דברי יששכר ה

סימן א

א) על מה שנסתפק בשאגת ארי' סי' כ"ד במסופק אם אמר ברכת התורה אם חוזר ומברך ופשוט הדבר דדבר זה תלוי אם בה"ת דאו' או דרבנן. ודעת הרמב"ן בספר המצות (בעשה ט"ו בנוספות לעשין) דהוא דאו'. גם המגלת אסתר שם הסכים עמו בזה וכ' דלא מצא טעם נכון למה השמיטו הרמב"ם ממנין המצות. וראית הרמב"ן מגמ' ברכות (דף כ"א) דאמר ר"י בה"ת לפניו מקרא דכי שם ד' אקרא. וכן איתא ג"כ בירושלמי (פ"ז דברכות) ועוד הוסיפו בשאג"א הנ"ל. ובפר"ח או"ח סי' מ"ז מהא דנדרים (ד' פ"א) על שלא ברכו בתורה תחילה משמע דהוא דאו'. וכ"כ בס' החינוך (מצוה ת"ל) דהוא דאורייתא

ב) אמנם דעת הרמב"ם מדלא מנאו במנין המצות משמע דס"ל דלא הוי רק דרבנן. ואף שהרמב"ן נראה שסבור בדעתו ז"ל דמש"ה לא מנאו משום דהוא בכלל הקריאה של התורה. אלא שהקשה עלה מ"ש ממקרא בכורים והבאת בכורים דנחשבים ג"כ לשתי מצות ומ"ש בה"ת ותורה

ולפענ"ד דיש ליישב דעת הרמב"ם אפילו לפי שיטת הרמב"ן. ולומר דל"ד למקרא בכורים. דהא הרמב"ם ז"ל פוסק (בפ"ג דבכורים ה"ד) דהקריאה אינה מעכבת וא"כ יכול הוא לקיים מצות בכורים בלא קריאה מש"ה הוי שני מצות. משא"כ בה"ת ותורה דקיי"ל דאסור ללמוד תורה בלא ברכה תחלה וכמו שאבאר לקמן. מש"ה לא הוי אלא חדא מצוה

ג) ולפ"ז יהי' מהך דנדרים ראי' לדברי הרמב"ם. דידוע דכל הראשונים נתקשו בדבר זה. נשאל לחכמים ולנביאים וכו' עד שפירשו הקב"ה בעצמו. למה לא הבינו כולה דבר זה. וגם הא משום מצות עשה פרטית לא מצינו עונשים חמורים כ"כ. וכמ"ש במנחות מא בעידן ריתחא מענישין אעשה. ואך לפענ"ד ניחא דאה"נ משום זה כולם לא פירשוהו שהי' קשה להם וכי משום ביטול מצוה דבה"ת יהי' אבדן הארץ אבל משום ביטול תורה ודאי שייך שיהי' אבדן הארץ וכדאיתא בשבת (דף ל"ב ע"ב ול"ג) ובשאר דוכתי עונשים חמורים. וא"כ ניחא דהחכמים ונביאים סברו דהוא רק מצוה פרטית. עד שפירשו הקב"ה בעצמו שאמר להם שהוא מצוה אחת. וכשלא ברכו בתורה תחלה נקרא עזבם את תורתי. דהוי כמי שלא למדו כלל והוי ביטול תורה ושייך אבדן הארץ. וא"כ ניחא דלא חשב לה הרמב"ם למצוה מיוחדת. וכס"ד דהרמב"ן

ד) וי"ל דר' יהודה דנדרים (ד' פ"א וב"מ ד' פ"ה) אזיל לטעמי' דברכות (דף כ"א) דטעמא דבה"ת הוא מקרא דכ' שם. ומשם משמע דאסור ללמוד תורה בלא ברכה. והחכמים ונביאים ס"ל כטעמא דר"י ברכות (דף מ"ח ע"ב) והוא במכילתא בא דבה"ת הוא מצד ק"ו על חיי שעה מברך על חיי עולם לכ"ש. וא"כ לא הוי רק מצוה מיוחדת ע"כ לא פירשוהו עד שבא הקב"ה בעצמו לפרש שהוא מצוה אחת מקרא דכי שם

ד) והטעם דבתורה יש בה הנאת הגוף כמ"ש ביו"ד סי' שפ"ד דאבל אסור בת"ת משום דכתיב בה פקודי ד' ישרים משמחי לב. ע"כ אם אינו מברך הוי כלומד להנאתו והוי כאינו לומד כלל

ו) ויתורץ בזה קו' תוס' פסחים (דף נ' ע"ב) דרב גופי' אמר הלומד שלא לשמה נח לו שלא נברא והכא אמר לעולם ילמד אפי' שלא לשמה. ונראה דזה הנ"מ. דאם מברך בה"ת אפי' שלומד שלא לשמה. מ"מ כיון שיש בזה כוונה לשם מצוה. כמו בכל המצות. דמברך עליהם, הרי יש כאן קיום המצוה. וכמ"ש הרשב"א (נדרים ט"ו) דהנאת הגוף בטלה לגבי המצוה. אבל כשאינו מברך אין כאן מצוה אלא הנאתו והוי כאינו לומד כלל

ז) ויש בזה ג"כ לפרש דברי הגמ' שם בפסחים (דף נ' ע"ב) דרמי שם כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב עד שמים וכו' דבברכות רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לד' וכו' ומשני כאן קודם ברכה. ונראה דמזה דייק דהכא מיירי לאחר ברכה כיון דעכ"פ כתיב עד שמים וכיון דשייך בי' מלת שמים דהיינו כשהשמים שמים לד' והוא כשמברך ואז עכ"פ ילמוד אפי' שלא לשמה

ח) ולפ"ז יתורץ לנו קושיא גדולה מה שנתקשו המזרחי והגור ארי' פ' כי תבוא. שאמרו בברכות (דף מ' ע"ב ובמעש"ש פ"ה מי"א) עה"פ לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא שכחתי מלברכך. וכ' רש"י מלברכך על הפרשת מעשרות. והם דברי הספרי שם. ותמהו דהרי ברכת המצות לא הוי אלא דרבנן. ודחקו דזה אינו ברכה אלא שבח בעלמא. וע"ז תמה התוי"ט הלא בגמ' ברכות הנ"ל הביאו מזה ראי' למ"ד ברכה א"צ מלכות אלמא דמברכה ממש איירי. אך לפמ"ש לעיל דבתורה לפי שיש בה הנאת הגוף צריך לברך. כדי שלא יהי' נחשב שעושה מפני הנאתו. ה"ה נמי במצוה שיש בה הנאת הגוף כגון הפרשת מעשרות ונתינתן. דהא כל מידי דאסור בהנאה אסור ליתנו במתנה מש"ה צריך לברך. אך כ"ז הן בתורה. והן במצוה. שיש בה הנאה דצריך לברך הוא. אי נימא דההנאה אינה בטלה לגבי המצוה. וידוע שנחלקו בזה הרשב"א ור"ן (נדרים דף ט"ו) גבי הנאת תשמישך עלי דלהר"ן אסור דל"ש מצות לאו ליהנות ניתנו דס"ס איכא הנאה. ולהרשב"א דוקא משום דאפשר באחרת יעו"ש. וכבר ביארנו במקום אחר דאשכחן תנאי דפליגי בזה (בשבועות דף מ"ד ע"ב) במלוה צריך למשכון. דלר' אליעזר כיון דצריך למשכון לאו מצוה קעביד וכו'. נמצא דלר"א היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה. בטלה המצוה. ולפיכך לא הוי עוסק במצוה ואינו פטור מן המצוה. ור"ע פליג עליו וס"ל דבטלה ההנאה לגבי המצוה ומש"ה חשיב עוסק במצוה. וממילא מיושב שפיר דהתם בספרי מסיים שם דברי ר' אליעזר וכיון דר"א הוא דקאמר לה ולר"א לטעמי' חייב לברך בכה"ג מדאו' דאם לא יברך לאו מצוה היא כלל. אבל לדידן דקיי"ל כר"ע אה"נ דההנאה בטלה לגבי המצוה ואינו חייב לברך מדאו'. מש"ה קי"ל דברכות המצות כולם אפי' אותן שיש בהם הנאת הגוף ג"כ לא הוי אלא מדרבנן. וס"ס שפיר מייתי בגמ' ראי' ממימרא זו לענין ברכה שא"צ מלכות דבזה אין חולק על ר"א

ט) ויש עוד להוסיף עפ"י מ"ש בהג"ה מהר"צ חיות (לנדרים דף ט"ו) בשם הגאון מהרא"ז מרגליות שחדש דפלוגתא זו דהנאת הגוף בהדי מצוה תליא בהא דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט דאי נימא דההנאה בטלה לגבי המצוה אינן קרבים ביו"ט. דאין כאן לכם. אבל אי נימא דאין ההנאה בטלה קרבים שפיר. ממילא ניחא ג"כ דבביצה (דף י"ט ע"ב) איתא ר"ש אומר הרי הוא אומר בחג המצות וכו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות. וכדמסיק דהיינו ביו"ט עצמו. ובפשוט לפי פירש"י ז"ל משמע דס"ל נדרים ונדבות קרבים ביו"ט. ובתוס' שם ד"ה ר"ש תמהו בזה. וכ' וכ"ת דנו"נ קרבים ביו"ט הא משמע דבהנהו תנאי ליכא מאן דסבר וכו'. ואה"נ די"ל דרש"י מפרש דר"ש ס"ל כן דהא ר"א בר"ש אמר בפירוש כן. ומסתמא סבר לה כאבוה. א"כ לפ"ז יהי' ניחא דסתם ספרי ר"ש (סנהדרין דף פ"י ע"א) וכיון שנשנה אליבא דר"ש דס"ל נו"נ קרבים ביו"ט ממילא ההנאה אינה בטלה לגבי המצוה וחייב לברך מדאורייתא. אבל להלכה דהרמב"ם וכל פוסקי ההלכות פסקו נו"נ אין קרבים ביו"ט. שפיר פסקו דמדאו' אינו חייב לברך

י) ולפ"ז יתורץ לנו ג"כ בהך דבה"ת. די"ל דאה"נ דהרמב"ם ס"ל דלא הוי מה"ת. ומה שהקשו מהך דברכות (דף כ"א) ונדרים (דף פ"א). לפמ"ש בס' טעם המלך הל' לולב דר' יהודא ורבא דנחלקו (בר"ה דף כ"ח) בשופר של שלמים אם תקע דלר"י לא יצא ולרבא יצא משום דמלל"נ. פליגי בזה היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה. דלר"י ל"ח