דברי יששכר מד

למימר דשא"ה דמיירי בעבירה שיש בה מיתה דס"ס הכא מיירי בעשה שדוחה ל"ת זו. ואך בספקו חזינן דלא דחי א"כ ה"ה בכל האיסורים דעשה דס' אינו דוחה כל איסור

אך ס"ס היכי דשניהם ס' כגון במילת הספקוח דמוהלין אותו ממנ"פ. יש עוד לעיין אי נימא סדא"ו מדאו' לחומרא יש לומר אולי דוקא בס' לאו הוא דהחמירו ולא בס' עשה דל"ח חמיר מעשה כמ"ש ביבמות (דף ז') מכדי ל"ת חמיר מעשה א"כ יש לומר דבכה"ג אינו דוחה דהל"ת אסור והעשה מותר

וראי' לדבר מגמ' מנחות (דף ס"ח) אנן משום מצוה ניקום וניגזור היינו דבל"ת כיון דאפי' בספקו גזרינן אטו שמא יעבור אבל בעשה דספקו אינו אסור מה"ת לא גזרינן

וא"כ מה דמוהלין את הספקות נהי דלכאורה לאו ס' הוא כלל דהא אם חי הוא מצוה למול אותו ואם מת הוא אין כאן איסור כלל מ"מ עדיין ק' דאם נימא דמן הספק אין חיוב למול הוי כמילה שלא בזמנה דאינו דוחה שבת וגרוע מינה

ועי' רי"ט אלגאזי פ"ג דבכורות באמצע אות מ' בד"ה גרסינן בפ' הזרוע קל"ד. כ' דאפי' לדעת הרמב"ם דספקות מותרים מה"ת מ"מ בס' עשה חמור והוא מעין סברתו של החוו"ד אלא דס"ל דעשה חמור מדדחי ל"ת ולפ"ז ראוי לומר דס' עשה דוחה ס' ל"ת ואולי גם ודאי ל"ת דגם בספקו חייב מה"ת לקיים

אך מדברי התו' שבת (דף קל"ה) הנ"ל משמע דלא כדברי רי"ט אלגאזי הנ"ל שכ' מוטב תיבטל מצות מילה בשמיני בספקא בשוא"ת ואל יחלל שבת בידים מס' אלמא דמחמירין יותר בס' לאו מבספק עשה. ואולי דעת התוס' דבכל הספקות ס' לחומרא א"כ שוב אין נ"מ בין עשה לל"ת ושוב עדיף ל"ת מעשה שהוא עושה מעשה

ועוד יש לומר בכוונת התוס' דוקא במילה דאינו מבטל המצוה לגמרי. וזה שדייקו בלשונם ז"ל תיבטל מצות מילה בשמיני כיון דאפשר למול למחר וא"א להחזיר החילול שבת וכעין מ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"א מהל' מילה שאפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש א' מישראל לעולם היינו דמש"ה לא מהלינן אפי' היכי דליכא סכנה כ"כ אלא כואב לפי שזה אינו נקרא בטול מצוה אלא דחיי' בעלמא וזה הוי בטול גמור וא"כ ממילא אין כאן ראי' לפשוט ספקו של התיבת גמא דאה"נ יש לומר דבמקום אחר ס' עשה דוחה ל"ת והכא שאני דזה לא הוי ביטול אלא דחי' ודחי' במקום ביטול לאו כלום הוא כמ"ש

עוד נ' קצת לומר בהך דשבת הנ"ל דהא אי ליכא מצוה ל"ה עבירה דהא הוא מקלקל ותליא בפלוגתא אם מקלקל בחבורה חייב אי לא ואה"נ ת"ק ס"ל דמקלקל בחבורה חייב מש"ה ס"ל דס' אינו דוחה את השבת ור' יהודה דאמר התם אנדרוגינוס דוחה את השבת אזיל לטעמי' דס"ל (בדף ק"ו) דמקלקל בחבורה פטור א"כ מש"ה שפיר דחי דהוי ממנ"פ אם זכר הוא עביד מצוה ואם נקבה היא הרי מקלקל הוא ופטור ומ"ש בגמ' לקמן (קל"ז) לר"י משום דכתיב המול לכם כל זכר היינו לחיובי' דאל"ה ה"א דס' הוי אי בעי מהיל ואי בעי לא מהיל ע"כ אתא קרא לחייבו וכן מ"ש בגמ' ולא נולד בה"ש דוחה את השבת דמשמע אפילו לר"י הא ודאי ניחא דס"ס אפי' הוא בן ז"י או בן ט' ימים ס"ס מתקן הוא

ויש לעיין ג"כ במה שאמרו בגמ' יכול שא"ל אביו היטמא או חלל שבת יכול ישמע לו דמשמע מצד דדחי עשה לל"ת הא אביו הוי רק משום רוב א"כ ניחא בהטמא כיון דאי לאו אביו הוא אין כאן איסור טומאה אבל חילול שבת הא הוי ודאי איסור ואיך ידחה עשה שהוא רק משום רוב לל"ת דהוי ודאי. ואך התם הוי כמו ודאי וכמ"ש בגמ' קידושין בקהל ודאי הוא דלא יבוא בקהל ס' יבוא וא"כ נימא דלעולם הי' קהל ס' וכמו שהקשה כן בשב שמעתתא ש"א פ"א וע"כ דמחזקינן לי' לודאי ומש"ה שם ביו"ד סי' ר"מ סי"ד אמר לו אביו השקיני מים ואם היא מגורשת איזה שירצה יקדים ולמה לא נימא דאמו קודמת דהוי ודאי ואביו רק מצד רוב וע"כ דדבר המוחזק משום חזקה כמ"ש הרמב"ם בפ' ל מהל' איסורי ביאה בשם הירושלמי קדושין הוי כמו ודאי ואין שום חילוק ביניהם

אגב אורחא אזכיר מה שנ"ל ליישב דעת הרי"ף בשבת שם דלא הביא הך דמוהלין את הספיקות מצד ממנ"פ אי חי הוא שפיר מהיל ואי לאו מחתך בשר בעלמא הוא. והרמב"ם העתיק טעם זה ותימה דעת הרי"ף כמו שתמה שם הר"ן במקומו ונראה לע"ד כמ"ש הרי"ף והרמב"ם דאף דקיי"ל דמילה בלא כוונה כשרה דאפי' מילה בגוי כשרה אעפ"כ ס"ל דלכתחילה צריך מילה לשמה שכתב דאם יש גדול לא ימולו אשה וקטן ג"כ והוא לדעתי משום דלטעמייהו אזלי דס"ל מצות צ"כ ואף דבדיעבד כשר גם בלא כוונה כיון דס"ס נמול הוא אבל לכתחילה בעי כוונה וידוע מ"ש הב"י באו"ח סי' תק"צ בהך דאתקין ר' אבהו בקסרין למה צריך שתי תקיעות הלא התקיעה האחרונה דתשר"ת תעלה גם לראשונה דתש"ת ותי' בשם המזרחי דכוונה על תנאי ל"ח כוונה והב"י נחלק עליו בזה א"כ י"ל דאה"נ הכא פליגי בזה הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהרי"ף ס"ל כדעת המזרחי מש"ה לכתחילה לא ימול בשבת דהוי כמו שלא בכוונה דס' אצלו אם הוא מל או מחתך בבשר ודעת הרמב"ם כהב"י דהא חשיב כוונה. ומש"ה לא העתיק הרי"ף דברי ר"א בר אהבה דמלין אותו ממנ"פ דס"ל דר' אבהו דהתקין בקסרין פליג ע"ז והלכה כר"א דמעשה רב: סימן כד כבוד יד"נ הרב נ"י

אשר שאל אותי בדבר הסריקה בשבת במ"ש הגאון בת ח"י דלא הוי אלא מדרבנן ואני אמרתי לכם בע"פ בהיותכם אצלי שהנני מפקפק בזה. הנני להעתיק לכם חוות דעתי

הנה יסוד דבריו הוא כיון דאמרו בגמ' נזיר (דף מ"ב) כל הסורק להשיר נימין המדולדלין מכוון ונימין המדולדלין היינו שפרשו רובן וכל היכי שפרשו רובן א"כ הוי כצפורן שפירשה רובה ובצפורן שפירשה רובה פטור אבל אסור

ושוב הקשה מ"ש צפורן שפירשה רובה מאבר המדולדל שמעורה מקצתו דהוי כמחובר ותי' ע"פ דברי תשו' שבו"י דעובר ירך אמו דאמרי' היינו דהילד מחובר לאם אבל לא דהאם מחובר לולד דהיינו אם הולד קדוש אין האם קדוש רק מדרבנן א"כ בנזיר דהתלישה מצד השער דקדוש יהי' גדל פרע ומצד השער חשיב מחובר אל הגוף אבל בצפורן ושער בשבת דמצד השער ל"ח מלאכה אלא מצד הגוף והגוף ל"ח מחובר אל השער. וממנ"פ אם תדין מצד הצפורן והשער הוי מלאכה שא"צ לגופה וע"כ אתה צ"ל מצד הגוף והרי הגוף אינו חשיב מחובר אל הצפורן והשער זה תורף דבריו ומש"ה החליט דבסריקה בשבת ליכא חיוב חטאת

ומה שאסרו לראות במראה של מתכת שמא ישיר נימין המדולדלין דמשמע קצת דאם ישיר הוי דאורייתא הוי גזירה אטו דרבנן כמו שגזרו קריאה בשטרי הדיוטות שמא ימחוק אף דהמחיקה אינו אלא איסור דרבנן זה ת"ד

וכל דבריו אינן נראים לי כלל. חדא דמאי דפריך דנימין המדולדלין הוו כצפורן שפירש רובו. מי הגיד לנו דפירושא דנימין המדולדלין היינו שערות שפירשו רובן הא י"ל דגם אותם שמחוברים רובם ונתלשו במקצת ג"כ כוונתו להשיר

אך אפי' אם נימא דכוונתו להשיר דוקא אותם המדולדלים שנתלשו רובן ומחוברים במקצת עדיין. ג"כ ניחא בפשיטות ויתורץ בזה קו' הריב"ש בת' שצ"ד שהקשה דברי רש"י אהדדי שבנזיר פי' שכוונתו להשיר נימין המדולדלים ובמס' שבת (דף פ"א ע"ב) כ' דהוי פסיק רישא דא"א שלא ישיר שער. וכן בס' אורח מישור למס' נזיר עמד בזה ולפי דברינו אלה ניחא