דברי יששכר לח

דהוי איבעיא דלא איפשטא ולקולא. וכן תימה דלא הקשה מהרמב"ם עצמו דכ' בפ"ה מהל' מלוה ה"ד דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. וכן קשה להיפוך דבכ"מ פ"א מהל' תרומות הי"א כ' בשם ס' ארחת חיים בשם הראב"ד דבמרחן עכו"ם חייב משום דלחומרא יש שליחות

ומ"ש המחנה אפרים בהל' שלוחין דטעמא דחייב שם משים דהוי פועל דהיינו בשכר תימה דהראב"ד מיירי התם במוכר עכו"ם ולא בפועל. וגם ראייתו מן הירושלמי תמוה דבירושלמי מוכח שם בפירוש דלעולם חייב בפאה אם קצר עכו"ם בשביל ישראל ואפי' בחנם ודוקא כשקצרו לעצמו הוא דפטור וקשה גם התם דהא אין שליחות לעכו"ם וקשה מדברי הרמב"ם הנ"ל בפ"א דכלאים דפסק לקולא

ועי' שער המלך פ"א מהל' תרומות מה שמשיג ג"כ על המחנה אפרים הנ"ל מגמ' דב"ק (דף נ"ג) דאמר גבי בור של שני שותפים ודלמא שליח שוויי' אשלד"ע והק' הרשב"א דלמא דעשה שליח לעכו"ם ותי' דאין שליחות לעכו"ם. וא"כ לפי דברי המחנה אפרים יוכל להיות דעשאו שליח לעכו"ם בשכר

ומה שהסכים השעה"מ לתי' השני של המח"א שם כיון דאפשר ממילא מהני שליחות העכו"ם ומש"ה במירוח כיון דאם מרחו אחר שלא מדעתו נתחייב ג"כ והוטבלו למעשר ה"נ דכוותי'. תימה עדיין מה יענה להך דפיאה כיון דאם שברתה הרוח או בהמה פטורה מן הפיאה א"כ לא אפשר ממילא א"כ למה חייב בקצרו עכו"ם בשביל ישראל. על כן נלפע"ד לחדש דהמעיין יראה בגמ' ב"מ (דף ע"א) כשאמרו בשלמא סיפא לחומרא לא תלי הא באיבעיא דגמ' לקמן (דף צ') באומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה אי אמרינן באיסור לאו ג"כ שליחות לעכו"ם ע"כ נראה דשני ענינים הם. היכי דבגוף המעשה ליכא איסור כגון בהאי דב"מ שלקח המעות מיד העכו"ם דגוף הלקיחה אין כאן שום איסור בכה"ג אמרי' לחומרא, יש שליחות וממילא הוי כאלו לקחו מיד הישראל וכשיתן לו אח"כ הריבית אסור. וכן בפיאה כשקצרוה עכו"ם לישראל אמרי' לחומרא יש שליחות והוי כאלו קצרוה ישראל ונתחייב בפיאה וכן הם דברי הא"ח בשם הראב"ד במרוח עכו"ם דהוי כאלו מרחו ישראל ולחומרא יש שליחות דהיינו דלחומרא אמרי' דהוי כאלו שלח לישראל ונתחייב. אבל בשלח עכו"ם לעשות איסור כיון דאם שלח לישראל לא נתחייב בכה"ג דאמרי' אשלד"ע ה"ה בשלח לעכו"ם אמרי' בכה"ג אין שליחות אפי' לחומרא. ובזה הוא דאיבעיא להו בב"מ (דף צ') אם אסרו אותו מצד שבות. והיינו כמו דאמרו בכל אשלד"ע דעכ"פ חייב בדיני שמים דלכתחילה אסור לשלוח. ה"נ אסור גם לומר לעכו"ם וע"ז איבעיא להו באיסור לאו. וא"כ אין לזה שום שייכות לגמ' דאיזהו נשך (בדף ע"א הנ"ל)

אחרי כתבי זאת מצאתי שבת' פני יהושע ח' יו"ד אה"נ הקשה קושיא זאת על איבעיית הגמ' (דף צ') למה לא פשיט לי' מהך דלחומרא יש שליחות ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה. אך מה שכתבתי בישוב הדבר נכון לפע"ד

עוד אני מוסיף דדברי המת"א שמחלק בין בשכר לבחנם הנ"ל תמוהים ג"כ מהך דשבת (דף קל"ט) דר' משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם ולדעת המח"א כיון דהוי בשכר דיהיב פרוטה א"כ מאי נ"מ בין ישראל לעכו"ם. וכן מ"ש המח"א דבשכר ל"א אשלד"ע דבריו תמוהים מאד דהרי מפורש ברמב"ם בפ"ב מהל' רוצח ה"ב דבשוכר להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו חייב רק בדיני שמים ולא בדיני אדם וכן מפורש בתוס' ב"ק (דף נ"ו) וקיי"ל להלכה דאפי' במקום מצוה אסור אמירה לעכו"ם בשבת כמבואר באו"ח סי' רע"ו ס"ב ועי' יו"ד קצ"ח בט"ז סקכ"א ונקה"כ שם לענין נטילת צפרנים בשויו"ט ע"י עכו"ם

ב) אמירה לעכו"ם שיעשה בשביל עכו"ם ולא בשביל ישראל. עי' ט"ז רצ"ז סק"א ועי' ש"ך יו"ד סי' רצ"ז סק"ד דהוא מחלוקת הפוסקים ועי' אליה רבה או"ח רמ"ג ומסתעף מזה כל היכי דשייך לומר עכו"ם בדידי' קא טרח: ג) אמירה לעכו"ם בשבת שיעשה איסור דרבנן ג אסור באיסורי שבת כמבואר בתוס' שבת (דף קכ"ח) ד"ה אין ובתוס' גיטין (דף ח' ע"ב) ד"ה אע"ג וכמש"ל דעת הראשונים בההיא דעירובין דאישתפיך חמימי הנ"ל דדוקא במקום מצוה הוא דהתירו אמירה לעכו"ם באיסור דרבנן ובשאר איסורים באיסור דרבנן מפורש בט"ז יו"ד רצ"ו סקכ"א ובסי' רצ"ז בט"ז סק"א דשרי. וצ"ע ברש"י שבת (ד' קל"ט ע"א) ד"ה יהיב לא משמע כן שכ' דסבר בח"ל שרי ומש"ה יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם ומיהו כל מה דאפשר לשנות משנינן משמע הא אם הי' איסור גמור אפי' מדרבנן לא הי' עושה אפי' ע"י עכו"ם. וכן צ"ע מיו"ד סי' ש"פ ס"ה דאסור לאבל בימי אבלו לעשות מלאכתו אפי' ע"י עכו"ם. אך בהא י"ל דטעמא דאיסור מלאכה בימי אבלו הוא מטעם שמחה וממילא אפי' ע"י עכו"ם אסור דאית לי' שמחה וכמ"ש המחנה אפרים הל' שלוחין י"א דעשיית המעקה ע"י עכו"ם יוכל לברך עליו

אך ס"ס דברי הש"ך יו"ד סי' ש"צ סק"ד תמוהים שכ' דמה שהתירו לאשה בימי אבלה ליטול הצפרנים ע"י נכרית הוא משום דהוי לצורך מצוה הא לא"ה אסור איסור דרבנן אפי' בשאר איסורים וראייתו מסי' רצ"ז [השני] ס"ד דאסור לומר לעכו"ם להרביע בהמתו. ותימה גדולה מאי ראי' מייתי מאיסור דאו' לאיסור דרבנן. גם תימה דהרי מפורש בהמחבר לעיל סי' רצ"ו סעיף ס"ט דשרי נהי דרש"י לא כ' כן כמש"ל אבל ס"ס מדעת המחבר משמע דשרי. ובשבות זה שהוא שבות דשבות נחלקו בו הרמב"ם והתוס' דלהרמב"ם וסייעתו מותר במקום חולי קצת או צורך הרבה או במקום מצוה. ולדעת התוס' וסייעתם לא הותר אלא לצורך מילה שנתנה לדחות כמ"ש באו"ח סי' של"א ס"ו וביו"ד סי' רס"ו ס"ה

ולפענ"ד ע"פ מש"ל דמשום ודבר דבר הותר במקום מצוה ומשום שליחות אסור אפי' במקום מצוה וכמש"ל. והנה באיסור דרבנן דבשאר איסורים מותר ע"כ דבכה"ג ל"ש שליחות. וא"כ הא דאסור בשבת דוקא ע"כ רק משום ודבר דבר מש"ה הרמב"ם ושאר ראשונים מתירים במקום מצוה אף דאסרו בשבות עצמה דהתם שייך שליחות והכא ל"ש וכן קיי"ל להלכה דשבות דשבות מותר במקום מצוה כמבואר בסי' ש"ז ס"ה

ד) אמירה לעכו"ם בע"ש שיעשה בשבת הסמ"ג ות' ר"מ מרוטנבערג סי' ר"ב והרא"ש ב"מ פ' הפועלים בשם רבינו סעדי' אוסרים. ואף שהרא"ש דוחה ראייתו של ר' סעדי' הי' קצת מקום לחשוב דהרא"ש נוטה להתיר אעפ"כ כ' הב"י בסי' ש"ז דס"ל ג"כ לאסור ובחשו' ר"מ מרוטנברג סי' תקנ"ט בהג"ה י"מ דמותר ולפענ"ד נ' דודאי אי נימא מצד שליחות ודאי דאין נ"מ בין אומר לו בע"ש או בשבת דס"ס מה שיעשה העכו"ם הוי כאלו עשה המשלח אך למה דאמרי' בכה"ג ליכא שליחות רק משום ודבר דבר י"ל דכיון שאומר בע"ש אז ליכא ודבר דבר כיון דס"ס בשבת אינו אומר כלום. וכן נמי מטעם הירושלמי הנ"ל שאומר מקרא דשבת לד' מה הקב"ה שבת ממאמר ה"נ הרי הוא שובת ממאמר ואין כאן איסור

וא"כ לפי"ז י"ל דהנך רבוותא המתירין שבות במקום מצוה דס"ל הטעם משום ודבר דבר כמש"ל ראוי לומר שיתירו לומר בע"ש שיעשה בשבת. ואך י"ל סברא אחרת כמ"ש בת' ר"מ מר"ב סי' תקנ"ט הנ"ל משום דהוי כמסייע ידי עוברי עבירה ובודאי שעל טעם זה יש לתמוה כיון דקיי"ל גיטין (דף ס"א) מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית ממילא כיון דהעכו"ם אינו עושה שום איסור למה אסור להחזיקו

ס"ס רוב הפוסקים לא חלקו ואסרו אפי' לומר בע"ש, וכן מסיק השו"ע בסי' ש"ז ס"ב ואפי' לדבר מצוה ג"כ אסור כמבואר בסי' ש"ו במג"א סקי"ז ובסי' שכ"ה ס"ד ברמ"א ושם משמע דאפי' לצורך מצוה דרבים אסור אמירה בע"ש שיעשה בשבת דסעודת ברית מילה הוי מצוה דרבים ואפ"ה אסור

ה) אמירה לעכו"ם בע"ש שיעשה בשבת מלאכה דרבנן ג"כ אסור כמבואר במשנה למלך פ"ו מהל'