דברי יששכר לז

עוד יש לומר בישוב הקושיא הנ"ל מ"ט לא מקשה בגמ' דב"ק מדר"י אדר"י בעצמו דר"י לטעמי' דס"ל במנחות (דף צ"ט ע"ב) אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש א"כ ריבוי הלמוד אינו אלא מדרשא דושננתם כמ"ש ר"ן נדרים (דף ח' ע"א) מש"ה מקדים שפיר תפילין דאורייתא מלמוד הזה דקיל משאר דאורייתא דשבועה חלה עליו כדאיתא בנדרים שם וכמ"ש הפר"ח דאי לא הוי מדאו' אלא פרשה ראשונה שבק"ש הי' לנו להקדימו מפני שזה דאו' והשני' אינה אלא דרבנן. וכמ"ש הנוב"י חאו"ח ל"ט לענין ברכת סוכה ואח"כ זמן דבליל שני ודאי ראוי להקדים ברכת סוכה ואח"כ זמן דסוכה הוי דאו' וזמן דרבנן ודאו' הוי מקודש נגד דרבנן וה"נ נהי דהלמוד הוי דאו' ס"ס כיון דלא הוי אלא מדרשא ראוי להקדים המפורש בתורה ועי' ת' חסד לאברהם מה"ת ת' א' מדין אי להקדים הדאו'. הדוש"ת: סימן כא

לידידי הרב החריף ובקי מ' אבוש נ"י

קבלתי מכתבך ואחרי הפצירך בי אכתוב לך אשר חנני ד' בענינים האלו. בעניני אמירה לנכרי שבות ואחלק אותה לדינים. ומתוך כך יתברר לך עומקה של שמועה זו. ודוק בה כי הבאתי ת"ל כמעט כל המקומות בד' שו"ע הנוגעים להלכה זו

א) הדין הראשון באומר לנכרי שיעשה מלאכה דאו' בשבת בשביל ישראל דבר זה איסור גמור ולדעת הב"י בשם סמ"ג שהביא בשם המכילתא הוא איסור דאו' מקרא דלא עשה. ותימה שלא הביאו מקרא דירושלמי (פ' ואלו קשרים) שכ' שבת לד' מה הקב"ה שבת ממאמר וכו'

אמנם מרוב הפוסקים משמע דהיא רק דרבנן ולא חששו לדברי המכילתא. דאנן אגמרא דידן סמכינן ומפורש אמרו בב"ק (דף פ') וגיטין (דף ח') אע"ג דאמירה לנכרי שבות הוא במקום ישוב א"י לא גזרו רבנן אלמא דהוא רק גזירת חכמים בעלמא. וע"ז סמך הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת וכ' דהוא רק דרבנן

ובגמ' ב"מ (דף צ') איבעיא להו אם דוקא באיסור סקילה גזרו או אפילו באיסור לאו מ"מ משמע דהוי רק דרבנן. ומ"מ אין דעה זו דחוי' לגמרי. עי' פרמ"ג בפתיחה שהביא בשם אלי' רבה רמ"ג בשם ס' יראים די"ל דהיכי דהחפץ הוא של ישראל הוא דאו' מקרא דלא יעשה הנ"ל

ב"כ וב"כ החמירו חכמים באיסור זה ואסרו השכרת מרחץ משום שלא יאמרו שעשאו שליח וכדומה כמבואר בסי' רמ"ג וקיי"ל להלכה דאפי' בשאר איסורים אסרו אמירה לעכו"ם כמבואר ביו"ד קמ"א בש"ך סקי"ז כ"ג כ"ט ובסי' רצ"ז [השני] ס"ד ובסי' ש"ל בש"ך סק"ד. ובאה"ע סי' ה' ס"ד. ובחו"מ של"ח ס"ו

והנה בשבות זה החמור מכל השבותים שאכתוב אח"כ אעפ"כ יש מתירים במקום מצוה והוא הבה"ג והבעל העיטור כמ"ש בשמם בתוס' גיטין (דף ח') ובב"ק והר"ן בפ' ר"א דמילה. אבל הרי"ף ורמב"ם ותוס' ורא"ש ור"ן אוסרים

ועי' בס' בית מאיר לאהע"ז ה' וכן בס' ישועת יעקב לאהע"ז שהביאו קו' האחרונים למה להו לחכמים לתקן שבות לשבת ת"ל משום דלחומרא יש שליחות לגוי

ותירצו דשאני שבת דהקפידה תורה שישבות הוא ממלאכתו ואפי' אם עושה שליח ס"ס הוא שובת ממלאכתו ע"כ הצריכו רבנן לתקן שבות לשבת ובשו"ע הרב מלאדי ז"ל כ' דהא גופא בכלל לחומרא יש שליחות הוא דמש"ה אסור אמירה לנכרי בשבת משום דלחומרא יש שליחות. וממשמעות הגמ' ב"מ (דף צ') ובתוס' ע"ז (ד' מ"ג ע"ב) ד"ה שאני ובר"ה (דף כ"ד ע"ב) ד"ה שאני ובמרדכי פ"ג דע"ז מפורש דגם בשאר איסורים שייך גזירה דאיסור שבות משמע כדברי הרב ז"ל ולא כתי' הנ"ל משום דהמשלח שובת

ונראה קצת לומר דבהנך ב' תירוצים איפלגי רבותינו ז"ל המתירים שבות במקום מצוה והאוסרים דהמתירים ס"ל כתי' הראשון ויש סיוע לתי' זה ממ"ש רש"י ע"ז (דף ט"ו) דטעם איסור שבות משום ודבר דבר. וע"כ דס"ל לרבינו ז"ל דשליחות ל"ש בכה"ג משום דס"ס גופו נייח אלא דעכ"פ משום ודבר דבר אסור

עי' ת' חוות יאיר סי' נ"ג שהקשה למה לן לתיקוני שבות לשבת תיפוק לי' משום ודבר דבר ונ' שנעלם ממנו דברי רש"י הנ"ל ועיי"ש שרצה לחלק בין בשכר לבחנם ומרש"י הנ"ל משמע דלעולם שייך ודבר דבר. וידוע דמקור ראיית המתירים במקום מצוה מגמ' דעירובין (דף ס"ח) מינוקא דאישתפך חמימי'. עי' רי"ף ור"ן שבת ס"פ ר"א דמילה א"כ י"ל דהמתירין ס"ל כיון דהאיסור הוא משום ודבר דבר ובגמ' שבת (דף ק"נ) אמרו דהך ממצוא חפצך חפציך אסורים חפצי שמים מותרים א"כ בהך ודבר דבר ג"כ דבורך אסור דבור שמים מותר א"כ לעולם במקום מצוה מותר כל שבות דלא שייך ודבר דבר מש"ה הנך אמוראי דחשיב שם ובכתובות (דף ה') מפקחין פק"נ בשבת וכדומה ולאו דוקא סכנה ומש"ה ניחא להו בהאי דעירובין דאפי' אם אומר לעכו"ם לבשל מים דהוי מעשה דאו' ג"כ מותר במקום מצוה ולא גרסינן דל"א לי' לעכו"ם זיל אחים. וא"כ לדידהו הך דאומר לנכרי ועושה חשיב שבות דלית בי' מעשה כיון דל"א בזה שלוחו ש"א כמותו ואין כאן רק הדבור לבד וזה הפירוש לא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה בין שאר איסור דרבנן לשבות דאמירה

והפוסקים האוסרים ס"ל דטעם האיסור משום דלחומרא יש שליחות א"כ חשיב אית בי' מעשה ול"ש לומר בזה דלית בי' מעשה והם ז"ל גורסים בגמ' שם דהא לא א"ל זיל אחים דאלו א"ל כן הי' אסור דהוי כאלו הוא עשה המעשה. וממילא לסברתם ל"ש להתיר אפי' במקום מצוה כיון דשלוחו ש"א כמותו הוי מצוה הבאה בעבירה והוי כמו שאר איסור דרבנן דאסור אף במקום מצוה

ולכאורה יתיישב בזה קו' המג"א ש"ז סק"ח על דעת האוסרים אפי' לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דרבנן במקום מצוה וקשה מהאי דעירובין (דף צ"א) דבשעת הסכנה היו מעלים ס"ת מגג לחצר דמשמע דמותר לטלטל חוץ לעירוב מפני מצות קה"ת דלפי דברינו דטעם איסור אמירה לעכו"ם במקום מצוה הוא משום דהוי מהב"ע א"כ י"ל דוקא במצוה דיחיד אבל קריאת ס"ת דהוי מצוה דרבים ל"ש מהב"ע כדאיתא בברכות (דף מ"ז) מש"ה התירו בס"ת. ועי' ט"ז תרנ"ה שכ' ג"כ כן במצות לולב אך בלולב דבריו תמוהים דאי תימא דלולב חשיב מצוה דרבים א"כ למה פסלינן לולב הגזול אפי' ביו"ט שני משום מהב"ע וע"כ דלולב הוי מצוה דיחיד דלולב נוטל כ"א בפני עצמו. אבל בס"ת לקרות בו ודאי דהוי מצוה דרבים. ולקמן אכתוב עוד בזה

וי"ל ג"כ דזה תלוי ג"כ בפלוגתת הפוסקים באיבעיא דגמ' אם גם בשאר איסורים אסור אמירה לעכו"ם אי ניזל לחומרא באיבעיא זו או לקולא דהמכריעין להקל ס"ל דדוקא בשבת דאיסור סקילה אסרו משום ודבר דבר ולא בשאר איסורים ובסירוס שאני דקיי"ל כר' חידקא דאוסר בבני נח וממילא ליכא שום שליחות בנכרי אפי' לחומרא וכדעת ר"ת בב"מ (דף ע' ע"ב) בתוד"ה כגון והאוסרים ס"ל דהוי בכלל שליחות ובשבת אסור אפי' במקום מצוה דלחומרא יש שליחות ורבוותא אלו אולי ס"ל דאין ב"נ מצווין על הסירוס ורק משום שליחות אסור

וצריך לבאר בזה דעת הראב"ד פ"א מהל' כלאים שמשיג על הרמב"ם דמתיר אמירה לנכרי בכלאים והלא אמירה לנכרי באיסור לאו הוא איבעיא דלא איפשטא ולחומרא וכוונתו הך דב"מ דף צ' ולא הזכיר הך דב"מ ע"א ע"ב דאמרו סתם סתמא דגמ' לחומרא יש שליחות וע"כ דס"ל לראב"ד כשיטת ר"ת בתוס' הנ"ל דלמסקנא ל"א לחומרא יש שליחות אך תימה גדולה דהרא"ש בפ' הפועלים ס"ו כ' בשם הראב"ד