דברי יששכר מו

הוא דהוא צורך הגוף ס"ס נ' דס"ל דהוא מלאכה דאו'

גם בס' אגלי טל להגאון הק' שליט"א ראיתי שכ' ג"כ דליכא חטאת וגם כן כ' לחלק בין נזיר לשבת וכבר כ' לעיל ע"ז. וקשה מאוד לסתור דברי הריב"ש בסברא בעלמא וגם השואל שם ג"כ לא עלתה ע"ד לומר דהשערות נפרשו רובן וכבר כתבתי לעיל משמעות הראשונים ז"ל

וראיתי שכוונתם לש"ש ללמד זכות על הנוהגים לזלזל בזה. לפענ"ד אדרבה נכין הי' להקל במגררת העשוי משערות חזיר להיות מיוחד לשבת וכמו שהתיר בת' הריב"ש שם וכן במג"א בסי' שכ"ז סק"א כדי שלא יבואו לזלזל באיסור סקילה. הנלפע"ד כתבתי: סימן כה לכבוד אחי אהובי הגאון מ' יהודא לייב שיחי' האבד"ק סטאשוב

במה שהוריתי דאסור לרחוץ במרחץ בוסק בשבת. וכתבת לי דמצד גזירת שתיקת סממנים מותר וכ"כ בחיי"א כלל ס"ט י"א וקש"ע בלחם הפנים ובית מאיר. אבל הלא ישנם שם רבים שאין מצטער כל גופו רק מיחוש בעלמא ומפורש ר"ס שכ"ח דאסור לדידהו כל רפואה אפילו ע"י עכו"ם ועי' סמ"ד רחיצת גרר ומיירי במיחוש בעלמא. עכ"ד

הנני מבאר דברי. דברי הרמב"ם פ"ב ה"י ידועים שכ' דצרכי חשאב"ס עושים ע"י עכו"ם כוחל וכו' ואם היו צריכים וכו' עושים ע"י ישראל מעלים אונקלי. ובפ"ו ה"ט דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לישראל לעשותו אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו וכו', ובמ"מ בשם השגת הראב"ד וז"ל א"א אם הי' מקצת חולי הוא בעצמו עושה שהרי גונח יונק חלב בשבת וכן אמרו מחזירין את השבר. ובפכ"א ה' ל"א מעלים אונקלי שכל אלו וכיוצא בהם אין עושים אותן בסממנים כדי לחוש לשתיקה ויש לו צער מהם. ושלשה דינים אלו שהזכיר רבינו צריכים ביאור ומתפרשים מדברי המ"מ פ"ב ה"י וז"ל כל צרכי חולה וכו' מימרא פ' מפנין ופי' דוקא בדבר שיש בו ממנו חולי לכל גופו של אדם כגון חי' כל ל' יום וכגון לכחול העין בסוף האוכל שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו אבל חושש והוא מתחזק והולך כבריא אין מתירים לו אפילו שבות דבריהם ואפי' ע"י עכו"ם ולא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום לעולם גזרו משום שחיקת סממנים ע"כ כ' הרשב"א

ואף שכ"כ בשם הרשב"א אעפ"כ נ' שדעתו שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם מדכ' לה ע"ז לפרש דברי הרמב"ם ז"ל

והנה. צריך לבאר מ"ש לקמן בד"ה ומחזירין את השבר וז"ל כבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאב"ס כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לעכו"ם בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפי' שבות גמור וזה שלא התירו לכחול אלא מן העכו"ם אעפ"י שאין בכוחל וכו' אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר א' וכו' אבל הרמב"ן חלוק בדין הראשון וכו'

הנה הקושיא מבואר לכאורה בדברי ה"ה שמתחלה כתב דכוחל הוא שיש בו חולי לכל גופו של אדם. ואח"כ כ' אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה. וזה שלא התירו לכחול ובע"כ שיש נ"מ בין חולי שהוא כולל כל הגוף בין חולה באבר א' וממנו מסובב חולי לכל גופו של אדם וזהו כוחל

נמצא לפי דרכו של ה"ה ז"ל יש חמשה אופנים. א) מיחוש שהוא מתחזק והולך כבריא. פי' אף שיש לו מיחוש באבר א'. ב) חולה באבר א' וממנו מסובב חולי לכל גופו של אדם אף שהוא נופל למשכב או מצטער וחולה ממנו. ג) חולה בכל גופו שהוא כולל כל הגוף. ד) סכנת אבר א'. ה) חולי שיש בו סכנה ובזה יש שני חילוקים להרמב"ם בין יולדת הכורעת לילד דצריך לעשות בשינוי ובחולי שיב"ס א"צ שינוי. ולהרמב"ן בשניהם צריך שינוי

ולפי דברי ה"ה אלו מ"ש בפ"ו והוא שיהי' שם מקצת חולי כוונתו לדין הב' שכ"כ ה"ה שם שאינו כולל כל הגוף פי' אף שנופל למשכב עי"כ והראב"ד מתיר גם בזה ומ"ש הרמב"ם הכא להעלות אונקלי מיירי ע"כ בחולי שכולל כל גוף כמ"ש בכאן ה"ה. ובודאי דבזה דבריו תמוהים דלפ"ז למה הוסיף שם הרמב"ם שכל אלו אין עושים אותם בסממנים וכו'

ס"ס כן הוא דעת ה"ה וכן פי' ג"כ הטור בדברי הרמב"ם כפי מה שבאר הב"י ומוכרח כן דהטור מיירי בחולי שכולל כל הגוף דאי רק במצטער ונופל למשכב הו"ל להביא דעת הראב"ד בהשגות בפ"ו. אלא דבהאי לא ניחא לי' להטור להקל כולי האי ורק הביא דעת הרמב"ם להקל בחולי שכולל כל הגוף

והנה להלכה העתיק המחבר רק ארבע דעות (הגם שיש ג"כ דעת הראב"ד דמקיל מכולם). א) דעת הרב המגיד והטור הנ"ל דאפילו במקום סכנת אבר א' לא מתירין שבות ע"י ישראל בעצמו רק ע"י נכרי ובחולי הכולל כל הגוף מתירין אפי' ע"י ישראל אפי' ליכא סכנת אבר. ב) דעת הר"ן דאפי' בחולי הכולל כל הגוף לא מתירין ע"י ישראל רק היכי דאיכא סכנת אבר. והך דמחזירין את השבר משום דאיכא סכנת אבר. ג) דעת הרמב"ן דבחולי הכולל כל הגוף מתירין דוקא בשינוי. ובסכנת אבר מתירין אפי' בלא שינוי. ד) דעת הב"י בשם הרמב"ם דאפי' בחולי הכולל כל הגוף אין עושים ע"י ישראל בעצמו מה שהוא נסמך למלאכה דאו'. כל שהוא אסור או משום שדומה לכותב או שהוא משום רפואה ודומה לשחיקת סממנים. אבל מה שאינו נסמך למלאכה דאו' מותר אפי' ע"י ישראל. ולפי שיטה זו מדויקים דברי הרמב"ם פכ"א הל"א שמסיים שאין עושים אותם בסממנים

והט"ז האריך בזה בסק"ז ודבריו אינם מובנים לי כלל. דהוא ז"ל מקשה איך ס"ד דהרא"ש והטור להסתפק אם מותר להישראל בעצמו בחולי שאב"ס דהא לפנינו דכותל אינו מותר להישראל בעצמו

ותימה הא היא היא קו' הב"י דהאיך פשט לי' להיתר מדברי הרמב"ם הא הרמב"ם כ' מפורש בכוחל דאסור להישראל בעצמו וע"ז תי' דשאני כוחל משאר חולי פי' דיש שני מיני חולאים. וא"כ ה"נ ספקו של הרא"ש משום האי גופא והרי לפנינו הראב"ד בהשגות פ"ו דמתיר וראיתו מגונח וממחזירין את השבר וע"כ דהטור מפרש ע"פ פי' ב"י בדבריו דהתם מיירי בחולי הכולל כל הגוף אבל במקצת חולי אף שנופל למשכב הרמב"ם אוסר והראב"ד מתיר ודעת הטור כהרמב"ם. ועכ"פ פשיט לי' להתיר מדברי הרמב"ם ומדברי הגמ' בעצמו לא רצה לפשוט דלמא מיירי התם ע"י שינוי וכדעת הרמב"ן

ס"ס אינני רואה שום דבר חדש מה שלא הרגיש הב"י בזה ומה מקשה. ומה שהקשה הט"ז דאם הם חלוקים א"כ מאי פשיט הגמ' כוחל מחולי שאב"ס. פשוט הדבר דסתם חולי מפרש כמו חיה דשבת (דף קכ"ט) שם כמו שמפרש המ"מ דאף שנחלש כל גופה מ"מ אין לה חולי הכולל כל הגוף וה"נ דכוותי'

והאמת שיש דרך ליישב קו' הב"י על הטור וקו' הט"ז מהך דכוחל די"ל אה"נ לעולם מותר גם להישראל בעצמו לעשות שבות. ואך בהך דכוחל שאני ע"פ מ"ש הרע"ב עירובין פ"ג מ"ג דאף רבי דסבר ל"ג בשבות בהש"מ. מ"מ היכי דאיכא ב' שבותים אסור. וה"נ יש לומר בהאי דכוחל דאיכא ב' שבותים משום צובע ומשום שחיקת סממנים

ולפ"ז יהיו מדויקים דברי הרמב"ם דבפ"ב כ' להתיר ע"י ישראל שאין בהם מלאכה. ובפכ"א כ' שאין בהם