דברי יששכר מ

דהיא אזהרה לנותץ אבן וכמ"ש המזרחי שם בפ' ראה דהרי הרמב"ם וסמ"ג פסקו מזה לאו פשוט לנותץ אבן מן המזבח וכת"ק דספרי דהתם מש"ה שפיר פריך דרבנן אדרבנן ומתרץ דאה"נ גרם מחיקה מותר והתם שאני משום שאסור לעמוד בפני השם ערום

וא"כ ניחא דפוסקי ההלכות לא פסקו כשני ההיתרים לא להתיר להציל לחצר מפולש ולא לכבות בעצמו דס"ל דהמתירין כן אזלי בשיטת המ"ד דלאו דלא תעשון כן לא קאי על המוחק אלא על הגורם ומש"ה התירו. אבל לדידן דקיי"ל כת"ק וכגמ' דידן הנ"ל דלא ניחא להו בחילוק זה מש"ה אסרו למפולש. וכן הכיבוי דישראל בעצמו

ואולי יש קצת לתלות דבר זה בשינוי הנוסחאות דבספרי הגירסא אמר ר' גמליאל וכי תעלה ע"ד וברש"י שלפנינו הגירסא אמר ר' ישמעאל. וי"ל דלפי הגירסא דר"ג הוא בעל המימרא ניחא להו טפי לפסוק כמותו. ובגמ' דידן היו גורסים אמר ר' ישמעאל כגירסת רש"י מש"ה לא קבעו הלכה כמותו

ויש לפ"ז תי' מספיק מה דלא קיי"ל כי האי דמכילתא דאוסר אמירה לעכו"ם משום לא יעשה די"ל דסתם מכילתא ר' ישמעאל הוא ור"י אזיל לטעמי' דאוסר גרמא במחיקת השם. וי"ל להיפוך ממ"ש לעיל. אלא דבכל האיסורים אוסר גרמא דיליף ממחיקה וממילא ה"ה במלאכת שבת אסור לומר לעכו"ם משום גרמא מדאו' וכדאשכחן לעיל סברת ת' ר"מ מר"ב דהוי כמסייע א"כ לר"י אסור כאלו עשאו בעצמו. אבל לדידן דלא אסרינן גרמא גם הכא לא דרשינן הך דלא יעשה. וכן משום זה ג"כ לא הביאו הך דרשא דירושלמי שבת לד' מה הקב"ה שבת ממאמר וכו' כנ"ל דשיטת הירושלמי שניא בזה משיטת הגמ' דידן דמחמיר גרם מחיקה וכמש"ל. וכן בס"פ כירה מוקי הירושלמי סתם מתני' כר' יוסי דגרם כיבוי אסור ופליג אגמ' דידן כדאיתא בתוס' שם (דף מ"ז ע"ב). ס"ס אפי' לדידן התירו משום בזיון כה"ק לעשות בעצמו איסור קל ולומר לעכו"ם אפי' לעשות מלאכה דאו' מותר

ב) משום צער בע"ח קיי"ל בגמ' (דף קכ"ח ע"ב) בהמה שנפלה לאמת המים דמביא כרים וכסתות ומניח תחתי' אף דמבטל כלי מהיכנו דקיי"ל צער בע"ח דאו'. וכ' המג"א שם בסי' ש"ה סקי"א דפשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה. וכן מצינו שם דמתיר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו בשבת משום צער בע"ח. ונ' דאפי' המחמירים שם לקנותו מן העכו"ם בדבר מועט י"ל דהיינו משום דאפשר לחלוב באופן שלא יהי' מלאכה דאו' כגון בחולב ע"ג קרקע דדוקא בחולב לתוך כלי הוא דס"ל לרמב"ם דחייב משום מפרק ע"כ לא התירו רק באופן שיאמר לעכו"ם לחלוב לעצמו, דכיון שאינו מקפיד על החלב א"כ המלאכה אינו עושה בשליחות ישראל. וניחא שלא יקשה מזה על שיטת המחנה אפרים הנ"ל דכשעושה בשכר גרע והוי שליח גמור דלמה התירו בכה"ג והרי מקבל העכו"ם שכר וראוי להחמיר יותר ולפמ"ש ניחא דל"ח העכו"ם שלוחו להמלאכה גופא רק להקל צער הבהמה וזה אפשר בלא מלאכה שיחלוב לקרקע ומה שעושה העכו"ם שחולב לתוך הכלי מעצמו עושה

ג) חולי שאב"ס אומר לעכו"ם ועושה (שבת דף קכ"ט) וכ"פ הרמב"ם ומבואר באו"ח שכ"ח סי"ז דבכה"ג מתירין אמירה לעכו"ם אפי' במלאכה דאו' לכו"ע ושם ג"כ בדלא אפשר מותר להישראל בעצמו לעשות מלאכה דרבנן אעפ"כ ההיתר דחולי שאב"ס חלש מהאי דצער בע"ח דהכא י"א היכי דליכא סכנת אבר אסור להישראל לעשות בעצמו אפי' מלאכה דרבנן. והר"ן אף דנראה דמקיל בהצלת כה"ק הכא אוסר כמבואר בר"ן פ' שמונה שרצים ועי' בהרא"ש פ"ב דע"ז אות י' ועי' ב"י שכ"ח מ"ש בשמו דנסתפק לו ז"ל אם מותר להישראל עצמו לעשות שבות בחולי שאב"ס או דוקא אמירה לעכו"ם התירו דהוי אין בו מעשה נ"ל עפ"י מ"ש לעיל דהרא"ש כ' בב"מ בשם רבינו סעדי' לאסור לומר בע"ש שיעשה בשבת ודחה ראייתו ולא הכריע

ועי' בפ' ר"א דמילה בהרא"ש שהביא דעת בה"ג המתיר במקום מצוה אפי' שבות גמור ודעת הרי"ף החולק עליו ולא הכריע וידוע דבה"ג והרי"ף נחלקו בפשט הגמ' דאמרו ולא שאני לך בין שבות דאית בו מעשה וכו' כמש"ל דלבה"נ היינו שבות דאומר לעכו"ם אף שיעשה העכו"ם מלאכה גמורה הוי לית בו מעשה ושבות דהזאה כיון שעושהו הישראל בעצמו חשיב אית בו מעשה

ולהרי"ף פירושו בין שבות דאית בו מעשה היינו שהעכו"ם עושה מלאכה גמורה ושבות דלית בה מעשה היינו שבות דשבות נמצא דלהרי"ף אין נ"מ בין מלאכת הישראל עצמו במלאכה דרבנן או מה שאומר לעכו"ם וא"כ ראי' ממה שאמרו חולי שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה דה"ה להתיר לישראל עצמו לעשות דמ"ש הא מהא אבל לבה"ג י"ל דדוקא אומר לעכו"ם ועושה דהוי לדידי' שבות דלית בו מעשה אבל לעשות הישראל בעצמו מלאכה דרבנן דהוי שבות דאית בו מעשה אסור וכבר כתבנו לעיל דמחלוקת בה"ג ורי"ף תלי ב"ה אם שבות אסור משום ודבר דבר או משום שליחות ולמ"ד משום ודבר דבר בע"ש מותר לומר שיעשה בשבת מש"ה הרא"ש מסתפק בשלשת הדברים האלה

ד) משום ישוב א"י כי האי דגיטין (דף ח') כותב ומעלה בערכאות מתירין ג"כ אמירה לעכו"ם אפי' במלאכה דאורייתא כן דעת התוס' והרמב"ם והרא"ש והרשב"א ור"ן ורוב הראשונים ז"ל דס"ל דאיסור כתיבה בכל לשון הוא דאו' ואעפ"כ מתירין מותר בכה"ג

וידוע מה שתמהו המג"א סי' ש"מ והב"ש באהע"ז סי' קכ"ו על הרמ"א ש"ו סי"א שהחליט כדעת הא"ז שהוא דעה יחידית דכתב שלהם אינו אלא דרבנן. ועי' דגול מרבבה ונוב"י. ועכ"פ חלש היתרו מהאי דלעיל דבכה"ג אין שום היתר להישראל בעצמו. ויש אוסרים אפי' השבות בעצמו אף דלא קיי"ל כן מ"מ הוא פחות מהנ"ל

ה) לצורך מילה י"א דאפי' שבות מותר והוא דעת ר"ן בשם בה"ג ובעה"ע. אבל רוב הפוסקים הסכימו דדוקא שבות דשבות וכמש"ל. ואף התוס' דאוסרים שבות דשבות במקום מצוה מ"מ מודים הכא שנתנה מילה לדחות ומ"מ שבות גמור אסרו

ו) לצורך מצוה שבות אסור ושד"ש מותר זה דעת רמב"ם וטור ומחבר דלא כבה"ג ובעה"ע המקילים אפי' שבות גמור ודלא כתוס' האוסרים אפי' שד"ש

ז) מקצת חולי או צורך הרבה כ' ג"כ הרמב"ם דבכה"ג מותר שד"ש. והנה הלשון מקצת חולי בא למעט מיחוש בעלמא כמ"ש המג"א שכ"ח סקי"ב. וצורך הרבה י"ל כגון בסעודת נישואין לנגן בכלי שיר ולטלטל נר ממקום למקום. ולקמן נדבר עוד מזה

ח) הפסד גדול הבא פתאום כגון דליקה לא התירו שבית דשבות מפורש רק לומר כל המכבה אינו מפסיד ולא לומר בהדיא אף דהוי משאצל"ג אלמא דאפי' שד"ש, לא התירו אפי' בהפסד גדול כדליקה והנה להרמב"ם ז"ל יש לומר דבדליקה מותר שד"ש מפורש והא דלא התירו לומר מפורש משום דס"ל כר"י דמשאצל"ג חייב עלי' א"כ כיבוי הוי מלאכה דאו'. אך לדידן דקיי"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור ואפ"ה לא התירו לומר בהדיא ראי' גדולה דאפי' במקום פסידא לא התירו שד"ש

ויתורץ לפ"ז דקדוק עצום דהטור בסי' ש"ז העתיק דברי הרמב"ם לענין שד"ש. והשמיט תיבות אלו "או שיש בדבר צורך הרבה" וטעמא בעי. ונ' דהטור ס"ל פי' וכונת הרמב"ם או שיש בדבר צורך הרבה דהיינו' שיש בזה הפסד גדול כמו שפי' ג"כ המג"א שם סק"ז והרמב"ם לשיטתו ניחא דמתיר דאין ראי' ממה שהצריכו לומר כל המכבה אינו מפסיד כנ"ל אבל הטור דס"ל משאצל"ג פטור א"כ ראי' ממה שהצריכו לומר כל המכבה דאסור לצוות בהדיא אפילו מלאכה דרבנן מש"ה השמיט הנך תיבות הנ"ל וא"כ ישארו דברי המחבר בתימה דבמשאצל"ג ס"ל כהטור א"כ למה העתיק הכא כל דברי הרמב"ם גם הנך תיבות או שיש בדבר צורך הרבה.