דברי יששכר לט

שבת ה"ט וכ"מ במג"א סי' ש"ז סק"ג דכשאומר לעכו"ם לקנות לו אינו עושה אלא איסור דרבנן ואפ"ה אסור

והנה לפי דברינו הנ"ל קשה דין זה כיון דכבר הוכחתי דבאיסור דרבנן ל"ש שליחות דהא בכל האיסורים חוץ משבת לא אסרו וע"כ דאין כאן אלא משום ודבר דבר ומש"ה מתירים שבות דשבות במקום מצוה וכמש"ל א"כ אמאי אסור אמירה בע"ש דאז ל"ש ודבר דבר. וע"כ י"ל דהאיסור בזה הוא מטעם המכילתא דכתיב לא יעשה דס"ס המלאכה נעשית על ידו ויתורץ לפ"ז מה שהקשיתי לעיל על ת' מהר"מ מר"ב ממה דמחזיקין ידי עכו"ם בשביעית דבשבת שאני דדרשו לא יעשה

וצ"ע לדעת התוס' הנ"ל דס"ל לאסור אפי' שבות דשבות במקום מצוה אם גם בכה"ג אוסרים די"ל בע"ש מודים דמותר שד"ש במקום מצוה וס"ס להלכה אין נ"מ דאנן קיי"ל כהרמב"ם להתיר שד"ש במקום מצוה אך יש נ"מ בחקירה זו גם לדידן לפי מה שאכתוב לקמן דדעת המחבר נהי דמתירין שד"ש במקום חולי או במקום מצוה או צורך הרבה מ"מ במקום פסידא לא התירו כמ"ש המג"א סי' ש"ז סק"ז וראי' מדהתירו רק לומר כל המכבה אינו מפסיד ולא לומר בהדיא וכמ"ש הראשונים ז"ל. ואפי' לתי' הראשון של הר"ן דשאני כיבוי דיש פעמים שהיא צריכה לגופה ואין הכל בקיאים בה ס"ס ראי' גדולה יש דמצוה עדיף טובא מפסידא דאל"כ הדרא קושיא לשיטת בה"ג ובעל העיטור הנ"ל דמתירים כל שבות במקום מצוה א"כ למה לי' לומר כל המכבה אינו מפסיד לימא לעכו"ם בהדיא דהוי במקום פסידא ותי' הר"ן הנ"ל לא שייך לדידהו דאפי' מלאכה דאו' מתירין לומר לעכו"ם שיעשה וע"כ דמקום פסידא ל"ד למקום מצוה. א"כ עדיין צ"ע אם במקום פסידא מותר לומר לעכו"ם בע"ש שיעשה בשבת מלאכה דרבנן אף דלפי מסקנת המג"א משמע דבמקום שאינו הפסד גדול כ"כ אסור שד"ש מ"מ אמירה בע"ש אולי נצרף גם דעת הג"ה ת' מהר"מ הנ"ל דמתיר לעולם

ו) אמירה לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר שיעשה מלאכה גמורה בשבת עי' בבאה"ט סי' ש"ז כ' בשם תשו' חוות יאיר שמתיר והגאון מ' גרשון אוסר. והמעיין בגוף הספר יראה שהחווי"א אינו מתיר להדיא רק דמספקא לי' והג' בעל עה"ג פשט לי' מהך דשבת (דף ק"נ) לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים ואמרו בגמ' חבר עכו"ם וע"ז הקשו הא אמירה לעכו"ם שבות אלמא דאפי' בכה"ג שאומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר ג"כ הוי שבות

והנה בפשוט לדעת המחנה אפרים הנ"ל דכשעושה בשכר יש לעכו"ם שליחות. א"כ אין כאן ראי' כלל דהתם פועלים הוו ובשכר עבדו אך כבר הערנו לעיל דדבריו ז"ל תמוהים. וזה ג"כ פשוט דלדעת המשאת בנימין המובא בב"ש אהע"ז סוף סי' ה' דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות וא"כ ודאי פשוט הדבר לאיסור. אך אפי' לדעת ב"ש החולק עליו ס"ס ראוי לאסור או מטעם ודבר דבר או מטעם המכילתא או מטעם הירושלמי

ודברי החו"י דנוטה להתיר בזה תמוהים דא"כ למה הוצרכו להתיר בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד ודוקא בדליקה התירו כמבואר בכתובות (דף ע') והלא הי' להם עצה לומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר דבכה"ג עדיף דמותר לדעתו תמיד. עוד יש לתמוה על התו"י שעשה סנגורין לדבריו דמהאי דלא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אין ראי' דהתם כיון דהעכו"ם שוכר את הפועלים הוא עושה מעשה מו"מ ואסור עכ"פ שיאמר לו שיעשה כן משום דהוי שבות דשבות אבל לומר לעכו"ם סתם שיאמר לעכו"ם אחר שיעשה מלאכה דאו' יש לומר דשרי. ואני תמה דא"כ מאי פריך בגמ' אמירה לעכו"ם שבות פי' ומאי קמ"ל וכמ"ש רש"י שם דכבר סתמה רבי למשנתינו אין אומרים לו כבה. והא טובא קמ"ל דאפי' שבות דשבות ג"כ אסור כמ"ש בגמ' עירובין הנ"ל ולא שאני לך בין שבית דאית בי' מעשה ללית בי' מעשה. אבל לבעל עבודת הגרשוני ניחא כיון דאין נ"מ בין עכו"ם ראשון לעכו"ם שני הוי בכלל שבות ראשון

ז) אמירה לעכו"ם בע"ש שיאמר לעכו"ם אחר שיעשה מלאכה דאו' בשבת בהא אי נימא כשיטת החו"י אולי יש להתיר כיון דליכא ג"כ ודבר דבר. אבל כבר כתבתי דליכא סייעתא לחו"י

ועי' תשו' חת"ס סי' ס' שכ' דבע"ש לומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר אין ראי' להחמיר כ"כ ואעפ"כ לא רצה לסמוך למעשה אלא ע"י קבולת. ועוד טעמים אחרים. וסיים אח"כ מכל הלין טעמי נראה דל"ש לחוש לחשדא כיון דהוי בקבולת ושם הי' הפסד גדול מאד. אך במלאכה דרבנן בכה"ג אולי יש להקל

עתה אדבר מהאופנים שמתירין על ידם איסורי שבות. א) משום בזיון כתבי קודש הוא ההיתר הגדול שבכולם דאפי' ישראל עצמו מציל לחצר שאינה מעורבת כמבואר בסי' של"ד סי"ז אבל לא למפולש וה"ה פכ"ג מהל' שבת הכ"ו כ' בשם הירושלמי דאם אינו יכול להציל אלא בכיבוי מכבה לר"ש דאמר משאצ"ל פטור וכן הביאו הר"ן פ' כ"כ וכן מפורש בתוספתא פי"ד דשבת. וס"ס כ' הר"ן דבגמ' דידן משמע דאסור

והנה הראשונים ז"ל תמהו למה לא הביאו בגמ' דין זה ורצו להוכיח דהלכה כר' יהודה דמשאצל"ג חייב. ובאמת הטור ומחבר פסקו כר"ש בס"ס של"ד לענין כיבוי גחלת של עץ ומתכת וכן בשאר דוכתי ולדידהו ק' שפיר למה לא הביאו זאת בגמ' כנ"ל. וכן קשה להרמב"ם ז"ל נהי דפסק כר"י דמשאצל"ג חייב ס"ס למה לא התירו להציל אותם לחצר מפולש דעכ"פ כיבוי לר"ש לא קיל מחצר מפולש לר"י

ונ"ל קצת לומר דהא דמקילין כולי האי משום בזיון כה"ק היינו דס"ל גרם מחיקת השם ג"כ אסור מש"ה חמיר איסור זה מאיסור אחר ומשום חומר איסורו הקילו בו חכמים כולי האי כדי שלא יבוא לידי מחיקה אבל אי נימא גרם מחיקת השם מותר אה"נ דלא מקילינן כולי האי לדחות איסור שנראה כדאו' כגון כיבוי שכ' הר"ן שדומה למלאכה דאו' לחד תי'

והנה גרם מחיקת השם דאסור לחד מ"ד מקורו מן הספרי המובא ברש"י פ' ראה עה"פ לא תעשון כן לד' אלקיכם ר"י אומר וכי ס"ד שישראל נותצין וכו' אלא לא יגרמו עונותיכם וכו' א"כ לפי דרשה זו אפי' גרם מחיקה דומה למעשה. [ויתורץ לפ"ז מה שקשה בגמ' סוכה (דף נ"ג) ומכות (דף י"א) בשעה שכרה דוד שיתין וכו' אי איכא דידע ואחיתופל השיב לו ק"ו מה לעשות שלום בין איש לאשתו וכו' וקשה וכי לא ידע דוד שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש דיחיד וכ"ש פק"נ דכל העולם כולו וגם אחיתופל לא אמר אלא משום ק"ו דסוטה ול"א בפשוט משום וחי בהם וכו' וכבר הארכתי בזה בתשובה. אך לפי דברינו דהכא ניחא מטעם אחר דידוע דעת הרמב"ם והרשב"א דפק"נ לא הוו הותרה אלא דחויה וא"כ יש לומר דכיון דס"ס איסור יש בכאן אלא שהפק"נ דוחה אותה אין כאן מעשה איסור כלל אלא הרי המעשה כנעשה ממילא ע"י כח פק"נ והוא כח היתר המעורב בו וכ"ז בכל האיסורים דגרמא שרי בדידהו אבל במחיקת שם דאפי' גרמא דידי' אסרה התורה בפירוש חשש דוד דבכה"ג אסור אפי' בפק"נ וגם אחיתופל לא השיב אלא משום ק"ו ממחיקת השם דסוטה. ויתורץ לפ"ז מה שיש להקשות על הרמב"ם ז"ל בסה"מ שורש ב'. ועל רבותיו של רש"י בריש כתובות דכל דבר הלמד בי"ג מדות אינו אלא דרבנן א"כ איך דן אחיתופל ודוד הסכים עמו ע"י ק"ו שהוא מדרבנן לעבור על איסור חמור המפורש בתורה ולפמ"ש ניחא דהק"ו אינו בא אלא לפרש פשטא דקרא דוחי בהם דקאי גם על איסור מחיקת השם]

וא"כ לפ"ז קשה בגמ' דשבת (דף ק"כ ע"ב) דפריך דרבנן אדרבנן דהכא במתני' מתירין גרם כיבוי בשבת והתם אוסרים גרם מחיקה יתרץ שאני גרם מתיקה דהתורה אסרה מקרא דלא תעשון כן וכי ס"ד וכו' אלא לא יגרמו עונותיכם. אך באמת אנן לא קיי"ל כדרשא זו דר' ישמעאל אלא כת"ק