דברי יששכר סא

ועי' ר"ן פ"ק בשם ר' אפרים דפריך ע"ז דכ' הרי"ף דקאי כראב"י איש ברתותא והא פליגי בתרתי פליגי בחולין דראב"י א"ב ס"ל דמבערין הכל מלפני השבת וראב"צ ס"ל בזמנו ופליגי בתרומה דראב"צ ס"ל דלא משיירין אפי' ב' סעודות וראב"י א"ב ס"ל דגם תרומה משיירין מזון ב' סעודות ועי' ר"ן שתי' דלעולם מבערין בשיור קאמר

והנה במ"ש ר"ן מבערין בשיור קאמר קשה דמלשון התוספתא שאמר ואופה לו מצה מע"ש משמע דקאי על מה שמבערין הכל ולא משיירין כלל ע"כ אופה לו מצה עשירה או מצה גמורה שיאכל קודם חצות ומ"ש הר"ן דקאי על אפיית מצה סתמא לצורך הפסח דחוק מאד. וגם מפשט לשון הרי"ף שהביא סמוך לזה הך דהאוכל מצה בע"פ כאלו בועל ארוסתו דהכא. אין זה מקומו דבפ' ערבי פסחים הו"ל למיתני' ע"כ דקאי ע"ז לחלוק עמ"ש התוספחא ואופה לו מצה מע"ש דהיינו דאינו משייר מזון ב' סעודות אלא דאופה לו מצה על שבת של ע"פ ע"ז חולק הרי"ף דאסור לאכול מצה בע"פ דסתמא קתני והאוכל מצה בע"פ משמע אפי' קודם חצות

וגם מרש"י משמע כן שכ' (בדף י"ג) בד"ה מזון ב' סעודות ולא שלש דכל סעודות שבת ערבית שחרית ומנחה וע"פ אסור לאכול מן המנחה ולמעלה. וידוע שכולם תמהו בזה דלמה לא קאמר בפשיטות דהא אחר ארבע שעות אסור לאכול חמץ

אך נראה דרש"י קאי גם אתוספתא פ"ו אפי' לדברי התוספתא דאינו משייר חמץ כלל אלא אופה לו מצה על שבת זה אפי' לדברי האומר מצה עשירה מ"מ בשבת זה אסור לאכול מן המנחה ולמעלה: ס"ס מוכח דיש דעות הסוברים דאוכל מצה בשבת זה

וס"ס תי' הר"ן תמוה לדידן וקו' רבינו אפרים במקומה עומדת וכן קשה ג"כ על הרי"ף קו' בעל המאור דעשה את העיקר טפל והטפל עיקר שכ' דהלכה כראב"צ משום דקאי כראב"י א"ב ולמה לא כ' משום דמעשה רב

אך אקדים בתחלה בטעם מחלוקת של התנאים במתני' דר"מ אמר מבערין את הכל מלפני השבת דס"ל בלא שיור כלל וטעמי' דר"מ משום שני טעמים. חדא דס"ל דאסור לבער בשבת אפי' ע"י זריקה לים משום דרחמנא אחשביה להבערתה ומש"ה אוסר אפי' לשייר מזון ב' סעודות דדלמא ישאר ממנו מעט וא"א יהי' לבער. ולסמוך על כפיית כלי עד מוצי"ט ס"ל ג"כ דלכתחילה אסור דחיישינן לתקלה

ונ' דר"מ אזיל לטעמי' דס"ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר וכ' שם בתוס' דאפי' בנדבה אוסר שמא יבוא לידי תקלה. ונ' דר"מ אוסר זאת מדאו' מדמקשה בתוס' איך אכלו ישראל שלמים במדבר

וחכמים פליגי על ר"מ ואמרו בזמנן וס"ל דלא אמרי' אחשבי'. ואפי' אי אמרי' אחשבי' מדרבנן בעלמא היא ובמקום מצוה ל"ג רבנן מש"ה מבערין הכל בשבת וא"צ מזון ב' סעודות דוקא

וראב"צ פליג וס"ל לחלק בון תרומה לחולין וכמש"ל בתי' הששי ותי' הרביעי דגם חכמים לא אמרו אחשבי' רק בתרומה ומש"ה תרומה מלפני השבת ולא בשבת ואפ"ה משיירין מזון ב' סעודות דמה שראוי לאכילה אסור להפסיד תרומה ומה שנשאר בשבת מותר לבער גם התרומה דנהי דשייך אחשבי' מדרבנן מ"מ במקום תקלה לא גזרו. וחולין כיון דל"ש אחשבי' מבער הכל בשבת. ונהי דבפשט לשון המשנה משמע דתרומה מבער לפני השבת בלא שיור כלל. אך זה מתבאר מלשון הברייתא דאמרן פ"א שבת אבא ביבנה ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע זמן לבער את החמץ. היינו שמדייק שבת אבא ביבנה דידוע דר' צדוק הי' כהן כדאיתא בתוס' יומא (דף ע"ט) ד"ה נטלו וידוע דר"ג ס"ל אוכלים תרומה כל חמש ע"כ ספר לנו אותה המעשה דמעדותו נשמע שהי' זה תרומה ואעפ"כ בער את החמץ בזמנו של ר"ג ומשמע דתרומה דמבערין לפני השבת בשיור קאמר

והנה בהא דמשיירין תרומה מזון ב' סעודות ודאי דהלכתא כוותי' דראב"צ וכן שהיותר משתי סעודות מבערין תרומה מלפני השבת בזה ג"כ הלכתא כוותי' אבל במה דאמר חולין בזמנן ובזה לית הלכתא כוותי' וזה שדייק הרי"ף ואמר הלכתא כוותי' דראב"צ דקאי ראב"י א"ב כוותי' היינו דרק במה דפסק ראב"י א"ב כוותי' בזה הלכתא כוותי' ובמה דלא קאי רא"ב כוותי' אין הלכה כמותו אבל כראב"י א"ב הלכה בכל דבריו והיינו דדייקו בגמ' לעיל (י"ג) לא זזו משם עד שקבעו הלכה כראב"י א"ב

ולפי שמן התנאים שהוזכרו במשנה הכא אין הלכה לא כר"מ ולא כרבנן נקט הרי"ף הכא דהלכה כראב"צ וכן בפיהמ"ש לרמב"ם נקט דהלכה כראב"צ פי' יותר מר"מ ורבנן אבל ס"ס בחולין לית הלכה כוותי'

וס"ס לא מצי הרי"ף לומר הלכה כראב"צ דמעשה רב. דמעשה דראב"צ בתרומה הי' ובשעה חמישית כר"ג ואנן לא קיי"ל כן דקיי"ל דאוכלים כל ארבע בין בחולין בין בתרומה. ואין כאן שום סתירה בין הרי"ף והרמב"ם לא לענין ההלכה ולא לענין פי' המשנה והברייתות

ס"ס מתפרשת שיטת רש"י שפיר מההלכה דהתם כמו בשבת שחל ע"פ קיי"ל שמבערו בשבת לחמץ הנשאר ה"ה תמיד כשמוצא חמץ בביתו ביו"ט ולא בטלו מבערו בשבת ויו"ט וכשבטלו כופה עליו את הכלי

שיטה השני' היא שיטת הרמב"ם ותוס' כתובות (ד' ז') ד"ה מתוך דאפי' כשלא בטלו אסור לו לבערו ולא לטלטלו ביו"ט. וידוע דהרבה הקשו ע"ז וכי משום איסור דרבנן שרינן לי' לעבור על ב"י. עי' כ"מ שם פ"ג ה"ח. שתי' בשם ר"מ משום דבעידנא דמטלטל לא מקיים מצות ביעור ועיין מג"א שתמה ע"ז דבעשה דרבים ל"ב בעידנא א"כ החמץ דהוי ג"כ עשה ול"ת ידחה את הל"ת ועשה די"ט ותי' דלא הוי עשה דרבים אלא כגון שופר שמוציא רבים יד"ח אבל לא בחמץ

ויש לתמוה דהלא הן הן דברי הרא"ש פ' ואלו מגלחים שכ' על קו' התוס' ברכות (דף מ"ז ע"ב) על בה"ג שכ' דאבלות יום ראשון נוהג בי"ט שני משום דאתי עשה דאו' ודחי י"ט שני דרבנן והקשו מהאי דר"א דשחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה דרבים הוא וה"נ י"ט עשה דרבים היא ותי' הרא"ש דל"ח עשה דרבים אלא מה שמוציא הרבים יד"ח. וא"כ ס"ס לפי מה דקיי"ל להלכה דאבלות יום ראשון אינו נוהג בי"ט שני וכהתוס' א"כ חזינן דהא חשיב עשה דרבים וא"כ גם הכא נימא כן

אך לכאורה י"ל בישוב הקושיא דה"מ אמרינן דבעשה דרבים ל"ב בעידנא ה"מ היכי שעובר עשה דיחיד אז אמרינן עשה דרבים עדיף טפי ול"ב בעידנא אבל הכא דגם מה שנדחה חשיב ג"כ עשה דרבים לא דחי לי'

אך משופר של ר"ה אין עוברים עליו את התחום קשה דהש"ל הקשה למה צריך לומר דיו"ט עשה ול"ת ת"ל דהא לא הוי בעידנא ותי' דבעשה דרבים ל"ב בעידנא והא שם ג"כ העשה ול"ת דיו"ט ג"כ הוי עשה ול"ת דרבים. וע"כ צ"ל אף דלעולם עדיף שוא"ת מקום עשה ה"מ מקום עשה דיחיד אבל בעשה דרבים עדיף קו"ע דרבים משוא"ת א"כ ס"ס הדק"ל דהוי עשה דרבים. והתי' של המג"א תמוה כמ"ש דהא קיי"ל כהתוס' דיו"ט ב' דתי אבלות יום ראשון

אך גוף הדבר ודאי דיש להקשות דאמרי' בשבת (ד' ד') רדיית הפת שבות והתירו לו לרדותה כדי שלא יבוא לידי איסור דאו'. עוד בשבת (דף קכ"ח ע"ב) ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצעב"ח דאו' ואתי דאו' ודחי דרבנן. וכן בסוכה (דף מ"ב ע"ב) טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת אלמא דפשוט הדבר דאין איסור טלטול דרבנן עומד בפני הדאו'

ואך שוב מצינו ג"כ להיפוך שעקרו הדאורייתא כדאיתא