דברי יששכר מז

שחיקת סממנים פי' דחדא מינייהו נקט או שיש בהם שחיקת סממנים ואין בהם שבות דמלאכה או שיש בהם שבות דמלאכה ואין בהם משום שחיקת סממנים ב"כ וב"כ נעשים ע"י ישראל בעצמו

והנה דעת הרמב"ן במיחוש שחולה ממנו שנופל למשכב והוא הדין הב' הנ"ל דמותר לעשות בעצמו ע"י שינוי

והנה ראיתי בס' חיי אדם כלל ס"ט דין י"ב שכ' וז"ל ואם א"א ע"י שינוי ולא ע"י נכרי מותר לעשות כדרכו כנ"ל עכ"ל. והנה במחכ"ת יש בזה שגיאה. דהא ראיית הרמב"ן ג"כ דאסור בעצמו מהך דאמימר שרא למיכחל עינא בשבתא מנכרי ופריך עלה והא מסייע והוצרך לתרץ מסייע אין בו ממש משמע עכ"פ דבעצמו אסור. ואם לדבריו הלא שא"ה דא"א לעשות ע"י שינוי ובע"כ מוכרח לומר דכל שאינו עושה ע"י שינוי אסור לעשות בעצמו אעפ"י שא"א

וכן בקיצור ש"ע סי' צ"א סי"ז יש בזה טעות ומצוה לפרסם לפי שהיא בידי רבים שכ' ומותר לו לאכול ולשתות סמי רפואה בחולה שיש לו מיחוש דהוא הדין השני הנ"ל ושכח בזה דברי ב"י שכ' מפורש וז"ל בד"ה ואין דבריו וכו' מיהו ה"מ בשבות שיש בו עיקר מלאכה וכו' כגון כוחל שאסור מפני שהוא ככותב או לעשות רפואה בסם דאיכא למיחש משום שחיקת סמנים עיי"ש הגם דהב"י מחמיר גם בדין הג' הנ"ל שלא כדברי ה"ה אבל עכ"פ בדין הב' אין שום מיקל גם אח"כ כפל הב"י דבריו בשיטת הרמב"ן בד"ה ומ"ש רבינו

ומ"ש בלחם הפנים שם בשם תשובת הרדב"ז הגם שלא מצאתי במקום שציין שם אבל פשוט הדבר דאולי הרדב"ז ס"ל כשיטת ה"ה והטור כמ"ש הב"י בשמם דחולי כל גופו מותר והוא הדין הג'. ואיך יכול לדייק זאת מדברי הרמב"ם והלא הרמב"ם כתב מפורש בפכ"א הל"א שאין עושים אותו בסממנים משמע אם היו עושים אותו בסמנים הי' אסור

גם הטור מתחיל בלשונו בראש הסימן כל רפואה אסורה לעשות בשבת גזירה משום שחיקת סמנים פי' דהגזירה היא לכל אדם אלא משום צערא דחולה התירו לפעמים שבות זה

ומ"ש בשם המחבר והרמ"א בסל"ז הלא ראה דברי הט"ז שם סקכ"ה ושפיר מקשה וע"כ צריך אני לומר דהרמ"א שם קאי ארישא פי' דאם נפל למשכב שרי במאכל בריאים. אבל מה שאינו מאכל בריאים ודאי אסור הוא לו

ודברי המג"א סקמ"ד תמוהים כמ"ש הפמ"ג במשבצות סקכ"ה ומש"ש אות י"ד הוא ט"ס וצ"ל מ"ד

ומעתה בהך דמרחץ בוסק בשבת. הנה גוף הרחיצה בחמין אף שהסדרי טהרה ס"ס קצ"ז התיר בזה בשם ת' דברי יוסף וראיתו מדברי הרי"ף פ"ב דביצה דמתיר בשם גאון רחיצה בי"ט בחמין שהוחמו מעי"ט הלא שם לא קיי"ל כהרי"ף כמבואר ברמ"א תקי"א

מ"ש עוד ראי' מת' רד"ך בית כ"ב חדר ו' דמתיר לרחוץ המת ע"י נכרים. לאו דמיון ראי' הוא דשם כ' הרד"ך בעצמו דאין ברחיצה איסור מצד עצמו דבמתים תפשי כתיב

אך הא ודאי קצת ראיה דהמצטער מותר לרחוץ בחמין כמ"ש הרמב"ם פ"ו ובש"ע ש"ז ס"ה. וה"נ האשה היא מצטערת

הגם דאי בעינא ה"א דהרמב"ם לשיטתו דס"ל כהרי"ף הנ"ל. ויש לדייק קצת דהרמב"ם כ' להביא מים חמים לרחוץ ובהמחבר לא כ' מים חמים רק מים בעלמא אולי נסתפק בזה המחבר אף דבי"ט פסק כוותי' מ"מ בשבת נסתפק משום דגם שם יש חולקים

וגם דמ"ש דהאשה היא מצטערת מש"ה יש להקל כמו במצטער דרמב"ם פ"ו. באמת ל"ד דהתם הרחיצה בעצמה מסירה הצער והכא הרחיצה היא רק הכנה להסרת הצער והוי כי האי דשופר של ר"ה אין עולין באילן וכו' אף דבמקום מצוה ל"ג משום דבשבות בעצמו שעובר ליכא קיום מצוה אלא הכנה למצוה

אך כבר נהגו כן בכל תפוצות ישראל מ"מ די בזה לנשים שהוא צער גדול ומניעת מצות פו"ר ומצות עונה וכבר המים חמים מבעוד יום. אבל האנשים הטובלים בחמים בשבת בבוקר דאין כאן כ"ז ודאי איסורא עבדי ובס' ארחות חיים על האו"ח נתן מכשול בזה וגורם שעוברים שני שבותים שבות קל דרחיצה בחמין ושבות חמיר דאמירה לנכרי דלא גרע ממים שנתבשלו בשביל ישראל

ומעתה שם בבוסק משום הרחיצה בעצמה יש להתיר כיון דשבות זה קל הוא וכל הבא לשם הוא מצטער. אבל יש לחוש גם ברחיצה דהנכרי עשה בשבילו מלאכה דאו' ושם לא התירו ברמב"ם פ"ו ובש"ע ש"ז ס"ה רק לומר לו לעשות מלאכה דרבנן אך גם בזה יש מקום להתיר אם רובם נכרים

אבל מצד רפואה ודאי אסור ואין זה מאכל בריאים ואדרבה שם אין מוכרים שום בילעט למרחץ אם לא שיש לו רשות מהרופא ואינו נעשה אלא לחולים ואין לנו מים סרוחים ומאוסים כמים של בוסק וגרוע טפי מהך דסמ"ד, והוי רפואה פשוטה שמותר להמ"מ וטור דוקא בחלה כל גופו ולהב"י לעולם אסור. ולהרמב"ן דוקא ע"י שינוי או סכנת אבר

ולפמ"ש למעלה יש בזה שני שבותים ג"כ. רחיצה ושחיקת סמנים ואב"א תלת דהא לדעת ת' מהרי"ל המובא במג"א שכ"ו סק"ח גם בצונן אסור דשייך למיגזר אטו סחיטה ושנושא מים שעליו

ס"ס לא כמו שעלה ע"ד כ"ת שכ' במכתבך אבל הלא ישנם שם רבים שאין מצטער כל גופו רק מיחוש בעלמא. לא כן אחי אפי' מי שמצטער כל גופו ג"כ אסור אליבא דכו"ע ומי שהתיר להם לא עיין שפיר.. אחיך הדוש"ת: סימן כו. עוד בענין הנ"ל

כבוד אחי הגאון אבד"ק פטאשוב נ"י

ע"ד תשובתך. פשוט לפי הנראה מכוונת הרמ"א שכ"ח סל"ז דאם נפל למשכב שרי לאכול אפי' מה שאינו מאכל בריאים ע"ז חולקים הב"ח והט"ז. ומה שיש לתמוה בדברי הטו"ז שכ' דהרמ"א כ' דלא כהב"י אף שלכאורה דברי הרמ"א הם דברי הב"י. כוונתו דהב"י דייק דוקא כשהנכרי עושה את המאכל דאית לי היכרא שאינו נעשה ע"י ישראל והרמ"א מתיר סתם ואינו מדייק משום דאיכא היכרא וס"ס קו' הט"ז עצומה דאין מתירין שיעבור הישראל עצמו השבות אם לא בחולי הכולל כל הגוף ולא בסתם נופל למשכב: ומה שכתבתי בתשובתי הראשונה די"ל דהרמ"א ארישא קאי כוונתי לומר דמאכל בריאים מותר ליקח לרפואה אפי' למי שנופל למשכב אף דמוכח לכל דלרפואה קעביד אפ"ה שרי ס"ס דברי הב"ח והט"ז והפמ"ג שמסכים לדבריהם אינם נדחים בגילא דחיטתא: ולפענ"ד אפי' אם נפרש דברי הרמ"א כפשטות דבריו ג"כ י"ל דכוונתו לדעת הב"י היינו היכא דנעשה ע"י נכרי דאיכא היכרא. וס"ס קו' הט"ז במקומה בין להב"י בין להרמ"א. וע"כ צריך לפרש דבריהם ז"ל דשאני אכילה משאר מעשי הרפואות דהאכילה בעצמה אינה ניכרת דלמא אוכל לרעבון דלפעמים לנפש רעבה כל מר מתוק וגם בסתם אינו ניכר רק קודם אכילת הרפואה אבל בשאר רפואות דגם בשעת הרפואה ניכר שעושה לרפואה שפיר אוסרים גם הב"י והרמ"א. ואין לנו היכר יותר שעושה לרפואה מרוחץ במרחץ בוסק

מ"ש דבנשמת אדם כלל ס"ט בד"ה ועוד שכבר מתרץ קושיתי בתשובה הנ"ל ממר. הא עמיץ ופתח. דהתם אפשר ג"כ הי' בלא עמיץ ופתח ונק' אפשר לעשות בלא הישראל. מלבד שהוא מכחיש הידוע מפורש בדברי הש"מ