דברי יששכר מט

היינו דא"כ גם במכתפין ל"ב מקום ד' וכשיטת רש"י והרמב"ם הנ"ל א"כ שוב אין חילוק בין נופו לעיקרו רק בענין המכתפין לבד ובזה גם לרבנן אמרי' שדי נופו בתר עיקרו דבנופו מיתדר לי' וכנ"ל

מה שהקשה בזבחים (דף ל"ה) אלו שאין מפגלים העור והרוטב והקשה למה הרוטב אין מפגלים הא טעם כעיקר בקדשים דאורייתא

לק"מ הא שם טעמא אחרינא איכא דבהשיבות תליא מילתא כמש"ש רש"י בד"ה לא נתפגל אף דגופא דזבחא היא וכו' דרובא דאינשי לא אכלי לי'. וכן ברמב"ם פי"ד מהל' פסה"מ ה"ז דייק, בלשונו הואיל ואין חשובים נקראים דבר שאין ראויים לאכילה לענין הקרבנות

וכן בפיהמ"ש לרמב"ם שם דייק בזה וז"ל לפי שאלה הדברים אעפ"י שנאכלים אין חוששין להם ואין סומכין עליהם לאכלם עכ"ל

ופשוט הוא דבקדשים כתיב למשחה לגדולה וכל אלו הם דברים שאינן חשובים ויש מקום ללמוד מזה לענין חהר"ל דכל אלו שאין מפגלים בהם הם דברים שאין ראויים להתכבד וס"ס אין זה ענין לטעם כעיקר

וממילא ניחא ג"כ לענין אינן מתפגלים דכל שאינו ראוי לעשות פיגול מצד עצמו אינו מקבל טעם הפיגול שלא יהי' הטפל חמור מן העיקר

וכן י"ל ג"כ דהוא מצד גזה"כ שאמרה תורה יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה היינו היכי דשייך אם כשרה תאכל כחמור שבה היינו שמקיים בי' מצות אכילה אז אמרינן בי' אם פסולה תפסל. אבל היכי דלא שייך לקיומי בי' מצות אכילה ל"ש אם פסולה תפסל

וידוע מ"ש הראשונים ז"ל דדוקא באיסור לאו אמרינן טכע"ק ולא באיסור עשה א"כ י"ל ג"כ דה"ה בקיום עשה כזה במצות אכילת קדשים אינו מקיים באכילת רוטב וממילא ל"ש בי' פיגול ואינו מתפגל ודוקא ביקדש להיות כמוה בזה הוא דחדשה התורה שאם כשרה תאכל כחמור שבה שמקיים בי' מ"ע באכילת הטעם וה"ה דשייך בי' נותר ולא בשאר דברים. ואך שיש קצת קושיא בזה מגמ' דחולין (דף נ"ה ע"ב) דא"ל ר"י אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה מאי ראי' הוא מפיגול דאה"נ לגבי פיגול בעור בית הפרסות ל"ח ראוי לאכילה דאינו מאכל חשוב בקדשים אבל לענין טומאה אפשר דאה"נ דמטמא כבשר כמו הרוטב ושאר דברים דכוותי' וצ"ע

ומה שהקשה כ"ת איך ילפינן טכע"ק מבב"ח דלמא אה"נ מש"ה ל"א טכע"ק בכל האיסורים משום דבטל ברוב וכמ"ש רש"י חולין (דף צ"ח) והרשב"א שם ותוס' ע"ז (דף מ"ז) ושאני בב"ח שכ' התוס' ע"ז (דף ס"ה ע"ב) דאה"נ דהי' ראוי לומר דלא יבטל משום דכ"א הוא היתר בפ"ע ורק בששים בטל הוא משום דדרך בישול אסרה תורה. הוא קושית הגהות האמ"ב לחוו"ד ק"ה סק"ב. ואני ישבתי אותם ת"ל כמבואר בח' יו"ד לקמן ת'. הדוש"ת: סימן כח

בדין תקון עירובין בעיר פראשניץ הנני מאריך קצת במה שיש לפקפק

א) ראשית יש לפקפק שבכמה מקומות הצוה"פ רחוק מן הכותל יותר מג"ט והתב"ש בס' בכור שור החמיר בזה והשע"ת בסס"י שס"ג כ' בשם תשו' בית אפרים שדבריו מחוורים

הנה ראיתו של התב"ש הוא מתוס' עירובין (דף י"א) ד"ה איפכא דבעי שם בגמ' אי צוה"פ מהני למעלה מכ' אמה והקשו בתוס' ת"ל משום לחיין דהא ס"ס איכא לעולם שני לחיין. ומקושיא זו הוכיח התב"ש דין זה דאי תימא דמהני צוה"פ אפי' בהרחיק ג"ט מן הכותל א"כ לא מקשו התוס' ולא מידי דנוכל לתרץ דמיירי דהרחיק הצוה"פ ג"ט מן הכותל דמטעם לתי לא מהני ומש"ה בעי שפיר אי מהני מטעם צוה"פ אע"כ דגם בצוה"פ לא מהני כל היכי דהרחיק ג"ט

והנה בראי' זו יש לפקפק טובא דהא הוא ז"ל כ' בעצמו דאי נימא בטעמא דהרחיק ג"ט מן הכותל דל"מ מטעמא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי' ודאי דל"ד לצוה"פ. אלא שכ' דהמג"א כ' זאת מעצמו בדעת הרר"י ובאמת הוא דעת הד"מ בשם הא"ז ושלטי גבורים בשם ריא"ז והרר"י וא"כ יש חילוק

ב) ובאמת צ"ע לכאורה אה"נ לפי מה דקיי"ל דלחי משום מחיצה למה ל"א גם בלחי דהוי כסתום ול"ש אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי'. אך באמת הא ליתא כיון דלחי אינו מועיל רק בעשר דהוי כפתח אבל ביותר מעשר דהוי כפרצה אינו מועיל אלמא דלחי לא הוי כסתום לגמרי. ומש"ה אמרי' בי' שפיר אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי'. משא"כ צוה"פ דמהני ברחב מעשר ג"כ דמהני אפי' בפרצה דהוי כסתום לגמרי. ממילא אפי' בהפליגו מן הכותל ג"כ מהני דליכא אוירא דה"ג ודה"ג כלל. ואה"נ לרב דס"ל ביותר אינו מועיל צוה"פ אינו מועיל ג"כ הפליגו דהא והא חד דינא הוא. וא"כ אין ראי' מן התוס' די"ל דזה נכלל בתי' התוס' שכ' דמהני ביותר מעשר

ג) עוד י"ל בישוב קושיתו ע"פ מש"ל דבצוה"פ לא אמרינן אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל משום דהוי כסתום וכ"ז לפי מה דקיי"ל דאפי' גבוה למעלה מכ' ג"כ כשר אלמא אע"ג דלא שלטא בי' עינא ג"כ כשר משום דהוא כסתום ול"ב שום היכר מש"ה אפי' הפליגו מן הכותל ג"כ מהני משא"כ קו' התוס' דאזיל בתר הס"ד דגמ' דלא תועיל צוה"פ למעלה מכ' אה"נ דלא תועיל במופלג ג"כ וס"ס להלכה דקיי"ל כמסקנא דכשר צוה"פ למעלה מכ' אה"נ דכשר במופלג ג"כ

ד) ויתורץ בזה מה דק' על התוס' דבעל הקושיא הזו הוא ר"ח ור"ת פוסק דלא כאביי בלחי העומד מאליו כמ"ש במכילתין (דף ה' ע"ב) ובקידושין (דף נ"ב) א"כ בלחי העומד מאליו ל"מ ובמחיצה כו"ע ל"פ דמהני כמ"ש בגמ' א"כ י"ל דהכא מיירי דהצוה"פ עומד מאליו א"כ משום צוה"פ מהני ומשום לחי ל"מ ומאי מקשה. ולפמ"ש ניחא דלס"ד דל"מ צוה"פ בגבוה מכ' גם צוה"פ לא הוי מחיצה ול"מ בעומד מאליו. ולקמן אכתוב עוד מזה

ה) והנה מה שנסתייע התב"ש מדברי התוס' (דף י') ד"ה ועושה דאפי' הלחי רחב הרבה מהאויר שבינו לכותל אף דלא שייך אתי אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי' אפ"ה פסול בהרחיקו. גם בזה יש לעיין דהתוס' לשיטתם דס"ל כרבא בלתי העומד מאליו וס"ל דלחי משום היכרא מש"ה ל"צ לטעמא דאתא אוירא דה"ג ודה"ג ומבטל לי' אלא משום דהיכרא ליכא היכי דרחוק מן הכותל וכמ"ש המחצית השקל סק"ה

ואמנם הוא ז"ל והמג"א נדחקו אליבא דידן אך באמת אין אנו צריכים לדחוק בזה רק דהתוס' לשיטתייהו דאזלי בשיטת ר"ת משא"כ לדידן דקי"ל כאביי בלחי העומד מאליו ולחי משום מחיצה י"ל דאה"נ דלא פסול אלא היכי דשייך אתי אוירא דה"ג ודה"ג ודוקא שהאויר גדול מהלחי משא"כ בפס וכמו"ש הרר"י והאו"ז

ו) אך אה"נ בגוף הדין דהרחיק ג"ט מן הכותל בלחי דפסקו כל הפוסקים דל"מ יש לתמוה דמרא דהאי דינא הוא רבא (בדף י"ד:) דלמא אה"נ רבא לטעמי' דס"ל לחי משום היכרא והיכרא ליכא בהרחיק וכמש"ל משא"כ לדידן דקיי"ל כאביי ומשום מחיצה דלמא אפי' בהפליגו מהני

אך י"ל דדייקי לה מהך דלחי הבולט מדפנו של, מבוי, שכ' התוס' לעיל (דף ה') ד"ה פחות וד"ה ארבע דאפי' למ"ד לחי משום מחיצה אעפ"כ היכר קצת בעינן מש"ה גם בהפליגו כיון דליכא היכר ל"מ וממילא יש קיום לדברי התוס' גם לדידן דקיי"ל כאביי

ז) ויש קצת לדקדן בדעת רבינו יהונתן ז"ל דכ' משום דאתי אוירא דה"ג ודה"ג למה לא רצה לומר כדעת התוס'