דברי יששכר מא

וע"כ דאינו מפרש כהמג"א אלא צורך הרבה היינו כמש"ל שמחת נישואין או חזרת רטיי'

והנה בזה יש פלוגתא רחוקה דעת סה"ת וסמ"ג להקל אפי' בשבות עצמה דמתיר לטלטל מוקצה כשמתירא מפני המושל או מפני גנבים. והרשב"א וסייעתו חולקים. ולדידהו סחורה שירד עלי' גשמים אסור לטלטלה או לומר לעכו"ם לטלטלה כמבואר בב"י של"ד ס"ב וכן בהך דסי' ש"ז סי"ט כמש"ל דדוקא כל המכבה אינו מפסיד מותר לומר הרי דאפי' טלטול דאיסור קל הוא לא התירו. ועי' רע"ו ס"ג מג"א סקי"א. ורע"ט סק"ט וע"כ דל"ד לצנור שעלו בו קשקשים המבואר בסי' של"ו כמ"ש ע"ז תירוצים הרבה

ומעתה צריך לי עיון בדברי המג"א בסי' ש"ז סק"ז שכ' ולצורך הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם דהיינו שד"ש. זה לכאורה תימה גדולה שהחליט דלא כשו"ע ש"ז סעיף י"ט הנ"ל וראיותיו אינן מספיקות דכל יסוד המקילין הם הרמב"ם והראב"ד והנה מהרמב"ם כבר כתבתי דאין ראי' לענין זה דהוא ז"ל אזיל לטעמי' דכיבוי מלאכה דאו' היא א אין ראי' מהך דכל המכבה אבל לדידן ראי' דאפי' בדרבנן אסור לומר לעכו"ם במקום הפסד וכבר כתבתי דהמחבר שהעתיק אלו הדברים אינו מפרש בהפסד. ודעת הראב"ד לא ברירא כ"כ דהרי בנוסחאות שלפנינו ליתא וגם המגדול עוז לא הביאו. רק ה"ה כ' כן בשמו ויחיד הוא בדבר זה. והסה"ת והסמ"ג שמתירים מפני גנבים כ' מפורש כדי שלא יבוא לעבור איסור תורה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והרי בסי' ש"ז כ' הב"י בשם סה"ת וסמ"ג לאסור בגשמים דדוקא בדליקה התירו ולא בגשמים. ובאמת פשטות לשון הגמ' דפ' המדיר (ד' ע') למעוטי שאר איסורים דשבת משמע דאסור. ונהי דקיי"ל להיתר די בהיתר זה שכ' ב"י בשם בה"ג והרא"ש לומר כל המציל אינו מפסיד. והרא"ש דייק בהפסד הבא לאדם פתאום. ובאמת בתשו' הרשב"א תשפ"ד משמע דלדעת התרומות ה"ה דמתיר בסחורה הנפסדת ע"י גשמים אלא דהוא ז"ל חולק עליו הרי דהרשב"א לא פי' דעת התרומות כמו שפירשו הב"י

ועי' בד"מ סי' של"ג אות ט' בשם הא"ז במעשה שהי' סוסים הרבה בעגלה והי' בזה הפסד גדול ואסר לומר לעכו"ם להורידם וכן העתיק ברמ"א דברי א"ז אלו אלא שקצרם. והיינו דאסר ע"י עכו"ם אף שיש פסידא אם לא לצורך אורחים או מצוה. א"כ ראי' נמי מדברי הרמ"א לפרש בדברי הרמב"ם הנ"ל צורך הרבה לכבוד אורחים דזה עדיף מפסידא

ויש עוד כעין ראי' מדברי הרמב"ם פי"ב ה"ג דליקה שנפלה וכו' שאין אבוד ממון דוחה וכו' שבת וכו' למה הוסיף רבינו ז"ל שכל דבריו במשקל תיבות אלו שאין אבוד ממון וכו' וע"כ כוונתו דלעולם אין אבוד ממון דוחה ואפי' באיסורי שבות. ס"ס ה"ה בשם הראב"ד יחיד בדין זה. וא"כ תימא על המג"א שפסק להקל שד"ש במקום הפסד גדול

וי"ל שסמך עצמו ג"כ על מ"ש ה"ה בשם התוס'. וסמ"ג בשם סה"ת שמתירין איסור טלטול במקום פסידא. ואף שיש לפרש כוונתם דוקא במקום שיש לחוש שלא יבוא לאיסור חמור מזה מ"מ כיון דיש לפרש לאיסור ויש לפרש להיתר מקילין בדרבנן. אך באמת גם להא אית לה פירכא דהמג"א בעצמו הביא דברי הגמ"ר פ' במה טומנין לאיסור ועיי"ש דמתחיל הדבור שאל רבינו ברוך וכו' א"כ כל דברי הגמ"ר זאת הם דברי רבינו ברוך שהוא בעל המחבר ס' התרומה, א"כ נפל כל ההיתר הזה בבירא. דכל המתירין נמשכו אחרי סה"ת. וכאן מפורש כוונתו רק דוקא באופן שלא יבוא לידי איסור חמור מזה ובע"כ אנו צריכין להודות שאין כאן רק דעת ה"ה בשם הראב"ד. ועכ"ז ודאי כיון שהמג"א הכריע כן ודאי כדאי הוא לסמוך עליו ויש לצרף ג"כ דעת מהר"מ המובא בב"י סי' רמ"ד דמתיר ג"כ במקום פסידא. ואף דשא"ה דהוי כמציל מידם ס"ס כבר הורה זקן שכל בית ישראל נשענים עליו. אבל עכ"פ נ' חד מהני או שיהי' בצנעה כי האי דצנור שעלו בו קשקשים דכתובות (דף ס'). או במקום שיוכל לבוא לידי איסור דאו' כי האי דמי שהחשיך דאדם בהול על ממונו או הפסד הבא פתאום כדליקה

ואל תטעה בדברי הר"ן ריש פ' מי שהחשיך בד"ה אלא כך אני אומר וכו' דהכי פירושו. דשתי חששות איכא מתוך שאדם בהול ע"מ סברא לאסור דאי שרית לי' אתי לכבויי ושוב יש סברא להתיר דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו א"כ אם תאסור עליו יעבור על איסור דאו'. וזה החילוק היכי דהדבר נחפז שייך דאי שרית אתי לכבויי דמתוך שהשעה דחוקה לו לא ידקדק לחלק בין שבות לאיסור דאו'. והיכי דהדבר בא פתאום יש שוב סברא להתיר דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. א"כ היכי דהדבר בא פתאום וגם נחפז א"כ יש סברא להתיר ויש סברא לאסור ממילא לא שרינן לי' וצ"ל כל המכבה אינו מפסיד, אבל היכי דהדבר בא פתאום דשייך א"א מעמיד עצמו על ממונו. ואין הדבר נחפז כ"כ דל"ש אתי לכבויי דהא יש לו פנאי להתיישב. ולא נחשדו ישראל השואלים לעוברים בזדון מש"ה שרינן כנלפע"ד לפרש דברי הר' באופן שלא יחלוק על הרא"ש דפ' כל כתבי אות י'

] ממילא נחזי אנן לענין מניעת ריווח או הפסד איזה רו"כ בדרך השכיח בודאי רחוק מאד להתיר אפי' שד"ש דא"כ מאי זה איסור של ודבר דבר שלא לדבר דברי משא ומתן בשבת הלא כל מו"מ הוא ריוות או הצלת הפסד ממון. ונתיר להעמיד עכו"ם בחנות למכור בשבת דמו"מ אינו אלא מדרבנן ולבעל סה"ת ח"ו יהי' מותר לישראל בעצמו לסחור בשבת ומה גם במקומות שיום השוק הוא בשבת דחשיב לענין חוה"מ דבר האבד עאכו"כ שיהי' מותר לדבר בזה בשבת. ונימא לישעי' הנביא כלה נבואתך וצא. ח"ו לא תהי' כזאת בישראל ובע"כ אין כוונת מג"א להתיר הפסד גדול אפי' רק דבר שיקרה לעתים רחוקות באופנים שכתבנו למעלה

ועיין נוב"י מה"ת כ"ט, בדבר שהי' הפסד רכוש רב ועסק שיש בו רשות מאת המלך וע"י שלא יתעסקו בו עכו"ם בשבת יוכל להפסיד הרשיון שאין לך הפסד גדול מזה כ' היתר שיפסקו עם העכו"ם שיקחו מכל אלף דבר קצוב דבכה"ג עכו"ם בדידי' קא טרח ואיכא רק משום חשדא. וע"ז רצה לצדד דליכא חשד. חדא דלמכור מושיבו ולא לכתוב והוא נחשד רק באיסור שד"ש במקום פסידא. אולי באיסור קל כזה לא שייך חשדא. ומוסיף עוד דהחשד הוא שמצוה אותו בע"ש שיעבור שד"ש במקום פסידא. עכ"פ אם הי' באמת כן שצוה אותו בע"ש שיעבור על שד"ש אפי' במקום פסידא כעובדא דהתם לא רצה להתיר רק דהתם הי' בקבולת כמש"ל. ואעפ"כ החמיר למעשה רק להשכיר באמת המקום לעכו"ם. ראה עד כמה החמיר בזה וצרף ג"כ דעת הרמ"א בשם הא"ז דכתב שלהם אינו אלא דרבנן

ואך אל יטעה הרואה שלא בעיון שבאמת דעת הנוב"י דכתב גלחות אינו אלא דרבנן חס לי' להנוב"י לסתור דעת עצמו מ"ש בת' ל"ג שהאריך שם שהוא דאו' וכ"כ בספרו דגול מרבבה. רק כיון דבאמת אין שם רק חשד וגם אינו מצוה אותו לכתוב צירף דעת הא"ז לסניף בעלמא

אך מ"ש שם שהב"י חידש חומרא זו מעצמו דאף בע"ש אסור לומר להעכו"ם שיעשה שבות ואין לך בו אלא חידושו ולא לחוש ע"ז לחשדא היכי דהעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד. פלא גדול בעיני שיצאו דברים אלו מפיו ז"ל שדברים אלו הם דברי המל"מ פ"ו מה"ש ה"ט על חידוש הב"י דהרי מקשה שם מאי חידש הב"י וז"ל בסוף הדבור באופן דהדק"ל איך עלה בדעתו של מרן ז"ל לחלק באמירה דעכו"ם דקודם השבת בין מלאכה דאו' לדרבנן וכו' לזה הקשה מרן דאף דנימא דיש חידוש בקבלנות היינו דוקא במלאכה דאו' וכו' ולפ"ז נמצא דתי' השני של מרן דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאו' לדרבנן הוי חידוש גמור עכ"ל. א"כ אדרבה זאת היתה עיקר חידושו של הב"י לאסור אפי' בקבולת דשייך עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד אפ"ה אוסר. א"כ לא הוסיף הנוב"י כלום במ"ש ואין לך בו אלא חידושו דאדרבה זאת היא חידושו.גם