דברי יששכר מב

היכי דשייך אדעתא דנפשי' קעביד. מ"מ בעיקר הדין דברי הנוב"י ברורים

מעתה מ"ש בשע"ת ש"ז סק"ב בשם ת' שאילת יעב"ץ להתיר לשלוח ע"י הפאסט פאקעט ע"י עכו"ם בשבת. מעולם היו כספר החתום בעיני עד שהשגתי הספר שאילת יעב"ץ וראיתי שהתיר רק למסור להעכו"ם בע"ש והעכו"ם ימסרנו על הפאסט בשבת וגם בזה כרכר כמה כרכורים ובאמת שגם בזה דבריו אינם ברורים

מ"ש לדמות זה לישוב א"י דלא גזרו בי' וה"נ איכא פסידא וכו'. נפלאתי מה ענין ישוב א"י לפסידא. אם רצה לומר היתר מענין פסידא הל"ל מפ' מי שהחשיך. או מצנור שעלו בו קשקשים. או מדליקה כמ"ש רבותינו הראב"ד וסה"ת לא משום ישוב א"י דל"ד כלל. וגדולה מזו כ' הב"ח בתשובה קמ"ו שהתיר לקבול בערכאות על חוב שיפסיד אם לא יקבל באמירה בעלמא והוי כמציל מידם ומביא ראי' מדליקה ולא עלתה על רעיונו לדמותו לישוב א"י אף דשם דמי יותר דהוי ג"כ כמציל מידם עאכו"כ בסתם פסידא דל"ד כלל

עוד אני תמה על הרב ז"ל שעשה סניף לקצוץ להעכו"ם שכר בעד טרחתו זאת. וגם זה במחכ"ת לא הועיל כלום כיון שהוא שכר בעד פעולה זו שיעשה בשבת דייקא לא שייך עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד. ועוד גרע בזה לדעת המחנה אפרים הנ"ל וריטב"א דקידושין פ"ב מובאים דבריו במל"מ פ"ב מהל' רוצח

ס"ס גם השאילת יעב"ץ לא התיר אלא דוקא באומר לו בע"ש ושעת הדחק והפסד גדול בדבר דלא שכיח. וגם דייקא שיקצוץ לו שכר מע"ש. ראה כמה טועים אלו שאינם מסתכלים במקור ההלכה שהשא"י לא עלתה ע"ד להתיר בשבת. והשע"ת קצר בכאן במקום שהי' לו להאריך

ויפה הזכרתני שלא רציתי להתיר לתקן הלאמפין בשבת ע"י עכו"ם ודאי שהדין עמי שתקון הלאמפין הוא מלאכה דאו' ואין מתירין שבות גמור אפי' באומר לו מע"ש ואפי' במקום מצוה

ומה שאומרים המתירים משום דהוי מצוה דרבים והלא משנה מפורשת בר"ה (דף ל"ב ע"ב) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכו'. ועי' מחבר תקפ"ו כ"א ובמג"א סקכ"ד מפורש שם דאין מתירין שבות אפי' במצוה דרבים כעין תקיעת שופר

ובאמת בענין הדלקת נרות בשעת נעילה נוהגים בכמה מקומות ע"י עכו"ם. והרבנים אינם מוחים מכמה טעמים. חדא כמ"ש הרמ"א רע"ו ב' ומג"א שם סק"ט משום מוטב שיהיו שוגגים וכו' ועוד דרוב פעמים מדליקים בבה"ש ובבהש"מ מותר שבות. וגם רוב פעמים העכו"ם נשכר לקהל לא על שבת לבד

ועי' נוב"י קמא חאו"ת ל"ג שאסר בזה. ובת' השיב משה חאו"ח ת' מנכדו כ' להתיר מ' דהוי מצוה דרבים וכבר כתבתי דליתא. ומ"ש לראי' מדברי הט"ז תרנ"ה. כבר כתבתי לעיל דקשה עליו מלולב הגזול. ואך נראה ליישב דה"מ אמרי' במצוה דרבים ליכא מהב"ע ה"מ היכי דהמצוה לחודא הוא דרבים והעבירה הוא ביחיד כי האי דר"א ששחרר עבדו דהעבירה הוא על המשתרר והמצוה הוא מצוה דרבים אבל היכי דהעבירה היא ג"כ ברבים אז ודאי דהוי מהב"ע גם אם המצוה היא דרבים. וא"כ לפ"ז נכונים דברי הט"ז דבסי' תרנ"ה דהעבירה לא עשה אלא מי שצוה לו שיביאנו והמצוה עושים רבים לא הוי מהב"ע אבל בלולב הגזול דכולם יעשו איסור א"כ מה יועיל לנו מה דהוי מצוה דרבים וא"כ ה"נ בעכו"ם שהדליק נר בשביל רבים דכולם אסורים לקרות כנגדו א"כ שוב הוי עבירה דרבים ולא הועלנו כלום

אך ממתני' הנ"ל דר"ה משמע אף היכי דלא הוי עבירה דרבים ג"כ אסור. ומהט"ז אין ראי' דהתם הוי תחומין דרבנן ולא הוי אלא שבות דשבות אלא שהמהרש"ל נתקשה בזה דס"ס כיון דהאיסור דרבנן והמצוה ג"כ אינו אלא דרבנן למה נתיר איסור דרבנן וע"ז תי' הט"ז דהוי מצוה דרבים אבל שבות גמור להתיר במקום מצוה דרבים לא מצאנו

ומ"ש עוד בת' הנ"ל להתיר לחלק בין אומר מע"ש לאומר בשבת מהאי דמרדכי פ' משילין מהאי דעכו"ם המנגן בכלי שיר בבית החתונה אפי' אם ישראל יאמר לעשותו ואיסור דרבנן שרי במקום מצוה ואח"כ הוסיף כ"ש דאינו אסור אלא משום גזירה והקשה בס' מנחת כהן דמדבריו משמע מתחלה דמתיר שבות גמור במקום מצוה והלא הגמ"ר בעצמו פ"ק דשבת אוסר שבות במקום מצוה ע"כ הכריע דע"כ הכא מיירי דאומר לו מע"ש וכאן באומר בשבת. תימה בעיני שלא דייק בפנים הספר דשם מבואר דמייתי ראי' מההיא ינוקא דאישתפיך חמימי' והתם המעשה הי' בשבת עצמו

ולדעתי יש קצת לפרש דברי המרדכי עפ"י מ"ש תוס' ביצה ריש המביא ד"ה תנן דאנן אין אנו בקיאים עתה לעשות כלי שיר ול"ש למיגזר ועי' רמ"א של"ט ועי' יד אפרים תקפ"ח א"כ י"ל דזה כוונת המרדכי דגזירה זו קילא משאר גזירות

ומ"ש שם ושמענו מגדולי הדור וצדיקים שהיו נוהגים להקל ודאי עדותו דהאי גברא רבא נאמנה. אבל מ"מ בגוף הדין יש לפקפק הרבה

ואמנם שגם בספר תפארת ישראל בהקדמתו לסדר מועד ברר ג"כ הלכה זו בסעיפים וקצת אברר מה שיש לפקפק בדבריו

מ"ש ראי' לבעל חוות יאיר הנ"ל מהאי דעירובין דהא מר ל"א לי' זיל אתם. אינני רואה שום ראי'. עוד מ"ש בשם השב יעקב להתיר כיבוי נרות בבהכנ"ס וצרף הוא ז"ל להקל אף בנר שדולק בתוך ביתו לכבותו ע"י עכו"ם. המעיין בשב יעקב יראה שלא הקל אלא למד זכות על מקומות שנוהגין להקל. וס"ס אפי' הנוהגין להקל יש לומר באופן שאין העכו"ם שלוחו ממש על יום השבת לבד. וברבים ליכא חשדא אבל בתוך ביתו דאיכא חשדא מנלן

גם בסדר ההיתרים הקדים המאוחר ואחר המוקדם

קצור הדבר בדין שאלתך אם המורה המתיר לו לשלוח הפאקעט בשבת התיר לו לומר בע"ש ולקצוץ לו שכר בעד טרחתו. אף דגם ע"ז יש לפקפק ולפענ"ד יש לאסור עכ"ז כיון שהשאילת יעב"ץ מתיר וגם בחיי אדם כלל י"ג אות י"א מתיר. הרי יש לו במה לתלות אף שאילו בא לפני הייתי אוסר. אך אם לעשות בשבת עצמו התיר טעה בפשיטות והעושה ע"פ חלל שבת בשבות דרבנן ולהמכילתא והירושלמי יש בזה חשש איסור דאו'. וד' ישמרנו מכל מכשול הנלפענ"ד כתבתי. הדוש"ת: סימן כב

כבוד הרב החריף ובקי וכו' מ' אהרן פעלדמאן נ"י

על קושיתו דמר על מ"ש התוס' בשבת דף ק"ו (ד"ה מה לי) דלר"ש דאית לי' דקרא דלא תבערו אתי לחייב מקלקל בהבערה מנא לי' חילוק מלאכות. ותי' דנפקא לי' חילוק מלאכות מקרא דמחלליה מות יומת כשמואל (לעיל ע) והקשה מעכ"ת דהא שמואל אמר אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג. והא לר"ש ליכא למימר לשוגג דר"ש ס"ל בכתובות (דף ל"ד) כר' יוחנן הסנדלר דמבשל בשבת במזיד אסור ונפקא לן מקרא דמחללי' וע"ז אמרו במזיד אמרתי לך ולא בשוגג

לפענ"ד נ' עפ"י מה שהקשו שם דף ע' (בתוד"ה אם אינו) למה לי' למימר אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה ול"א בפשוט דתרי קטלא לא קטלינן לי' ותי' דה"א דברה תורה כלשון בני אדם

והנה לכאורה יש לתמוה על קושיות התוס' דבתרי, קטלי לא