דברי יששכר נז

חבירו. ומש"ה תירצו שפיר דבתורם משלו על של חבירו כיון דלא הוי זכיי' מאדם שפיר מהני

ואף דכבר בארנו דאנן קיי"ל דלעולם מהני בתרומה אף בלא שווי' שליח משום זכיי' א"כ משמע דזכין מאדם. אך עדיין י"ל לדידן דהא ל"ח זכיי' מאדם דתרומה לא הוי אלא כמברר חלקו של כהן. וכבר כתבתי כן במקום אחר להוכיח מיבמות (צט:) עשרה אין חולקין להם בבית הגרנות ואמרו שם חש"ו משום דלאו בני דעה נינהו ופירש"י דהוי בזיון ליתן להם תרומה ותימה דידוע דעת רש"י בסוכה (דף מ"ו דדעת אחרת מקנה גם כן אינו אלא מדרבנן ואם כן אינו, מקיים המצוה דנתינה לכהן ולמה לן למימר טעם קל משום בזיון אע"כ דבכה"ג דאינו נותן לו אלא חלקו דמגבוה קזכי לי' שפיר אית לי' זכייה מדאו' וכן ראי' מגמ' דבכורות (דף י"א ע"ב) קמ"ל מעידנא דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי

וכן קיי"ל להלכה בחו"מ רע"ח ס"ה שחט אחד ממכירי אביו בהמה דהבכור נוטל פי שנים דהוי כמוחזק. וא"כ שפיר י"ל דעדיין ל"ח זכיי' מאדם. ואה"נ בזה נתלקו רבותינו הראשונים ז"ל התוס' והרשב"א ס"ל דחשיב זכיי' מאדם ושאר ראשונים פליגי עלייהו כמ"ש

וי"ל קצת דהתוס' אזלו בשיטתייהו דס"ל בכ"מ דדעת אחרת מקנה הוי דאו' וא"כ אין ראי' מהך דיבמות הנ"ל ולשאר פוסקים דדעת אחרת מקנה אינו אלא דרבנן יש ראי' מהתם וכמש"ל

ס"ס לענין מכירת חמץ יש לנו שאלה גדולה עדיין אם ב"ד יכולים למכור בלי דעת חבירו ואף דלכאורה יש ראיה פשוטה מהך דיוחנן תקוקאה פסחים (דף י"ג) דא"ל רבי צא ומוכרה בשוק. אך י"ל דהתם שאני דהוי מצד שומר והוי כמי שנתן לו המפקיד רשות למכרה. וכן כל מוצא אבדה יש לו רשות למכרה מצד התורה אבל אדם דעלמא יש להסתפק

ויש ראי' להיפוך מדברי התוס' פסחים (דף ס"ג ע"ב) ד"ה התראת דפליגי על רש"י וכ' כיון דודאי למותרה לא הוי התראת ספק דהמותרה ודאי לו שיש לו חמץ בתוך ביתו. ואי ס"ד דאחרים יכולים למכור חמצו שלא מדעתו א"כ גם להמותרה הוי ספק שמא אחרים מכרו חמצו שלא מדעתו ואטו ברשיעי כולי האי עסקינן שיאמר בפירוש שאינו רוצה שימכרו את חמצו

ומ"ש כ"ת לתרץ קושיתי עפ"י דברי השאג"א סי' ע"ז דמיירי בהי' לו חמץ שקבל עליו אחריות דאינו יכול לבטל. וא"כ ה"ה אם לא הי' עמו בעזרה לא הוי ס' למותרה דאינו יכול למכרו דאינו שלו א"י מה ס"ד דמר והא לעולם יכול הוא למכרו דהוי כמשיב אבדה וכעובדא דיוחנן חקוקאה שלא ואסר ויעבור עליו בב"י ולעולם קודם שיגיע זמן איסורו יכול הוא למכרו וכן אחרים בשבילו

וכן מ"ש דמיירי דקנאו בע"פ אחר חצות ס"ס איו כאן קושיא על רש"י דהא יוכל להיות דמיירי דקנאו קודם ע"פ ואז הוי ס' גם למותרה

ס"ס סתמא דסוגיות הש"ס משמע דאין אחרים יכולים למכור. ונהי דהחת"ס והפנים מאירות ס"ל דיכולים למכור ובודאי בשעת הדחק יש לסמוך ע"ז עכ"פ יפה עשה בעל ת' עונג יו"ט שהמציא עצה שיהי' מכירות מכירה בלא שום זכיי' רק שיקנה לשלוחו את החצר והמקום וממילא חצרו קונה לו להשליח כשיבוא החמץ לרשותו. הנלפע"ד כתבתי. דברי הדו"ש: סימן לב

כבוד ידידי ה"ה הרב המאה"ג וכו' מ' שלום נ"י אבד"ק סלאווקאוו

ע"ד שאלתו דמר אודות מכירת חמץ לנכרית שיש לה בעל וכ' שנזכר זה בס' מחצית השקל סי' תמ"ח סק"ד ודעתו ז"ל הוא משום שקנין חצרו של אדם הוא מטעם שליחות ועכו"ם אין לו שליחות ולפ"ז נכון למכור לנכרית שאין לה בעל, דחצר דאשה מטעם יד איתרבאי ויד יש גם לנכרית אלא שאם יש לה בעל שוב מה שקנתה אשה קנה בעלה ושוב אין לה יד

ואך לזה יש עצה קטנה כמ"ש המשבצות סק"ד באשת מומר שיקנה, לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו. ואף דשם כ' דלכתחילה לא יעשה כן ודאי דהתם יש חשש איסור שמא יקנה אותו הבעל והוי חמץ של ישראל שעעה"פ אבל גוי' אשת עכו"ם הא אם יקנה אותו העכו"ם ממנה ג"כ יהי' מותר אך לכתחילה צריך להתנות כן ע"מ שאין לבעלה רשות בה דאי לא"ה הוי כמקנה לכתחילה לעכו"ם וזה אין לו חצר וא"כ נשאר החמץ ברשות ישראל. אבל כיון שהקנה אותה לנכרית ע"מ שאין לבעלה רשות בו וזו קנאתה מטעם חצר שוב אפי' אם יקנה הבעל אח"כ ממנה מה בכך

אך בגוף דבר זה אי נימא גם בנכרית מה שקנתה אשה קנה בעלה. מפורש בת' שבות יעקב ח"א ת' כ' דגם בנכרית אמרי' כן. וראיתו מגמ' עירובין (דף פ') דאיבעיא להו מהו למיגר מדביתהו ופשיט לה מדאמרו אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו אלמא דאין נ"מ בין אשת ישראל לאשת עכו"ם, אך כשאני לעצמי אני תמה דהא כל מה שאמרו כל מה שקנתה אשה קנה בעלה היא לפירות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ג, מהל' זכיי' ומתנה ה"ב ובמ"מ שם בשם הירושלמי וכן מבואר ברש"י גיטין (דף ע"ז) ד"ה קנה. וכיון דקנינו רק משום פירות וקיי"ל להלכה דפירות הם משום פדיונה וכמבואר ברמב"ם פי"ב מה"א והיא תקנת חכמים ואיך שייך בעכו"ם תק"ח משום פדיונה

וראיתו תמוה מאד דהתם אדרבה גוף הרשות הוא של העכו"ם והיא משכרת רשותו. ובסתם אין לה רשות להשכיר שלא מדעתו דמה שקנה איש קנתה אשתו לא אמרינן. וע"כ הביאו ראי' מדאמרו בישראל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו אף דאין לה רשות כולי האי בשלו אפ"ה לענין עירוב הקילו כיון דלפעמים יש לה רשות ה"נ הקילו לענין נכרית ושפיר הוי ראי' מישראלית לנכרית. אבל לומר דגם בעכו"ם אמרי' מה שקנתה אשה קנה בעלה אין ראי'

וכן ראיית השבו"י שם מדברי הירושלמי המובאים בתוס' ע"ז (דל"ו ע"ב) סד"ה משום נשג"ז שכ' הראשון קנאה וכן שאמר שם בעילה קונה בבני נח דסתמא לענין ממון קאמר תימה שאין מזה אפי' חשש ראי' דודאי לענין א"א קאמר להתחייב עלי' משום א"א וכמבואר ברמב"ם פ"א מה"א ה"א

ועוד יתר דבריו תמוהים מאד דגם בישראל שנשא נכרית מסכים כן ובודאי איך שייך בכאן תקנת פירותי' כדי שיפדנה למה לו לפדותה והוא מחויב להרחיקה

אך מ"ש דמדינא דמלכותא הוא שלו והוי כי האי דבעירו חמירא דבני חילא יש לעיין דבמעות נדונייתא אין לבעלה רשות אלא שיש לחוש שמא ממעות בעלה קנתה ודאי רחוק הוא למה לנו לחוש כ"כ בודאי אם באה פנינו אמרי' חזקה מה שיש ביד אדם הוא שלו

אך בדבר זה, צ"ע דודאי בדיניהם אין לה רשות לעשות עסק גדול כזה לשכור ולקנות בתים וחצרות בלא רשות בעלה ובודאי דאינו מועיל בדיניהם וכיון שאינו מועיל השכירות קרקע אינו מועיל ג"כ הקנין אגב וממילא לא נוכל לעשות כעצת המשבצות הנ"ל למכור ע"מ שאין לבעלה רשות בו כיון דאנו מוכרים ע"י שכירות קרקע והשכירות אינו מועיל עפ"י דד"מ

אך אעפ"כ בדיעבד אם עשו כן אין חשש כיון דבאמת עפ"י דד"מ כל השטר מכירה זה אינו מועיל ועיקר קיומו כיון דהוציאו מרשותו עפ"י תקחכז"ל ל"ש תשש הערמה ושוב מהני הביטול בעלמא

ועי' בזה בת' חשק שלמה תשובה ב'. וכן בת' בית שלמה