דברי יששכר נה

סימן לא

כבוד ה"ה הרב המאה"ג חו"ב וכו' מ' אברהם מאיר נ"י מו"צ דסאסנאוצי

הנה בדבר מכירת חמץ שמוכרים ב"ד חמץ של אנשים שנתנו להם רשות למכור בשעה שלא הי' עוד החמץ במקומות הנ"ל והוי דשא"ש ואינו ברשותו. ואיך יכלו להרשות לב"ד וכבר חקר בזה בת' עונג יו"ט חאו"ח ל"ח. ותמה כ"ת דפשוט הדבר בת' חת"ס חאה"ע י"א דמוכרים הב"ד חמצן של יחידים אף שלא נתנו להם רשות משום זכין לאדם עיי"ש. ובודאי הדברים נכונים לפי מה דקיי"ל כהתה"ד דמשרתת יכולה להפריש חלה כמבואר ביו"ד סי' שכ"ח ככל דברי החת"ס שם

אך מה שהוסיף כ"ת דאפי' לדעת הקצה"ח סי' רמ"ג דחולק על דינו של תה"ד הנ"ל מפני דברי התוס' והרשב"א נדרים (דף ל"ו ע"ב) מ"מ מודה הכא דהרי עשאום שלוחים וחשיב שליחות מדעת הא ודאי במחכ"ת ליתא כמבואר שם בתשובה ההוא בחת"ס והם דברי התוס' בעצמם דכל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אפי' על אח"כ ומש"ה הוכרחו התוס' נזיר (דף י"ב) שם לומר הטעם דבידה ללוש עיסה עתה ולהפריש על הקמח אבל בלעדי זה לא מהני דעת האשה וזו א"צ לפנים

אך פליאתו על ת' עונג יו"ט ודאי שלא ראה דברי ת' חת"ס ואיתא כן ג"כ בפ"ת יו"ד ש"כ אות ו' בשם ת' פנים מאירות אך בודאי דעתם כהתה"ד ורמ"א וכן מ"ש כ"ת בשם הדגול מרבבה סי' ש"ה דהאב יכול לעשות שליח על אח"כ לפדות בנו הבכור אדרבה הביא שם דברי התוס' דנזיר וכ' שיש לחלק דבאמת ל"ד כלל להתם דשם מצי עתה לעשות העיסה וזה לא מצי היום לפדות ולא מצי לעשות שליח. אלא אעפ"כ הסכים לזה הדגמ"ר משום דקיי"ל כהתה"ד דמהני גילוי דעתו על אח"כ

אך כשאני לעצמי הנני בעניי לבאר דבר זה הנה דברי הקצה"ח הנ"ל שהשיג על התה"ד ורמ"א תמוהים מאד בעיני ופשוט דדברי הרמ"א שרירים וקיימים דכל השגות היא מדברי התוס' ורשב"א נדרים (דף ל"ו) שכ' להקשות מהך דכלך אצל יפות דבעי עשאו שליח דוקא. משום דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעכם. וכן מהאי דחולין (דף י"ב) באומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אף דכבר גלה דעתו שרוצה לתרום אעפ"כ אם מצאו תרום לא מהני אם תרם אינש אחרינא. וע"ז הקשו דא"כ למה איבעיא להו בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת דהא בעי לדעתכם וע"ז תירצו דדוקא בתורם משל בעל הכרי אבל משלו א"צ דעת

ובאמת דבריהם ז"ל תמוהים דאי נימא גזה"כ היא דבתרומה בעינן שלוחכם לדעתכם א"כ מה נ"מ אם תורם משלו או משל חבירו ס"ס התרומה עצמה אינה מדעת בעה"ב

ויש קצת לומר עפ"י סברת הנוב"י ח' יו"ד ר"א והוא באמת סברת הרמב"ן בסה"מ ועוד מן הראשונים ז"ל דבתרומה יש שני מצות מצות ההפרשה ומצות נתינה לכהן. וההפרשה אה"נ דתוכל להיות בלא דעת בעה"ב אם רק ניחא לי'. אבל על הנתינה הוא דאמרו מה אתם לדעתכם וכמ"ש התוס' בכתובות (דף י"א) דדלמא הי' רוצה לפטרו בחטה אחת ומש"ה שפיר בתורם משלו על של חבירו כיון דאין נ"מ לבעה"ב בזה ול"ש סברא זו של התוס' דהי' יכול לפטרו בחטה אחת שפיר יוכל גם השליח לתרום וא"צ רשותו כלל. וא"כ בחלה דל"ש סברת התוס' הוי לעולם כתורם משלו על של בעה"ב אך אפי' אי לא נימא כן ס"ס ודאי דלדעת התוס' והרשב"א בתורם משל בעה"ב אפי' מצאו בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות לא מהני היכי דלא שווי' שליח וכן אפי' גלה דעתו לאדם אחד שרוצה לתרום לא מהני אם תרם איש אחר וי"ל דגם דעת תה"ד הוא כן. אלא דס"ל לחלק בין גילוי דעת דאחר המעשה וכן אפי' גילוי דעת דקודם המעשה אם הוא לאיש פרטי דוקא ויש בזה קפידא וכו' לגילוי דעת דקודם המעשה שכל העולם כולו יודעים שהוא כן דעתו ורצונו ואפי' אם ליכא גילוי דעת בפעם הזה אם דרכו לשלוח איש כזה בפעם אחר כגון במשרתת כמ"ש שם בתה"ד שרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות ממילא י"ל דליכא פלוגתא בין התה"ד לתוס' ורשב"א. וגם מתוס' נזיר דהקשו דאשה עושה שליח לחברתה שנסתייע הקצה"ח לסתור דעת התה"ד דהתם י"ל דלא ניחא לה שתעשה חברתה זאת דאין דרכה לעשות אותה לשליח. ומה שעשתה אותה לשליח לא מהני ואולי עתה חזרה בה משא"כ במשרתת וכמ"ש

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' תרומות ה"ג פסק בכלך אצל יפות דתרומתו תרומה וידוע מה שתמה עליו הכ"מ מגמ' ערוכה דב"מ (דף כ"ב) דאוקמה דשווי' שליח דוקא ותירוצו של הכ"מ לכאורה תמוה דתירץ דמהך דמרי בר איסק ומהך דקידושין (דף נ"ב ע"ב) משמע דאפי' בלא עשאו שליח מהני משום דמצוה שאני או משום דעומד לתרום. ס"ס קשה אה"נ למה לא תירץ רבא כן אליבא דאביי דהכא שאני דהוי מצוה. וגם דהא בנדרים (דף ל"ו ע"ב) שם בהאיבעיא דתורם משלו על של חבירו אי מהני משמע להיפוך דמשום סברא דמצוה דידי' הוא וניחא לי' למיעבדא לא תועיל התרומה א"כ ה"נ נימא דמשום דמצוה דגופי' הוא ניחא לי' בעצמו למיעבדה

ולכאורה עלתה ע"ד לומר דאה"נ משום הכי לא תי' כן אליבא דאביי. דאביי אזיל לטעמי' בריש פסחים במשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק דלא הוי מקח טעות משום דניחא לי' למיעבד מצוה בגופי' מש"ה לא תי' כן אליביה משום מצוה דאה"נ משום מצוה אדרבה ניחא לי' בעצמו למיעבדי' וכדאמר בנדרים שם מש"ה תי' בדשויי' שליח

וידוע מה שתמהו הראשונים על מימרא דאביי הנ"ל מגמ' דב"מ (דף כ"ט ע"ב) דלא אמרי' ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' היכי דאיכא הפסד. וי"ל דאה"נ הוא שיטת ר"ן בשם אחרים שם בריש פסחים דצריך להחזיר לו ההפסד ההוא דלא כאביי אלא כגמ' דב"מ (דף כ"ט) הנ"ל ולשיטה זו כמו דמשום מצוה אינו רוצה להפסיד מעות ה"נ אינו רוצה לטרוח ולשיטה זו אה"נ דס"ל לרבא שפיר דל"א כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משום דהוי מצוה ול"א להיפוך לבטל עוד התרומה משום מצוה דגופי' דאינו רוצה לטרוח משום זה

אך ס"ס עדיין לא יכונו דברי עפ"י שיטת הרמב"ם דדעת הרמב"ם משמע פשוט דגם בחמץ אינו מחזיר לו הפסדו. וע"כ דמשום מצוה מפסיד ג"כ. וא"כ הדק"ל דלמא משום מצוה רוצה לטרוח בעצמו

ובאמת יותר עוד משתמהו על הרמב"ם יש לתמוה על התוס' רי"ד קידושין (דף נ"ב ע"ב) שם וז"ל ל"א כלך אצל יפות וכו' וראיתי מתמיהים דאפי' בתרומה ל"א אלא כשעשאו שליח. אבל לא עשאו שליח אפי' בתרומה ל"ה אלא ריתחא ואני תמה על המתמיהים דלא ראו מה דתניא ותורם שלא ברשות אלמא בלא עשאו שליח מיירי עכ"ל

ובודאי שדבריו ז"ל מרפסים איגרי דודאי המתמיהים אמרו דברים שנאמרו בפירוש בגמרא לאביי דקיי"ל כוותי' ובמה תמה עליהם. ע"כ נלפע"ד דס"ל להרמב"ם ותורי"ד דמה דאמרו שם בגמ' בדשויי' שליח היינו להס"ד דגמ' דנדרים דתורם משלו על של חבירו ל"מ היינו דצריך דעת בעלים מפורש ואין לפ"ז סברא משום מצוה דאדרבה משום מצוה עוד גרע מש"ה אוקמי בדשויי' שליח. אבל למאי דקיי"ל להלכה בתורם משלו על של חבירו מהני א"כ אה"נ נקטינן דמשום מצוה דידי' אינו רוצה לבטל המצוה שנעבדה והיכי דניחא לי' מהני אפי' שלא ברשותו. ממילא אמרי' שפיר ל"א כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משום מצוה או משום דעומד לכך ומש"ה פסק הרמב"ם אפי' לא עשאו שליח וזה שתמה התורי"ד על המתמיהים דלא ראו מה דתניא ותורם שלא ברשות פי' כיון דקיי"ל דתורם משלו על ש"ח א"צ דעת א"כ משמע דל"ב עשאו שליח: