הבאתי ראי' לזה מגמ' ברכות (דף נ"ג ע"א) הוי מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים

ולדעתי יש לתרץ בזה קו' תוס' פסחים (דקט"ו) ד"ה אתי על אותן שאסרו מצה מתובלת בשם רש"י דהרי מפורש אמרו במנחות (דף כ"ג ע"ב) מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת

והנה הי' מקום לתרץ דעת רש"י עפ"י פי' הראב"ד פי"ב מהל' מעשה הקרבנות הי"ז דמוקי שם הך דמצה מתובלת דהמצה הי' נאפית כתקונה אלא שאכלה בתבלין ובכה"ג היא דכשרה. אבל אם ערב תבלין בהעיסה אה"נ דמחמיץ ול"ק על יש שאוסרין. אך מה נעשה לדברי רש"י התם במנחות שפי' שם בד"ה תבלה לעיסת פסח וא"כ מבואר דמוקי לה כפי' הרמב"ם דהתם וכפי' התוס' דהכא וא"כ ק' דידי' אדידי'

עוד הי' מקום לתרץ קו' התוס' הנ"ל די"ל דהחשש דמתובלת היינו משום דצריכה שימור יותר מן הרגילות דלאו כל אדם זריז בזה ומש"ה אסורה. אבל בקדשים דכהנים זריזים הם אה"נ דשרי, והי' מקום לפרש תבלה בקצח על המנחות ולחמי תודה דכהנים זריזים הם. אך ס"ס מלשון רש"י דהתם במנחות משמע דקאי על פסח שכ' לעיסת פסח

אך לפמ"ש ניחא דאה"נ דסתם לחמי תודה אף שיש בהו מעט תבלין בטלים הם ברוב המצה ואינו מחמיץ. אך כ"ז אם לא היו ג"כ חטים מחומצים או שאר חשש חימוץ. אבל אם איכא ג"כ חטים מחומצים אז מיעוט תבלין מצטרפין שיהיו שני מיעוטי והוי כפלגא עכ"פ. וא"כ בחטים לפסח דקיי"ל דמותר לטחון המבוקעות עם שאינן מבוקעות ול"א דהוי כמבטל איסור לכתחילה משום דאז כולו היתר וממילא סתם מצות שלנו יש בהם מיעוט מבוקעות מש"ה אסור ליתן בהם תבלין משום דמצטרפי

וי"ל דרש"י התם בתבלה בקצח מיירי באופן דידע שהי' מצה גמורה בלא שום תערובות ואז הוא דמותר. ויש לדייק זה מלשון הגמ' שאמרו מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת פי' כיון דזה הוי ודאי מצה שלא נתערב בה שום חשש אחר אלא שנקראת מצה מתובלת שאין בה חשש אחר אלא מפני התבלין מש"ה שרי

ויתיישב בזה קו' השעה"מ פ"ה מהל' איסורי מזבח הי"א שתמה על ראיית הרא"ש פ' כל שעה סי' כ"ג דמצה שנלושה במלח כשרה מדתנן תלת תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצא בהם י"ח והרי צריך שיהי' בהם מלת ותמה השעה"מ למה לא הביאו ראי' מכל המנחות שבתודה שבאות מצה והרי הי' צריך ליתן בהם מלח כמו בכל הקרבנות

ולענ"ד לדברינו הנ"ל ל"ק. דדוקא במצה דידן דמותר לטחון עם מבוקעות דהוי קודם זמן איסורו יש לאסור משום תשש מלת דהוי תרי מיעוטי. אבל במנחות שבתודה דהוי לבתר זמן איסורו והי' אסור לטחון עם המבוקעות משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה הי' מותר ליתן בהם מלח אף לכתחילה משום דהמלח בעצמו אינו חמץ אלא שמתוך חריפותו יוכל לבוא לידי חמוץ. וכיון שבטל במיעוטו הוי כמאן דליתי' ואין כאן איסור לכתחילה כלל מש"ה לא הביא ראי' ממנחות אלא מהך דעשאן למכור בשוק דהי' ג"כ טוחן עם המבוקעות

והי' מקום לתרץ קו' התוס' הנ"ל מהך דמצה מתובלת באופן הנ"ל ולומר דהתם מיירי בקדשים. אבל כבר כתבתי דרש"י בעצמו מוקי לה בעיסת פסח של תולין

אך כ"ז אני כותב לפלפולא אבל לענין דינא רבו המתירין גם בקנעבליך בדיעבד ולא לכתחילה

אבל בנידון דידן דאין כאן רק לחלוחית הרחיים ואף שיש ג"כ חשש מבוקעות לא הוי כתרי מיעוטי דס"ס שניהם הם שם א' ודאי נהי דלכתחילה כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן אבל בדיעבד הכל שרי. וכן עושים מעשה בכל תפוצות ישראל: דברי הדוש"ת. סימן לז

לידידי הרב החריף ובקי החסיד מ' וועלוויל מאזיס נ"י

הנה בדבר הטוטען הנעשים מחמץ. יש בהם צ"ע

ידוע מ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' חמץ הי"א בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וכן הניירות וכו'. מותר לקיימם בפסח שאין צורת החמץ עומדת. והראב"ד כ' אין בזה טעם אלא מפני שנפסל לאכול לכלב

וכ' ע"ז המ"מ אין בסתירה טעם ודברי רבינו הכרח. ולכאורה דברי המ"מ תמוהים שהרי לעיל מני' כ' בעצמו דברי רבינו הם אחר שדבקו בו הניירות והוי כעריבה שנתן לתוכה עורות ובעריבה הטעם מפני שנפסד ונבאש כמ"ש הרמב"ם בעצמו א"כ הם הם דברי הראב"ד בעצמו ולמה כ' אין בסתירה טעם. וע"כ דכוונתו דמדברי הראב"ד משמע שסותר דברי הרמב"ם ובאמת אין כאן סתירה דזה נמי כוונת הרמב"ם דהגם דכשהי' בעינו אולי לא הי' נפסל מאכילת כלב אבל עכשיו כשאין צורת החמץ עומדת חשיב נפסל

ולפ"ז משמע מדעתם ז"ל דאפי' אם יהי' ניכר קצת החמץ בחוץ ג"כ מותר משום דנפסל מאכילת כלב. ומש"ה הרא"ש והטור כשכתבו דברי הרמב"ם אלו כ' ע"ז וכ"כ הראב"ן על כרים וכסתות שטחין אותן במי סובין א"צ לבער שאין שם אוכל עליו שמאיס הוא ואינו ראוי לכלב ולא הזכירו שחולק על הרמב"ם דמשמע להו דהיינו נמי טעמא דהרמב"ם וכמו שמפרש המ"מ

אמנם בתה"ד סי' קי"ז ובד"מ אות ה' בשם המהרי"ו נ' דדקדקו מדברי הרמב"ם שכ' שאין צורת החמץ עומדת דוקא הוא הא אם ניכר צורת החמץ אסור להשהותו וע"כ דס"ל דבזה חולק הראב"ד על הרמב"ם ודעתם להחמיר כדעת הרמב"ם

והנה בין התה"ד למהרי"ו איכא פלוגתא דהתה"ד מתיר בנעשה ל' יום קודם לפסח והמהרי"ו נ' דאוסר אפי' נעשו קודם ל' יום דסתם תלונות קאמר דצריך להסירם

והנה מהמחבר תמ"ב ס"ג משמע דאפי' בנעשו תוך ל' יום מותר וכן מפורש ברמ"א שם אלא שכ' בשם י"א דאוסרים אם צורת החמץ ניכרת ולפי דעת י"א אלו שוב משמע דאסור אפי' בנעשו קודם ל' יום דהן הן דבריו שבד"מ בשם מהרי"ו דמחמיר אף בנעשו קודם ל'

ומעתה יש לתמוה על המג"א שם סק"ה שתמה על הרמ"א שבסי' תמ"ז החמיר כהמרדכי וסה"ת דבעי ב' חדשים א"כ למה פסק כאן ל' יום הרי בדברי הרמ"א כאן ליכא גבול ואולי אסור גם בנדבקו מתחלת השנה כל שניכר צורת החמץ

ואין לדייק מדברי הרמ"א דס"ס תמ"ז שכ' יש נמנעין שלא לשחוק בקארטין על השלחן שמא יפול מהם לתוך המאכל משמע דלהשהותן ליכא איסור. דהתם שאני שאין ניכר צורת החמץ. אך ס"ס מהך דסי' תמ"ז דבצק בשולי החבית ודאי דמשמע דאם נעשה קודם ב' חדשים מותר אבל מ"מ סתירה ליכא דמסתמא גם הכא ס"ל כן

אך תירוצו של המג"א שכ' דהתם יהיב טעמא מש"ה שיעורו ב' חדשים. הגם דחילוקו מוכרח בדברי התה"ד הנ"ל שכ' להוכיח מדברי הסמ"ק שאוסר תוך ל' הואיל ויהיב טעמא משמע עכ"פ דמותר לקיימו ואעפ"כ היכי דיהיב טעמא אסור. אלא שיש פלוגתא בין הסמ"ק