דברי יששכר נד

ס"ס כיון שבפמ"ג שנ"ט הנ"ל כ' היכי דאיכא עוד צד להתיר עאכו"כ שיש לנו כמה צדדים להתיר. אין שום ס' שהמיקל בזה הוא משובח ואשרי לו. דברי הדוש"ת באה"נ: סימן ל

להרבני החריף וכו' מ' מנחם מענדיל נ"י

בקושיתך על מה דאמרו בגמ' ב"ק (דף ל"ד ע"ב) דפריך ממתני' דשורו שהדליק את הגדיש חייב והוא שהדליק פטור וקתני הוא דומיא דשורו מה שורו דלא קבעי לי' ה"נ הוא דלא קבעי וקתני פטור מפני שהוא נידון בנפשו לפי דברי המג"א ס"ס רע"ח שכ' בשם המ"מ דיש מחלוקת אם חובל דרך נקמה נקרא מתקן הא יכול לתרץ דמיירי בחובל דרך נקמה ובכה"ג הוי מתקן ושפיר נידון בנפשו

והנה בפשוט נלע"ד לתרץ דמ"ש המג"א שם בשם המ"מ הוא בדעת הרמב"ם ז"ל דפסק בקורע בחמתו חייב והראב"ד משיג עליו דהא בגמ' שבת (דף ק"ה ע"ב) פריך עלה וכי ה"ג מי שרי היינו לפירש"י שם דבכה"ג חשיב מקלקל שמרגיל את יצרו בכך ומתרץ בגמ' דעביד למירמי אימתא אאינשי ביתו ומש"ה השיג הראב"ד דדוקא בכה"ג הוא דחייב ודעת הרמב"ם דאפי' בכה"ג חייב כמבואר שם בהמ"מ דהרמב"ם מפרש קו' הגמ' ובכה"ג מי שרי דלא דהוי מקלקל דאה"נ דהוי מתקן ואפ"ה פריך דהל"ל דמ"מ אסור לעשות כן חוץ מאיסור שבת

ונראה נהי דס"ל להרמב"ם דחייב ס"ס קשיא הא הוי מלאכה שא"צ לגופה דגוף הקרע או החבלה א"צ לו אלא לשכך את כעסו וחשיב שפיר אצל"ג ומ"מ הרמב"ם מחייב דאזיל לטעמו דפסק כר' יהודה. וא"כ ל"ק מגמ' דהכא דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' דר"א ור"י תרוייהו ס"ל משאצל"ג פטור ואליבייהו שפיר מקשה ממתני' דאפי' בדרך נקמה פטור

אך עוד אמרתי באופן אתר ליישב שיטה הנ"ל ובזה יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל מגמ' הנ"ל דאמרו דוקא דעביד למירמא אימתא אאינשי ביתי'

דנראה דבכל דבר דאיכא תיקון וקלקול איכא בזה פלוגתא דהא אמרי' בחולין (דף ח') מותר לשחוט בסכין של ע"ז דהוי מקלקל אף דהוי מתקן ג"כ מ"מ אזלינן בחר הקלקול וע"ז אמרו בתוס' בשבת (דף ק"ו) דוקא לענין ע"ז דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וצריך שיהי' נשאר בידו דבר ובכה"ג לא נשאר בידו כלום אבל בכה"ת כולה אה"נ דאמרי' דחשיב מתקן גם בכה"ג

ובתוס' חולין שם פירשו באופן אחר דדוקא לענין שבת חייב השוחט בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לעולם עיקר הדבר מקלקל חשבינן לי' ונראה בכוונת דברי התוס' דהתם דלכאורה קשה דהא להיפוך אשכחן במתני' דשבת (דף צ') אף המוציא משמשי עכו"ם כל שהוא חייב משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אלמא דאדרבה לענין ע"ז אפי' כ"ש חשיב מאומה והכא בתוס' משמע דדוקא דבר ממש. אך נ' דהא לעולם נהי דבהתחלת השחיטה הוי מקלקל ס"ס כיון דשחט בה פורתא ואינה ראוי' עוד לחיות א"כ לעולם הגמר חשיב מתקן. אך בזה אה"נ הנ"מ בין שבת לע"ז דבשבת אזלינן בתר גמר מעשהו דהא לעולם בעי שיעור וגמר מלאכה מש"ה חייב דהגמר הא הוי מתקן. אבל בע"ז דאה"נ הא ר' יהודה הוא דאמר המוציא משמשי ע"ז כ"ש חייב א"כ תיכף ההתחלה הוא מעשה לע"ז ואז הוא עיקר האיסור וכיון דההתחלה חשיב מקלקל נגררת כל המעשה בתר ההתחלה וממילא פטור הוא. וא"כ יש ליישב דשני דבורי התוס' כוונה אתת להם דבשבת אזלינן בתר סוף המעשה וסוף המעשה הוי מתקן. ובע"ז כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה אזלינן בתר התחלת המעשה וכיון דהתחלת המעשה הי' מקלקל שוב אינו חייב

עוד נ"ל דאה"נ יש בזה פלוגתא היכי דיש הנאה ויש קלקול אי אזלינן בתר הקלקול או בתר התקון וי"ל דהוא טעמא דאמרינן מצלל"נ לדעת הרשב"א נדרים (דף ט"ו) אפי' איכא הנאת הגוף בהדי המצוה דדבר זה דאמרי' לעול על צואריהם נתנו מבטל ההנאה וא"כ ה"ה בכל דבר שיש הנאה ועול וה"ה היכי דיש תקון וקלקול אזלינן בתר הקלקול ואמרינן דהוי מקלקל וי"ל דה"ה בזה נחלקו שם בר"ה (דף כ"ח) ר' יהודה ורבא דר"י דס"ל בשופר של שלמים אם תקע לא יצא משום דס"ל כמ"ש הכלבו דיש אנשים שנהנים כשהם עצמם תוקעים א"כ איכא הנאה ג"כ ונהי דאיכא עול ס"ס ס"ל דההנאה עיקר. ולמ"ד זה אזלא סברת התוס' דשבת (דף ק"ו) דשאני בע"ז דכתיב ולא ידבק בידך מאומה. ויהי' מיושב בזה קו' התוס' דר"ה שם דהא ר"י בעצמו אמר בשופר של ע"ז אם תקע יצא דמצות לל"נ וקשיא דר"י אדר"י דאה"נ ר"י ס"ל כסברת התוס' דבע"ז שאני דכתיב ולא ידבק בידך והיכי דהוי שני ענינים תקון וקלקול אזלינן בתר הקלקול אבל בכל התורה כולה אה"נ דאזלינן בתר התקון ואסור. ולמ"ד זה לא צריך לומר דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה

אבל בחולין (דף ח') דהתם רבא דאמר פעמים שהשוחט אסור במסוכנת א"כ ס"ל לרבא נמי דהיכי דלא הוי מסוכנת חשיב מקלקל ולרבא לא מצי למימר דדוקא בע"ז משום לא ידבק דהא גם בשלמים ס"ל דיצא דמלל"נ אף דאיכא הנאת הגוף מוכרחים התוס' לומר דדוקא בשבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה מש"ה אזלינן בתר התקון אבל לעולם אזלינן בתר הקלקול [ושאני במודר הנאה מן המעיין דחיישינן שמא ישהה כמו שהאריך בזה בשעה"מ ה' שופר פ"א]

וס"ס כיון דאשכחן סברת התוס' דהיכי דאיכא תקון וקלקול נהי דלעולם אזלינן בתר הקלקול מ"מ לענין שבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה התורה תשיב מתקן וחייב יש ליישב ג"כ דעת הרמב"ם בהך דקורע בחמתו דהנה בהא אי נימא סברא דמלאכת מחשבת לחייב אשכחן בזה פלוגתא בב"ק (דף ס') גבי ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. דמקשה ומ"ש מזורה ורות מסייעתו ומשני כמה תירוצים ובסוף אמר ר"א כי אמרי' בזורה ורות מסייעתו דוקא לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכו'. א"כ האמוראים הראשונים לא ניחא להו בתירוץ זה דלעולם אשכחן מלאכת מחשבת לפטור היכי דהוי מקלקל או במשאצל"ג וכדומה אבל לחייב משום מלאכת מחשבת לא ניחא להו אבל ר' אשי חדש דבר זה דאפי' לחייב ג"כ אמרי' משום סברא זו וס"ל לרמב"ם ז"ל דאה"נ מש"ה בגמ' שבת שם דתירצו דעבד נתת רות ליצרו וע"ז מקשים וכי ה"ג מי שרי היינו דס"ס הוי מקלקל והוצרכו לתרץ דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי' היינו דהתרצן זה לא ס"ל סברא דמלאכת מחשבת לחייב. אבל אה"נ דהרמב"ם ז"ל דפוסק כר' אשי וכמ"ש המ"מ בשמו בפי"א מה' שכנים ס"ל דאפי' לא עביד למירמי אימתא חייב ג"כ משום דמשכך יצרו בכך והוי מלאכת מחשבת

וא"כ ל"ק נמי מגמ' דב"ק דהכא דה"נ יש לומר דסתמא דגמ' לא ס"ל כאוקימתא דר' אשי דהתם ואעפ"כ הלכה כר"א דבתרא הוא

ויתורץ בדרך זה ג"כ מה שתמהו על רש"י (יחזקאל כ"ג פסוק ל"ח) עה"פ ואת שבתותי חללו מאוד כ' שהיו הורגים בניהם בשבת וקשה דהא הוי מקלקל. ועי' תוס' סנהדרין (ע"ג ע"ב) ד"ה חד דכ' דלא הוי מקלקל דהוי תקונא גברא אבל בודאי אם הורג מי שפטור ממיתה הוי מקלקל ואך י"ל דאה"נ ס"ל לרש"י ג"כ כן דהיכי שמשכך חמתו בכך חשיב מתקן וה"ה לגבי שאר עבירה הוי מלאכת מחשבת וסתמא דגמ' (ק"ה) נהי דרש"י מפרש לה כהראב"ד ס"ס ס"ל דנחלקו בזה וכמש"ל: