דברי יששכר נח

חאו"ח ס"ו דלכו"ע אם מהני בדינינו אף שאינו מועיל בדיניהם מהני שפיר לענין חמץ

ומה שנסתפק כ"ת עפ"י דברי הנה"מ סי' י"ב אי מהני שלשה אנשים. וע"ז תקן כ"ת לכתוב א' מפורש מי הוא ולסמוך על שומתו. הדבר פשוט כמו שנוהגין אנחנו לכתוב שלשה אנשים דהיינו שזה יברור לו א' וזה יברור לו א' והשנים הנבררים יבררו להם עוד שלישי ע"ז לא עלתה ע"ד שום פוסק לפקפק. דכ"ז דוקא אם נתרצה על שלשה בני אדם סתם ואח"כ באים שלשה ומפשרים אותם יוכל אח"כ לערער ויאמר על אלו לא נתרציתי אלא על טובים מהם ותמיד יכול להשתמט. אבל אם מפרש תיכף שהוא יברור א' כרצונו והקונה יברור א' כרצונו ג"כ דבכה"ג לא יוכל להשתמט ועדיף יותר ממה שהוא מפרש א' בשמו שיכול לומר אח"כ כסבור הייתי שהוא נאמן ועתה נודעת שאינו נאמן ואולי באמת במשך הזמן יתגלה עליו דבר שלא נודע קודם לכן אבל בנוסח שלנו אין דחיי'. דברי ידידו הדוש"ת: סימן לג

לכבוד ידידי ה"ה הרב דג' נ"י פ"ה וכו' מ' מאיר דן נ"י אבד"ק דוואהרט

אשר העיר כ"ח במכתבו אודות שמן הנעשה משומשמים והוא מאהן עהל ותמה למה אוכלים אותו בפסח דהא הוי בכלל גזירת קטנית. והביא דברי התה"ד שהביא מפורש כמדומה שאין נוהגים להדליק בשמן שומשמים עאכו"כ שלא עלתה ע"ד להתירו באכילה ואם אפי' נימא שהיא פרגין ס"ס הוא ממין קטנית שהביא הרמב"ם ז"ל בריש ה' כלאים ועלה ע"ד כ"ת לחלק בין אם נעשה קודם הפסח לנעשה בתוך הפסח אמנם הפוסקים לא חלקו בכך

הנה באמת גוף האיסור מה שיש שנהגו לאסור שמן שומשמים באכילה קשה בעיני מ"ש מהא דקיי"ל להלכה ומבואר במשנה נדרים (דף נ"ב ע"ב) הנודר מן הזתים מותר בשמן ה"נ נימא הכי נהי דהגדולים שבאשכנז אסרו על עצמם שומשמים מדהוי בכלל קטנית מ"מ בשמן היוצא מהם מ"ט נאסור וכי דבר זה חמור מאיסור נדר גמור. והא כל מה שאסרו חכמים קיל מאיסור נדר כמבואר בסי' קי"ג לענין קדירה וכמבואר בש"ך יו"ד רי"ח סק"ג

ובודאי אם אין נותנים עליו מים הוי היתר גמור בלי שום חשש. וכן אם היו חולטין אותו ג"כ אין מקום לאסור דבכה"ג לא שייך להחמיר ולומר דאין אנו בקיאים בחליטה כמבואר בת' חת"ס ת' קכ"ב

אך פשוט הדבר דשומשמים שמחמירים בו אינו זה הנק' מאהן דהרב הברטנורא פ"ב דכלאים מ"ו כ' שהשומשמים הוא זרע ארוך ונ' קצת דהוא זרע פשתים. וכן במהרי"ל מבואר דהחסידים לא רצו להדליק בשמן הנק' לאן אייל אך לפי שבתה"ד הביא שניהם שמן פשתים ושמן שומשמים ע"כ נ' יותר כמ"ש התפארת ישראל שבת דהוא מין הנק' זעזאום. ונק' כן כמעט בכל הלשונות שהם גבוהים לערך ה' אמות. ונ' כן גם במהרי"ל שאחר שהביא שיש חסידים שאין מדליקין בשמן הנק' לאן אייל הביא אח"כ אמר מהרי"ל העופות האוכלים שומשמים (זעזאם) ונ' שהוא אותו שהביא התפא"י

וקרוב יותר כמ"ש כ"ת שהוא שמן פרגין שהביא הערוך אות א' על אפיום שהביא הירושלמי פ"ב דע"ז אהין אפיון סכנתא שהוא מה שקורין הכל אפיום. והוא נעשה מן המאקאווקעס

אך אעפ"כ רחוק מאד לאסרו שהשמן שומשמים בעצמו לא הביא א' מהם לאסור אלא דבמהרי"ל כ' בשם חסידים הראשונים שבנייאשטאדט לא היו מדליקים בפסח לאן אייל רק שמן זית ואינהו סברו כסמ"ק דקטנית וכל מין קטנית אסור בפסח והא נמי מין קטנית אלמא דלא החליט להלכה אלא מנהגא בעלמא ממנהג יחידים. דשאר גדולים וחסידים לא החמירו. והתה"ד יחיד בדבר זה שמחלק בין ההדלקה והאכילה. וא"ל דכוונת מהרי"ל הוא ג"כ רק להדלקה ולאכילה אוסרים כולם. מדהוסיף ואינהו סברו דקטנית וכל מין קטנית אסור בפסח משמע דשאר גדולים לא ניחא להו להחמיר בכל מיני קטנית דסברא גדולה להחמיר רק במינים שיש בהם קמחים כגון פולים ועדשים ואורז ודוחן ולא באלו שאין בהם שום דמיון לדגן

ועוי"ל דדוקא בעינייהו לא היוצא מהם וכמש"ל דלא גרע מנודר ואעפ"כ החמירו ולא אסרו רק על עצמם ולא על אחרים

וגם ראי' דהמג"א תנ"ג סק"ב כ' מזה מוכח דהמהרי"ל התיר שמן זית לאכלו בפסח אף דהמהרי"ל לא כ' אלא על ההדלקה ע"כ דמשמע לי' דאין נ"מ. והתה"ד יחיד בדבר זה וברמ"א לא העתיק לאסור אלא להיפוך דמותר להדליק ואם נפלו לתוך התבשיל אינן אוסרים. ואף דלפ"ז משמע דעתו דעכ"פ מנהגא שלא לאכלם בעינייהו אעפ"כ מדלא כ' בפירוש בזה נ' דלא רצה להכריע שהיתה הלכה זו רופפת בידו

אך כ"ז במה דמפורש עכ"פ יש אוסרים אבל בפרגין דלא מפורש כלל בשום מקום פשוט הדבר דבמה דנהוג נהוג ובמה דלא נהוג לא נהוג

ויש אצלי ס' פתחי תשובה על או"ת ומביא שם בסי' תנ"ג בשם ת' באר יצחק להתיר ביי"ש מן קטנית ואין התשו' ההוא לפני אולי ג"ר מטעם הנ"ל כמש"ל מנדר

ובודאי אין התקנה הזאת תקנה ברורה לומר דאסרו בכל המינים וגם דכ"ז אם היינו מסופקים בו להתיר לכתחילה אבל אם ראינו שנהגו להתיר למה לנו למחות בידם. ומה גם שהכל הוא תמיד ע"י תערובות. ובשאילת יעב"ץ תמה על המחמירים בגוף הגזירה עאכו"כ להרבות בזה ספקות וחומרות במה שלא נזכר מפורש

ותמהתי על התוי"ט פ"א דפאה מ"ד ד"ה בכלל שכ' דברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. היינו דודאי אצלו דקטנית, לקיטתו כא' והלא מפורש בגמ' ר"ה (דף י"ג ע"ב) מתוך שעשויין פרכין פרכין אלמא דיש גם בהם שאין לקיטתן כא'

אגב אזכיר מה שראיתי בת' חת"ס הנ"ל ח' קכ"ב דברים מתמיהים שהחליט בדעת רש"י מכות (דכ"ב) דהבן אינו יכול להתיר נדר שהדירו אביו וכ"כ ג"כ המל"מ פ"ב מהל' נזיר די"ג בדעת רש"י הנ"ל. ובאמת בירושלמי שהביא החת"ס הנ"ל מבואר מפורש דלא כדעת רש"י הנ"ל שכ' שם בפסחים פ"ד בשאלת בני מישן אם לפרוש בים הגדול דיכולים לישאל על נדרם. ואף אם נאמר דרש"י ז"ל יש לו הכרעה מש"ס דילן דלא כירושלמי. ס"ס קשה מ"ש מאם מחה בפירוש בשעת הנדר. ואף אם שחק ולא מחה בשעת הנדר אולי הוי כי האי דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וקיי"ל הגדיל שעה א' ולא מתה שוב א"י למחות והוי כנתגייר מעצמו כיון דלא ממה. אבל ס"ס בנדר כיון דאם נדר בעצמו יכול הוא לשאול על נדרו במה יגרע מה שהדירו אביו די לנו לומר דהוי כנדר מעצמו לא עוד חומר יותר

וקרוב אצלי יותר לומר ג"כ בדעת רש"י דיכול הוא לשאול על נדרו וכדעת הירושלמי אלא דכוונתו ז"ל דלענין הבן ס"ס עד שהגדיל תשוב ליתנהו בשאלה. ול"ד לשבועה דאמרו ישנה בשאלה דתיכף בשעה שיצאה מפיו היתה בשאלה. אבל בנזירות אביו אז לא הי' בשאלה מצד הבן. אלא דמקשה ברש"י דמצד האב עצמו הי' בשאלה.