דברי יששכר מח

ביצה (דף כ"ב) בשם הריטב"א דא"א בלא שיעמיץ ויפתח א"כ לא תירץ כלל עדיין. וקושייתי במקומה עומדת ומוכח שפיר דגם בא"א שיעשה בשינוי אסור

ומ"ש שם בנשמת אדם בד"ה שבתי וראיתי דגם דעת הרמב"ן דאם א"א ע"י שינוי מותר לישראל עצמו הלא הזכיר בשם הרמב"ן דהיינו בסכנת אבר או חולי פי' חולי שהוא כמו סכנת אבר בכה"ג מתיר הרמב"ן ע"י ישראל בעצמו אך גם התם מחמיר שיעשה ע"י שינוי כידוע וכמ"ש. בתשו' הקודמת והאם מותר בא"א

וגם הר"ן שמתיר ע"י ישראל בעצמו אם א"א ע"י שינוי היינו בגונח. וכמ"ש בחי' הרמב"ן שבת שלפנינו בפי' כ"ב דס"ל דחיוב אינו אפי' מלאכה דרבנן וראוי הי' להתיר לכל אדם אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה

והנה כ"ת בעצמך הזכרת לתוס' שבת (דף צ"ג) ד"ה אמר שכתבו כדברי. ורצית לדחות גם ראי' זו והכל כדי ליישב את המורים שלא דקדקו להלכה בדין זה והכל תלוי במזל. ות"ל שדברי ברורים

מ"ש עמ"ש בתשו' (י"ד הנ"ל) דמגמ' עירובין (דף פ"ב:) מוכח שיעור א"פ וכתבת דודאי מודה ר"מ בנגע דבעי שיאכל פרס. די בזה עכ"פ שלא יקשה על הרמב"ם דבהללמ"מ ליכא פלוגתא דס"ס יש בזה הללמ"מ ואם הוא באופן זה או באופן זה בודאי גם הרמב"ם מודה דשייך פלוגתא

ומ"ש שם דחמיר נפל בתערובות איסור שלם בתוך שיעור פרס ואוכל חצ"ש לצרף למ"ד ח"ש מותר מה"ת ודאי פשוט הוא דנופל איסור שלם הצירוף הוא רק שלא לבטלו מתורת איסור אבל באוכל ח"ש כיון דבשעת אכילתו לאו כלום הוא אין כאן צירוף כלל. דברי אחיך דוש"ת: סימן כז

כבוד ידידי ה"ה הרבני החריף ושנון וכו' מ' ליב הירש נ"י

מה שכ' לי אודות קו' מהרש"ל שבת (דף ד') דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו ולפירש"י באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר ועיקרו הוי מקום ד' וזרק ונח אנופו דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי נח על מקום ד' על ד' נימא כיון דשדי נוף אחר העיקר יהי' כאלו כולו רה"י דהא העיקר עומד ברה"י. באמת המהרש"ל, לא כ' לה דרך קושיא דהי' הדבר פשוט בעיניו דלא אמרי' כן

אך ס"ס טעמא בעי אה"נ למה לא נימא כן. וכ' מעלתך דנהי דנימא שדי נופו בתר עיקרו דיהי' רה"י אבל מ"מ לחייב על הכלי הנח שם כאלו נח ברה"י כולי האי ל"א. ומדמי לה להך דתוס' זבחים (דף מ"ז) ר"פ איזהו מקומן שרצו להוכיח דלא בעינן כלי שרת בשחיטה. דאל"כ הו"ל למתני ושחיטתן בכלי שרת בצפון כמו דתני וקבול דמן בכלי שרת בצפון. ודחו דהתם בעי למיתני וקבול דמן בכלי שרת בצפון דבעי שגם הכלי יהי' בצפון כגון שרוב הכלי בדרום ומעוטו בצפון וקבל שם הדם אף דהקבלה היתה בצפון מ"מ כיון שהכלי היתה בדרום פסולה. ס"ס חזינן, דלענין הדם חשיב קבלה בצפון אלמא נהי דלענין הכלי אמרינן דנגרר המיעוט אחרי הרוב דאמרינן דחשיב שכל הכלי בדרום אעפ"כ לענין הדם שבכלי ל"א דחשיב קבלה בדרום אלא בצפון. וה"נ דכוותי' נהי דנגרר הנוף אחר העיקר והוי רה"י אבל הכלי הנח שם הוי ברה"ר

אהובי ידידי כל הדרכים הרחוקים הם בחזקת סכנה דאי להתם מדמינן א"כ עכ"פ כל הכלי הוא נגרר אחרי רובו והוי כל הכלי בדרום. א"כ ה"נ נימא דהנוף הוא ג"כ רה"י ואף שהכלי הוא ברה"ר אבל ס"ס עומד הוא על רה"י והיכן מצינו דבר שעומד ברה"י לחייבו משום זורק ברה"ר

ואף הרשב"א בשם הרמב"ן דשבת (דף צ"ט) לא כ' אלא לפטור כשהוא על רה"י שאין לו מחיצות שלא יהי' כזורק ברה"י אלא כבמקום פטור אבל לא לחייבו משום רה"ר. וגם בזה כ' הרמב"ן דלא קיי"ל כן אלא כאביי ורבא דמחייבי גם בכה"ג דהוי רה"י לעולם עד לרקיע אבל לחייבו משום רה"ר בכה"ג דעומד על רה"י גמור מאן שמעת לה. וא"א לקיים סברא זו

אך באמת ל"ד כלל להאי דדם דהרי קי"ל לעולם דהכלי טפל למה שבתוכו כדאיתא בשבת (דף צ"ג ע"ב) וא"כ הול"ל דאף בכה"ג שהכלי הוא בדרום מ"מ כיון שהדם הוא בצפון הוי כאלו הכלי הוא בצפון

אך מ"מ נכונים דברי התוס' דהתם כיון דקיי"ל בגמ' שבת הנ"ל דאם הי' צריך לכלי חייב אף על הכלי דאין הכלי מתבטל בכה"ג אל הכלי ה"נ בדם כיון דמצותו בכלי שרת הוי כמו צריך לכלי מש"ה חשיב הכלי בדרום דאינה בטלה אל הדם ואינו דמיון להך דהכא דס"ס י"ל כיון דשדי נופו בתר עיקרו הוי רה"י נמי הנוף

אך עיקר סברת הרש"ל בשם רש"י נ' כמ"ש בגמ' מכות (דף י"ב) בנופו מיתדר לי' בעיקרו לא מיתדר לי' אלמא חזינן דלעולם הנוף הוא עיקר והעיקר נגרר אחרי הנוף. מש"ה דייק רש"י דהך דשדי נופו בחר עיקרו הוא רק להחשיבו כמקום ד' אבל ס"ס אין הנוף נגרר אחר העיקר שיהי' נתבטל לגמרי. וזה פשוט

ובזה נלפע"ד ליישב מה דתמוה בענין זה דידוע דהתוס' חולקים על רש"י ומפרשים שדי נופו בתר עיקרו דהאילן כולו חשיב רה"י ול"ב מקום ד' ורבנן ס"ל דל"א שדי נופו בתר עיקרו והוי רה"ר ואין שם מקום ד' ולפירוש זה לא מיירי כלל בנופו מקום ד' וכן נ' דעת רש"י לקמן (דף ח') בד"ה שדי בלישנא אחרינא

אך ע"ז תמהו התוס' למה לא מוקי לה באילן שכולו עומד ברה"ר ועיקרו הוי מקום ד' ופליגי אי שדי נופו בתר עיקרו דליהוי מקום ד'. ותירצו דאם הנוף למטה מג' הא לא בעי מקום ד' כלל דכארעא סמיכתא היא ואם היא למעלה מג' הא הוי כרמלית או מקום פטור

וע"ז כ' הרשב"א בתוס' שם דאה"נ גם ברה"ר איכא למימר שדי נופו בתר עיקרו לענין זה דכיון דלמטה בעיקרו חשיב רה"ר אמרי' שדי נופו בחר עיקרו דיהי' גם בנופו רה"ר אף שהוא למעלה מג' ואין רבים מכתפין עליו

ותמהו כולם מהרש"ל ומהרש"א והמהר"מ לובלין גם בתוס' ישנים במקומו שם דא"כ הדק"ל נוקי לקמן אביי פלוגתייהו בהכי. ומ"ש בתוס' דהא דלא מוקי אביי הכי משום דר"ח לא בעי מקום ד' גם ברה"ר. אין לו שום הבנה דהא אנן קיימינן אי הוי רה"ר. ובזה שייך שפיר לומר דפליגי אי למעלה הוה רה"ר. והדבר ידוע דק' טובא

ולפענ"ד נ' ליישב דלקמן (דף ח') גבי עמוד תשעה ורבים מכתפין עליו. נחלקו רבותינו ז"ל דדעת רש"י והרמב"ם דמיירי אפי' באינו רחב ד' ודעת הראב"ד דוקא ברחב ד'

והנה אי נימא דברה"ר ל"ב מקום ד' ודאי דכ"ש דבמקום דמכחפין ג"כ ל"ב מקום ד'. וא"כ ניחא הכא שפיר דלרשב"א ס"ל דאי נימא דל"ב מקום ד' ברה"ר וה"ה במקום דמכתפין ודאי דלכו"ע אפי' לרבנן אמרי' שדי נופו בתר עיקרו דאין כאן חילוק בין הנוף להעיקר רק בזה דבהעיקר מכתפין ובהנוף אין מכתפין כיון דאמרי' שם במכות דבנופו מיתדר לי' א"כ חזינן דדירתו של אדם יותר ניחא לי' בנופו מבעיקרו ה"נ דחשיב יותר לענין מכתפין אף דחזינן השתא דמכתפין בעיקרו ולא בנופו ס"ס כיון דהנוף ראוי לכתף יותר אמרינן לגבי זה שפיר שדי נופו בתר עיקרו ורק אי בעי מקום ד' ובעיקרו יש מקום ד' ובנופו ליכא לגבי זה שפיר י"ל דנחלקו רבנן דל"א שדי נופו לשויי' מקום ראוי

וא"כ מדוייקים שפיר דברי התוס' בלשונם דהא דלא מוקי לה אביי הכי משום דר"ח ל"ב מקום ד' גם ברה"ר