דברי יששכר נט

סימן לד

לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגדול מעוז ומגדול חסיד ועניו וכו' כש"ת מ' יחיאל מיכל הכהן נ"י אבד"ק זאקראטשין

ראיתי דבריו הנחמדים. והנני להעתיק לו את אשר העלתי בסוגיא זו: א) בהך דפסחים (דף ו') אמר ר"י אמר רב המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו את הכלי. יש כמה שיטות לראשונים. דעת רש"י דמיירי שכבר בטלו. וכיון דשוב אינו עובר עליו בב"י ואינו חייב בהשבתתו אלא מצד גזירת חכמים משום שמא יבוא לאכלו די בכפיית כלי. משמע מדעתו ז"ל דאם לא בטלו הי' מותר לו לבערו בי"ט עצמו. אך עדיין צ"ע בגוף הביעור אם הי' מותר לו לשרפו או הי' מפררו וזורה לרוח דנהי דדעת רש"י והתוס' כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה הא הוא ז"ל כ' לקמן (ד' י"ב ע"ב) אהא דאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. דשעת ביעורו היינו משש עד סוף הפסח. וא"כ כיון דיכול הוא לפררו וזורה לרוח ויקיים ג"כ המצוה דתשביתו ודאי דאסור לו להסיקו ביו"ט

ב) ויש לעיין בהגמי"י פ"ג מהל' חמץ ומצה ה"ח שכ' בשם ריב"א הטעם דכשבטלו ל"ת תו צורך היום. משמע מדעתו דאם לא בטלו כיון דחשיב צורך היום מותר לו להסיקו דמצוה קעביד

ואך מהגמי"י אין ראי' לשיטת רש"י דהוא ז"ל אזיל בשיטת התוס' בפירושא דאבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד דהיינו עד שעה ששית אבל בתוך הפסח אה"נ דאין ביעור חמץ אלא שריפה מש"ה חשיב צורך היום. אבל לרש"י כיון דבתוך הפסח יכול הוא לפררו וזורקו לים וה"ה דיכול הוא להשליכו לכלבים ויקיים בזה ג"כ המצוה שוב ההיסק וההבערה ל"ת לצורך כלל

ונהי דרש"י, ס"ל דלא בעי צורך כלל כדאיתא בביצה (דף י"ב) אבל מ"מ מדרבנן אסור לכו"ע ועי' בב"י בסי' תמ"ו שכ' דגם לדעת רש"י מותר לשרפו אם לא בטלו ותימה דנהי דדעת הגמי"י משמע כן. אבל בדעת רש"י לא נוכל לומר כן כמ"ש

וכן משמע מלשונו שכ' דלא מצי לטלטולי ואפוקי משמע דאם לא הי' מבטלו הי' מטלטלו ומוציאו ואולי בכלל זה מפררו ומטיל לים אבל ס"ס לא משמע מזה שהי' שורפו אך כיון שכבר בטלו ואינו עובר עליו אסור אפי' בטלטול דרבנן

ג) אך בהא דאמרי' דאם לא בטלו מותר לו לפררו ולהטיל לים צ"ע עפ"י קו' הידועה דהא מדעת רש"י לקמן (דף מ"ו) וכן בביצה (דף כ"ז ע"ב) דאפילו להאכיל לכלבים אסור, דרחמנא אחשבי' למלאכה א"כ אפי' לא בטלו איך יכול הוא לבערו ביו"ט אפי' ע"י פירור. וא"כ אפשר דכוונת רש"י דוקא לטלטולי ואפוקי לחוד לא יותר דאפי' אם לא בטלו אסור לו לעשות שום ביעור ביו"ט

והנה ידוע דקו' זו הקשו הפנ"י והנוב"י אהא דלעיל (דף ה' ע"ב) דאמר רבא ש"מ מדר"ע חלת ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכ' רש"י דאי כחכמים דהשבתתו בכ"ד יאכילנו לכלבים או יטילנו לים

ד) ונ"ל עפ"י מה שנחלקו מתוס' עם רש"י לעיל (דף ד' ע"ב) בתוד"ה מדאו' בטעם הדבר דמדאו' בביטול בעלמא סגי דדעת רש"י יהוא מטעם תשביתו בטל בלבך והתוס' כתבו דביטול הוא מטעם הפקר מבואר הדבר דלרש"י כשמבטל החמץ מקיים המצוה דתשביתו ולתוס' אינו מקיים המצוה אלא דהרי הוא כאלו מוציאו מרשותו. א"כ י"ל דאה"נ לפ"ז מתורצת קושיא הנ"ל דלדעת רש"י שפיר דוקא בקדשים דהמצוה הוא דוקא לשרפו או לבערו ואינו יוצא במחשבה שבלב ה"נ אם משליכה לכלבים אם יוצא בזה חובת ביעור הוי כעושה מלאכה ממש. משא"כ בחמץ כיון דיוצא המצוה גם בביטול בלב א"כ אם מפררו וזורה לרוח או משליכנו לכלבים מאן יימר דאחשבי' למלאכה דלמא דאחשבי' כמאן דמבטלו בלבו כיון דגם אם מבטלו בלבו מקיים המצוה

ואה"נ התוס' בביצה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה ועל מחולקים על רש"י בהאי דאחשבי' התם לטעמייהו אזלו דלדידהו ז"ל כיון דאינו מקיים המצוה ע"י ביטול א"כ הדק"ל דקשיא מהך דש"מ מדרע"ק תלת דהא אפי' אי נימא דהשבתחו בכ"ד נמי קשיא דנימא אחשבי' ע"כ דייקו מזה דע"כ הא דאחשבי' לאו סברא הוא ואפי' בתרומה וקדשים לאו מלאכה הוא

ד) והנה יש מקום לומר דאה"נ הא דביטול מטעם הפקר או מצד תשביתו תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כיון דאפי' אי מפרר וזורה לרות דעושה מעשה גמור אינו מקיים בו המצוה עאכו"כ שאינו יוצא בביטול אבל לרבנן דס"ל דיוצא במפרר וזורה לרות ה"ה דיוצא בביטול בלב

אך לפ"ז יקשה לרש"י דפוסק כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואפ"ה ס"ל דיוצא ידי המצוה בתשביתו וקשיא דידי' אדידי'

ו) ונ' דאדרבה בהא מבואר יותר דאזיל לשטתו דהנה בהא דאמר ר"י לקמן (ד' י"ב ע"ב) אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר בזה נחלקו רש"י ותוס'. דרש"י ס"ל בשעת ביעורו היינו משש עד סוף הפסח השבתתו בכל דבר ודעת תוס' הוא להיפוך דשלא בשעת ביעורו היינו בפסח אבל בשעת ביעורו בשעה שהכל מבערין היינו קודם שש אז הוא דהשבתתו בכל דבר

והנה ידוע מ"ש הר"ן ריש פסחים בטעמא דביטול בעלמא סגי משום דשני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ע"כ בגילוי דעת בעלמא סגי. וא"כ לפי סברא זו לעולם הביטול הוא על אתר זמן איסורא דבזמן היתרו כיון דהוא באמת שלו לא מהני ביטול כלל וכיון דהוא על אחר זמן איסורו ואז שוב השבתתו בכל דבר שוב על זמן ההוא מהני הביטול בלב ג"כ דאף דהוא עתה מ"מ חלות שלו הוא אחר זמן איסורו

אבל התוס' לשיטתייהו שפיר נחלקו בזה כיון דס"ל דעל אחר זמן איסורו הוא דקיי"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ כי היכי דאינו מקיים המצוה במפרר וזורה לרות ה"ה דאינו מקיים המצוה בביטול בלב. וע"כ דמהני רק מטעם הפקר ושפיר מר ומר לשיטתו וס"ס נכון לומר דרש"י ס"ל דבמוצא חמץ ביו"ט עצמו מותר לו לפרר וזורה לרוח דל"ש אחשבי' וכמש"ל

עוד נראה לתרץ קו' הנ"ל עפ"י מה דקשה לכאורה מגמ' דשבת (דף כ"ד ע"ב) דפריך מנלן דאין שורפין קדשים ביו"ט ועי' רש"י דק' לי' נימא דידחה עשה דשריפת קדשים לל"ת דיו"ט, ותירצו שם בגמ' כמה תירוצים ורבא חי' הוא לבדו וכו' ולא מכשירים ור"א תי' דיו"ט עשה ול"ת. וא"כ מוכת דלדעת רבא לא הוי אלא ל"ת לחוד. ומקשים שם בתוס' ישינים נילף מהכא דאין עדל"ת ותי' דשא"ה דאפשר לקיים העשה אח"כ הוי כמו מכשירין וא"כ לפ"ז אם לא הי' יכול לקיים אח"כ דתי שפיר. וא"כ לפ"ז יקשה על רבא מדברי עצמו שאמר לפרש דברי ר"ע דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה ס"ס קשה ידחה העשה את הל"ת דיו"ט דהא בחמץ ודאי דא"א לקיים אח"כ דדוקא ביום זה המצוה שלא יעבור עליו

וע"כ צ"ל בטעם החילוק דשאני בקדשים דהמצוה מפורש בתורה באש ישרף דהיינו דהשריפה בעצמה היא המצוה משו"ה פריך שפיר דידחה העשה את הל"ת. משא"כ הכא דהתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם עיקר רצון התורה שיהי' החמץ מושבת מן העולם וההסקה וההבערה שקודם