דברי יששכר ס

המצוה אינן רק כמכשירי מצוה ואינן דוחות את היו"ט וקיי"ל דמכשירי מצוה אינן דוחות את הל"ת וזה שאמר זאת רע"ק שהוא הוא האומר כן בשבת (דף ק"ל ע"א) א"כ שפיר קאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ולא ידחה את היו"ט וממילא אם הי' מותר לפררו וזורה לרוח הי' מותר ביו"ט דהא אינו גוף מצוה וכן הזריקה לכלבים ול"ש אחשבי' רק בדבר שהיא עצמו היא מצוה. וממנ"פ אם היא גופה מצוה נימא דדוחה את היו"ט דעשה דוחה ל"ח דלא שייך אפשר לקיים אח"כ וע"כ דגופי' לאו מצוה וא"כ ל"ש אחשבי'

עוד נראה בביאור יותר עפ"י מ"ש המג"א סי' תמ"ו סק"ב בשם השל"ה דאפשר לקיים ביעור חמץ ע"י עכו"ם ולקמן אכתוב עוד בזה דנ' דטעמי' כמ"ש הרשב"א לענין טבילת כלים וכן עפ"י מ"ש המחנה אפרים לענין מעקה דאפשר לעשות ע"י עכו"ם ס"ס בכה"ג ל"ש אחשבי' דהביעור גופי' לאו מצוה היא דאפשר ע"י עכו"ם אלא מה שנתבער

עוד נראה לתרץ באופן שלישי דאה"נ רבא ור"א מחולקים בזה דר"א ס"ל דהשריפה לא הוי הכשר מצוה אלא גוף המצוה משו"ה לא תירץ כמו רבא אלא משום דאין עדלחו"ע ממילא שייך אחשבי' ורש"י בביצה שם נקט מסקנת הגמ' כר"א דהוא בתרא משו"ה כתב דאחשבי' להבערתן. אבל בהך דש"מ מרע"ק חלת רבא הוא דאמר לה ורבא לשיטתו חי' שם היא ולא מכשיריו דלא דחי שבח ויו"ט א"כ ס"ל דהשריפה גם בקדשים לא הוי אלא כמכשירי מצוה ול"ש אחשבי' וה"ה בחמץ ושפיר רבא לשיטתו. וס"ס לפי חי' זה אה"נ לדידן דקיי"ל כר"א דהטעם ביו"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שייך אחשבי' ואסור לפררו וזורה לרוח. ומ"ש רש"י לטלטולי ואפוקי דוקא אפוקי לא לפררו

עוד יש לתרץ באופן רביעי דהנה בגוף הסברא שכ' רש"י דאחשבי' להבערתה דהיכן מצינו בדבר שאין בו הנאה של כלום דנימא אחשבי' והיכן מצינו שהתורה אחשבי' דהא כל שריפת קדשים אסור בהנאה ואמאי נימא אחשבה. ע"כ נראה בכוונת רש"י ז"ל עפ"י מ"ש תוס' שבת (דף כ"ד ע"ב) ד"ה לפי בשם ריב"א דבשריפת תרומה אף דמותר ליהנות בשעת שריפתו אפ"ה אסור ביו"ט משום דמשלחן גבוה קא כי וזהו הפי' דרחמנא אחשבי' פי' אף דאית לי' בי' הנאה בשריפת תרומה אעפ"כ אסרה התורה משום דאחשבי' רחמנא להמצוה לומר דהנאתו בטלה לגבי המצוה. ה"ה דמצי למימר אף דבעצם לא הוי מלאכה אעפ"כ אסרתה התורה משום דהוי מצוה. וכ"ז בשריפת תרומה דאינו אסור אלא מצד חידוש התורה והי' ראוי להיות מותר מן הדין. אבל בחמץ כיון דהוא בעצם אסור ביו"ט כיון דבשעת שריפה, אסור לו ליהנות ממנו א"כ לא שייך כאן אחשבי' ומאי דאסור אסור ומאי דמותר מותר

עוד יש לתרץ באופן חמישי דהנה לקמן (ד כ"ח) איפלוגי רבה ור' יוסף אי מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או מטיל לים בעיני' וס"ל לרבה דגם בחמץ בעי פירור ור"י ס"ל דבחמץ דממיס לא בעי פירור והנה הרמב"ם פסק כר"י דחמץ ל"ב פירור ומטיל לים בעיני' ותמהו עליו הרמ"ך וכ"מ דהא לעולם רבה ור"י הלכה כרבה ולמה פסק הכא כר"י

ונראה דטעמו ז"ל הוא משום דס"ל דנחלקו אם גרם ביעור חשיב ביעור דרבה ס"ל אף דממיס מ"מ כיון דלע"ע איננו מבוער אף דעתיד להתבער ל"ח ביעור ואינו מקיים בזה המצוה ור"י ס"ל דמה שנתבער אח"כ חשוב כמבוער והרמב"ם ז"ל הכריע לפסוק כר"י משום דלעיל (ד' ה' ע"ב) א"ל רבא לבני מחוזא וכו' כיון דאלו מיגנב ומתביד ברשותייכו קיימי כדידכו דמי ופריך הניחא למ"ד גורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מא"ל ותי' שא"ה דכתיב לא ימצא א"כ ס"ל לרבא דהכא בחמץ עובר גם על הגרם וזה הוא שחדשה התורה הכא ה"נ יש לומר שפיר דס"ל לרבא כיון שחדשה התורה דגבי חמץ הגרם הוי כמעשה גמורה ה"נ גבי חמץ הגרם הוי כביעור גמור ויוצא ידי המצוה ג"כ ע"י גרם ושפיר פסק הרמב"ם כר"י משום דרבא דבתראי הוא פסק כוותי'

וא"כ ניחא שפיר דהתם בביעור קדשים דגרם לאו כלום הוא מש"ה ה"ה אם ישליכנה לכלבים שייך לומר אחשבי' למלאכה דהא בעי מלאכה גמורה. אבל בחמץ דלא בעי מעשה גמור דהא ג"כ רבא הוא דאמר לה דס"ל דאף דאינו מבערו עתה ורק כשיהי' מבוער אח"כ חשיב מקיים המצוה א"כ שפיר יכול הוא להשליכנו לכלבים דל"ש אחשבי' למלאכה דהא א"צ לגוף המלאכה אלא לגרמתה. וממילא לפ"ז יכול הוא גם בי"ט לפררו כשלא בטלו

עוד יש לתרץ באופן ששי. דדעת רש"י דאינו אסור אלא מדרבנן ומ"ש רחמנא אחשבי' להבערתן היינו כמ"ש סעודת שבת קובעת למעשר דהיינו כיון דהוי מצוה מדאו' ממילא אמרו חכמים דחשיב מלאכה וכ"ז מדרבנן בעלמא אבל רבא דאמר ש"מ מדרע"ק תלת קאי על דברי התורה ודאי דאם הי' מקיים המצוה במפרר וזורה לרות הי' מותר מדאו' אפי' ביו"ט דמדאו' שרי לבער

וס"ס שוב אפשר ג"כ לומר במוצא חמץ ביו"ט לדידן אסור לבער מדרבנן עכ"פ דחשיב מלאכה מדרבנן. ואפשר לומר דגם החכמים לא אסרו אלא בתרומה כמ"ש לעיל בתירוץ הרביעי וממילא בחמץ גם החכמים לא אסרו ומותר לבער בשלא בטלו אפי' מדרבנן

עוד יש לתרץ באופן שביעי דהנה בטעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט ידוע דנחלקו שם בגמ' שבת (דף כ"ד ע"ב) חזקי' אמר דאמר קרא בבוקר באש תשרופו ליחן בקר שני לשריפתו א"כ הוי גזה"כ דדוקא בבקר שני ישרפנו ולא קודם לכן. א"כ שפיר יש לומר דנכלל בדברים אלו דאפי' ע"י ביעור שלא ע"י מלאכה לא יבערנו. ושפיר שייך לומר דרחמנא אחשבה להבערתה. וכ"ז בקדשים. אבל בחמץ דאין לנו קרא ע"ז אלא לפי שמצינו בהבערה שהיא אב מלאכה א"כ ודאי מה שהיא מלאכה אסור ומה שאינו מלאכה מותר ולא שייך כלל לומר אחשבי'. וסתמא ס"ל לרש"י ז"ל דגם שאר אמוראים מודים בקרא דבקר שני מדאמרו בסתמא דגמ' תמורה (דף ד' ע"ב) בטעמא דאין שורפין קדשים משום דחזקי'. וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל בפהמ"ש לשבת פ"ב נקט טעם דחזקי' מש"ה ס"ל סברא דאחשבה וס"ס בחמץ לא שייך זה כלל. וה"ה במוצא חמץ ביו"ט מותר

עוד יש לתרץ באופן שמיני והוא קצח באופן הנ"ל אך דאה"נ נחלקו בזה חנא דבי חזקי' ורבא דלתנא דבי חזקי' כבר כתבנו דלפי דמפיק מבקר שני ממילא בי"ט אפי' באופן דלא הוי מלאכה לא יבערנו ושייך רחמנא אחשבי' ולא יאכילנו לכלבים אבל לרבא דאמר מקרא הוא לבדו יעשה לכם דקאי רק על מה שהיא מלאכה אבל מה שבעצם אינו מלאכה אינו נאסר ורבא הכא לשיטתו אזיל ושפיר מותר ליתנו לכלבים

בדרך הישובים הנ"ל אמרתי ליישב דעת הרמב"ם בפ"ג מה' חמץ ומצה ה"ג שכ' י"ד שחל להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ע"ש שהוא ליל שלשה עשר ומצית מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת ואם נשאר מן החמץ ביום השבת עד ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט הראשון ומבערו

וע"ז השיג הראב"ד דהרי"ף פסק כראב"י איש ברתותא וכר' אלעזר ב"ר צדוק דתרוייהו ס"ל דתרומה הוא שמבער ומשייר אבל חולין אינו מבער כלום אלא בזמנו. והא ודאי תמוה היא דדרך הרמב"ם תמיד לפסוק כהרי"ף רבו ולמה שינה בכאן את דרכו. אך עוד תגדל יותר' התמיהה דבפיהמ"ש לרמב"ם פסק הלכה כראב"צ

והנה הרי"ף כ' הלכתא כראב"צ דקאי כראב"י איש ברתותא והביא ע"ז הירושלמי האוכל מצה בע"פ כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו לוקה: