דברי יששכר לו

הנה לכאורה הי' מקום לומר דהוי כמו בנדר דקיי"ל בסי' רי"ו קונם ביתך שאני נכנס מכרו לאחר מותר וכבית זה מכרו לאחר אסור ובאומר ביתך זה נחלקו בו רבותינו אי תפסינן העיקר תיבת ביתך או זה. וא"כ בכאן עיקר האיסור על הבית וי"ל דאסור אפי' מכרו

אך לפי המבואר בש"ך יו"ד רי"ח סק"ג דיש נ"מ בין נודר לגזירת חכמים דבזה יש להקל במה שיש בו ספק בלשון. ומה גם באיסור זה דאינו איסור גמור אלא שיש להחמיר. וכמ"ש המג"א שכ"ה סקל"א נהי דהוי דבר שבפרהסיא דאסור לדעת הרמב"ם והגאונים שם במת מ"מ כיון שקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר. ממילא ודאי דהבו דלא להוסיף עלה להחמיר במכרו או מת

ויש לעיין קצת מ"ש ממסרס שכ' המג"א בסקל"ג דאסור עולמית דהעכו"ם מתכוין לאיסור ה"נ בבנין נימא ג"כ דהעכו"ם נתכוין לאיסור דרובא דרובא דהזמן גורם לו למהר להשלים הבנין והוי ג"כ כמו נתכוין לאיסור

אך ס"ס כיון שרבותינו לא כתבו אלא יש להחמיר משמע דאינו דין גמור לאסור ע"כ במקום ס' ראוי להתיר

אך כ"ז הייתי אומר מסברא אבל באמת הרי יש לנו ראי' מפורשת להתיר מגמ' דמועד קטן (דף י"ג) הטיבה ומת בנו זורעה אלמא דגם שם נהי דהוי דבר שבפרהסיא אעפ"כ לא קנסו בנו עאכו"כ דלא קנסו ללוקח

ונראה ליישב קו' תוס' בכורות ודף ל"ד ע"ב) ד"ה הטיבה ותוס' מ"ק שם שהקשו היכי פשיט צורם אוזן בכור דאו' מהך דהטובה דאינו אלא דרבנן. דנ' לרבותינו ז"ל דבמילי דפרהסיא אסרו בדרבנן כמו בדאו' בצנעה

אף דבר זה צ"ע אם מותר לכתחילה לקניתו ממנו ולדעתי דאסור לפמ"ש הש"ך יו"ד רי"ו סק"ט אם מכרו לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו וה"נ הרי הוא נהנה מן הבית בזמן שהוא עדיין של המוכר והרי הוא כנכנס לביתו של המוכר

וכן משמע קצת מדברי האלי' רבה סי' רמ"ד סק"ח שכ' מ"מ מותר ליהנות ממנו ולמכרו לעכו"ם משמע דלמכרו לישראל אסור ובודאי מצד המוכר מ"ש אם מוכרו לעכו"ם ממוכרו לישראל אלא דהאיסור הוא על הלוקח שלא יקנה אותו מן המוכר בעצמו וכמ"ש

וראיתי בת' שואל ומשיב מהת"נ ח"ב ת' י"ב שכ' דמותר לישראל לקנותו והביא ראי' מהך דנדר בביתך שמותר אם מכרו לאחר. ואין זה ראי' כלל דהכא הוי כמו מוכרו לנודר עצמו שהרי זה ג"כ אסור לכנוס בו דהלוקח כשלוקחה הוא כנכנס בבית המוכר

ומפורש כן בירושלמי דשביעית פ"ד טייבה ומכרה אסור לזרעה. ואף דבצורם אזן בכור כ' הש"ך סי' שי"ג סק"ב דאם שחטוהו הבשר מותר לאחרים הוא הטעם כמ"ש בירושלמי שביעית הנ"ל עבר וזרעה מותר דכולי האי לא גזרו אבל לכתחילה אסור לקנותו. וכ"נ מדברי רי"ט אלגאזי שם. ע"כ פשוט נלפע"ד כמו שראוי להחמיר שלא לכנוס בו ה"נ ראוי להחמיר שלא לקנותו אא"כ אפסקי' אחר אבל עבר א' ולקחה מותר לכנוס בו וכן מותר לקנותו ממנו

עוד אחת אדבר בדין הראשון שזכר כ"ת אגב אורחא לחוש לדעת הי"א שבסי' פ"ט ס"ב דאפי' במצאו בשוק לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב. דלפענ"ד נ' דאעפ"כ בשני ת"ח שדרכן לדבר ד"ת מותר לדבר עמו דהא קיי"ל כדעת התוס' ברכות (דף ה' ע"ב) דללמוד מותר קודם התפלה ועדיף טפי שידבר עם חבירו ד"ת משילך לבדו ואולי עי"כ ילך בטל וע"ז נאמר אז נדברו יראי ה' וגו'

וידוע שיטת רש"י דאפי' ללמוד אסור קודם התפלה. אך ראיית התוס' מהא דרב מקדים ומשי ידי' ומתני לן פרקין כי מטא זמן ק"ש וכו' עכ"ל. ותימא על המהרש"ל שם שהקשה דלמא מיירי התם קודם שהגיע זמן ק"ש. חדא דהרי התוס' מוסיפים תיבות אלו "כי מטא זמן ק"ש". ועוד דהרי כ' רש"י שם בדף (י"ד ע"ב) ד"ה ומתני אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשיי' [קריאה דעשיי' לגירסת הגר"א] קודם מלכות שמים משמע דמיירי בהגיע זמן ק"ש דאל"כ מאי קושיא היא זו דמקדים

ומה שתי' מהרש"ל דלרש"י אפי' קודם זמן ק"ש אסור ללמוד וראייתו מדברי הגמי"י פ"ו מהל' תפלה. בעניי אינני רואה שום ראי'. חדא דגם בהגמי"י שם מוסיף שם תיבות המוזכרים בתוס' "כי מטא זמן ק"ש". וגם שמוסיף שם וכ"ד רבינו המחבר. והוא שבפ"ז מהל' תפלה כ' הרמב"ם המשכים לקרות בתורה קודם שיקרא ק"ש משמע דבהגיע זמן ק"ש איירי דאל"כ הול"ל קודם שהגיע זמן ק"ש ומדכ' קודם שיקרא משמע דכבר הגיע זמנו אלא שהוא לא קרא עדיין. וכן בטור סי' פ"ט כ' מפורש בשם רש"י משהגיע זמן, ק"ש

גם תי' המהרש"א תימה שכ' ג"כ דדעת רש"י אפי' בלא הגיע זמן ק"ש. וראייתו מדברי אבא בנימין שאמר סמוך למטתי. ודבר זה תימה הוא. וכי ס"ד דאם הי' קם אפי' בחצות שלא הי' עוסק בתורה עד זמן ק"ש וכי הי' יושב בטל ח"ו. וע"כ דפירושא דסמוך למטתי היינו משהגיע זמן, ק"ש וסמוך למטתי היינו סמוך לזמן שכיבה במטה שהיא הלילה

ובלעדי אלה ראי' לשיטת התוס' דבגמ' שם מקשה דמקדים הלמוד דהיינו קריאה דעשייה לתפילין דהיינו עשיי' ומשני שליחא הוא דעוית וא"כ לעולם תפילין קודמים דעשי' קודם לקריאה וממילא תורה דהיינו קריאה דעשיי' קודמת לק"ש דהיינו קריאה לחוד

אך נראה ליישב דדעת רש"י לשיטתו ותוס' לשיטתייהו דבב"ק (דף י"ז) הקשו בגמ' על הא דאמר רבה בר בר חנה הוי אזילנא בתרי' דר' יוחנן למישאל שמעתתא כי עייל לבהכ"ס והוי בעינא מיני' מילתא לא פשיט לן עד דהדר, ומשא ידי' ומנח תפילין והדר אמר לן קיים אמרינן לימד ל"א והאמר מר גדול למוד שמביא לידי מעשה ומשני הא למיגמר הא לא יגמור ופירש"י דקאי על מה דאמר לימד ל"א אלמא דלימוד גדול והאמרי' למוד גדול שמביא לידי מעשה אלמא מעשה עדיף. ומשני הא ליגמר הא לאיגמורי היינו ללמד לאחרים גדול ממעשה וללמוד בעצמו קטן ממעשה והתוס' בשם ר"א גאון מפרשים דקו' הגמ' היתה למה הניח תפילין קודם שהשיב דברי תורה אלמא דמעשה עדיף והאמר למוד גדול וע"ז משני להיפוך ללמד לאחרים קטן ממעשה ולמוד לעצמו דבר הלכה עדיף ממעשה

והנה אה"נ קשה לרש"י למה לא הקשה מר' יוחנן דידי' אדידי' מדאמר לימד ל"א משמע דס"ל לימוד גדול א"כ אה"נ למה הניח תפילין קודם,

אך נ' דלרש"י לשיטתו לק"מ דס"ל למוד לאחרים עדיף היינו משום דהוי תורה דרבים אבל מה שמלמד ליחיד קטן ממעשה מש"ה רבב"ח דאזיל בתר ר"י למישאל שמעתתא דהיינו תורה דיחיד שפיר מקדים התפילין. מש"ה בברכות (דף י"ד ע"ב) ברב דאמר ומתני לן פרקין דהיינו תורה דרבים כמ"ש ביבמות (דף ס"ד ע"ב) דלשון פרקין היינו שלומד לרבים וזה שפיר קודם לתפילין וק"ש רק בהס"ד שם דר"י בן קרחה מקדים קריאה דמלכות שמים לעשייה משמע דעדיף מכל עשיי' קשיא לי' דהו"ל להקדים אפי' מתורה דרבים. אבל למסקנא ניחא לי' דת"ת דרבים עדיף מתפילין

וא"כ ל"ק מהך דהכא דאבא בנימין דמיירי ללמוד לעצמו ס"ל לרש"י דאסור. ואה"נ דק"ש ותפלה ג"כ עדיף אבל התוס' לשיטתם דס"ל דלמוד לאחרים קטן ממעשה שפיר דייקו מדמותר אפי' למוד לאחרים עאכו"כ למוד לעצמו דבר הלכה דודאי עדיף ומותר קודם ק"ש ותפלה, וזה שלא כ' התוס' בדרך קושיא על רש"י רק בלשון ראי' לשיטתם

אך לפ"ז יקשה אה"נ לשיטת התוס' למה מקדים רב למוד לרבים קודם תפילין הא מהך דב"ק משמע דתפילין ראוי להקדים. אך נראה בדיוק דהתוס' גורסים ומתני פרקיה היינו למוד לעצמו מה שהוא צריך הא ודאי דשרי לשיטתם ורש"י גורס פרקין היינו ללמד לאחרים ומותר ג"כ לשיטתו. וא"כ לפ"ז לשיטת התוס' שם בשם ר"א גאון אפשר דאה"נ ללמד לאחרים אסור קודם ק"ש ותפלה: