דברי יששכר לה

עשה ולא בל"ת והסברא נ' דהיכי דבגדול עבדינן מעשה וכייפינן ה"ה נמי בקטן מחנכין אבל היכי דבגדול לא עבדינן מעשה ה"נ בקטן לא מחנכין וקיי"ל בחולין (דף קל"ב ע"ב) בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון סוכה איני עושה וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו. ועי' רש"י שם דבל"ת לא כייפינן משום דקלב"מ מש"ה דוקא בעשה מחנכין ולא בל"ת דלא עדיף מגדול

ונ' דלפ"ז ה"ה בכל המצות שניתנו להצילו בנפשו כיון דבגדול עבדינן מעשה ה"ה בקטן מחנכין ומצווין להפרישו ועי' תוס' שבת ויש"ש פ' המניח

ויש קצת לומר דהא דאמרו בגמ' סנהדרין (דף נ"ה ע"ב דגם בקטן הבא על הבהמה תקלה איכא ובהס"ד ס"ל דליכא תקלה דבהס"ד שפיר אמרו דליכא תקלה כיון דליתי' בחינוך ואין ב"ד מצווין להפרישו ליכא גבי' תקלה כלל ובהתירוץ שאמרו תקלה איכא היינו די"ל דהברייתא אתיא כמ"ד שם בסנהדרין (דף ע"ג) דס"ל דכל חייבי כריתות ניתנו להצילן בנפשם א"כ שוב איכא גם בזה חינוך וב"ד מצווין להפרישו ושוב איכא תקלה בקטן הבא על הבהמה

ולפענ"ד יש לי עוד סברא בזה דיש נ"מ בחינוך בין עשה לל"ת עפ"י מ"ש הרמב"ם באבות דעשה היא מגדר אהבה ול"ת הוא מגדר יראה וידוע מ"ש דמשום זה עשה דוחה ל"ת דמדרגת אהבה גדולה מיראה. וידוע מ"ש הרמב"ם בסה"מ מצוה ג' שמדרגת האוהב הוא שיקרא אחרים לאהבתו ע"כ בעשה שהוא מצד אהבה מוטל לחנך גם אחרים אבל בל"ת אין חיוב לעורר ולחנך אחרים אלא במה שנוגע לעונש ולא יותר

וס"ס לדברינו קשה בגמ' דהכא דמקשה על ר' יוחנן דאמר בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ דאמר בדמאי הקילו הא ודאי בעי עשורי ופריך מדר"י דאמר בעושה ע"ד אביו משמע הא לא"ה מותר והוכרח לתרץ בדמאי הקילו למה לא תי' באופן אחר בשלמא במעשר היכי דבעי עשורי א"כ יש כאן חיוב עשה שפיר מחוייב להפריש את הקטן משום חינוך אבל בשבת דלשיטת מהר"מ לובלין ליכא עשה רק ל"ת ואפי' לשיטת הרמב"ם ותוס' דאיכא עשה ס"ס עיקרו הוא הל"ת ואין כופין על הל"ת דשבת והוי שפיר כנבלה ואין ב"ד מצווין להפרישו

אך הא תלי זה בזה דאי נימא מופלא הסמוך לאיש דאורייתא א"כ קטן בר עשורי הוא והוא בגדר המצוה דמעשר ושייך גבי' חינוך יש שפיר לומר כמ"ש דאה"נ קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואפילו הכי בעי עשורי משום חינוך אבל אי נימא מופלא הסמוך לאיש ל"ד א"כ אינו בגדר המצוה דמעשר רק בגדר האיסור שלא יאכל בלא מעשר א"כ ע"כ מדאמר הא ודאי בעי עשורי ש"מ דקטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו וקשה דאמר בעושה ע"ד אביו וע"כ דספוקי מספקא לי'

א"כ מיושבים שפיר דברי הגמרא דהן הן דברי הגמ' דנדה שם שלכאורה האריכו ללא צורך בהך ממנ"פ. אך ה"פ אי דרבנן פי' אי מופלא הסמוך לאיש מדרבנן א"כ במעשר אין עשה רק איסור ומה דאמרי' ודאי בעי עשורי ע"כ דקא"נ ב"ד מצווין להפרישו. דרבנן פי' שוב באיסור אין מצווין להפרישו. ואי דאו' פי' אי מופלא הס"ל דאו' א"כ אין ראי' ממה דבעי עשורי משום דיש בזה מצוה ויש בו חינוך א"כ אין בכאן ס' לר' יוחנן והוי ודאי דשם בקא"נ אין כאן רק לאו

והנה באיסורי דרבנן ס"ל לרשב"א דנחית חד דרגא מאיסור דאו' וכיון דבאיסור דאורייתא אין ב"ד מצויין להפרישו ע"כ באיסור דרבנן ספינן לי' בידים והרמב"ם אוסר ליתן בידים אפי' בשבות דבריהם. וזה לפמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל דוקא בעציץ שאינו נקוב הוא דמניחו אבל בעציץ נקוב מחויב להפרישו א"כ שפיר לא ספינן לי אפי' בשבות דבריהם וזה ניחא

אך מ"ש דאפילו בשאר איסורים אסור להאכילו בידים דברים שאסורים מדבריהם דבר זה קשה הא אפי' בדאו' אינו מצווה להפרישו למה לא נימא דבדרבנן נחית חד דרגא ומותר אפי' לכתחילה ליתן לו

אך לפי דברי התוס' נזיר הנ"ל דלעולם בעשה איכא חינוך בקטן ולפמ"ש לעיל משום דבעשה כייפינן לי'. א"כ כיון דהרמב"ם ס"ל בכל דברי סופרים דמכין אותו עד שתצא נפשו כגון האוכל מצה בע"פ היינו עד שיקבל עליו שלא לעשות א"כ ראוי לומר בכל דבריהם דמצווין להפרישו עוד יותר מבל"ת של תורה. אך לפי שחכז"ל לא רצו להחמיר בדבריהם נגד הדאו' ע"כ די שיהי' כמו הדאו' וס"ס אסור ליתן לו הדרבנן לכתחילה משום חינוך. ועוד יותר מובן לשיטת רש"י חולין הנ"ל דמש"ה לא כפינן בל"ת משום דקלב"מ. א"כ מה שכופין בעשה משום דקיל וס"ס בדרבנן שייך יותר חינוך מבל"ת דאו'. אלא שגבי קטן לא החמירו יותר מבדאו'

ואף שכתבנו מטעם חינוך א"כ עיקר החיוב על האב י"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דבעשה כיון דמוטל על ב"ד לכפותו ה"נ אסור לכל אדם ליתן לו בידים וניחא לפ"ז דעת הרמב"ם. ועי' תוס' שבת (דף קכ"א) דדעתם ג"כ כדעת הרמב"ם דמצד חינוך חייב הוא להפרישו. ועי' רשב"א יבמות שמביא דעת הרמב"ם דחייב להפרישו מצד מצות חינוך ועי' מה שמקשה ע"ז מגמ' דגיטין (דף נ"ה) דאמרו קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ואלו חרשת לא אכלה מ"ט שמא יאכיל חרש בחרשת וליכול קטן אוכל נבילות הוא ואי לדעת הרמב"ם הרי חייבים להפרישו מצד חינוך. וכן הקשה נמי מגמ' דנדה (דף מ"ו) שאמרו ש"מ קא"נ ב"ד מצווים להפרישו דילמא משום חינוך

ונ' עפ"י מה שנ' לתרץ דעת הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה פ"ג מהא"ב שכ' דאף קטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה והקשה ע"ז במ"מ שם מגמ' דיבמות (דף ס"א ע"ב) שאמרו כהן לא ישא את הקטנה שמא תזנה עליו ופריך א"ה אפי' ישראל נמי ומשני פיתוי קטנה אונס הוא

ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאה"נ דפיתוי קטנה אונס הוא מ"ט דקטנה אין לה מעשה אפי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומ"מ אסיקנא שם בחולין (דף י"ג) דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן אית לי' ומש"ה קטנה שזינתה מדרבנן נאסרה ואף דאשה קרקע עולם היא מ"מ כבר כ' היש"ש ב"ק דמעשה כל דהו חשיבא ובתוס' חולין שם כ' דאפי' במעשה כל דהו אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומש"ה מדרבנן נאסרה על בעלה

וא"כ ל"ק מיבמות דשפיר אמרו דלא גזרינן שמא תזנה כיון דאפי' אם תזנה אסורה רק מדרבנן ואטו דרבנן לא גזרינן והארכתי בזה בחדושי להרמב"ם. וה"נ יש לומר טעמא דהרמב"ם והתוס' דס"ל מדרבנן יש להפרישו מטעם חינוך כיון דמדרבנן יש להם מעשה וא"כ ל"ק מקטנה דהכא שמא יאכיל חרש בחרשת דס"ס ל"ש למגזר כיון דמדאו' מותרת היא וס"ס לא אתי איסור דרבנן להפקיע נשואי דאו'

ובקו' המל"מ סוף הל' מ"א על הרשב"א דמתיר לספות לקטן איסור דרבנן מהא דיבמות (דף ע"א) ערל קטן מה לסוכו שמן של תרומה והא סיכה לדעת רוב הפוסקים (והוא ג"כ דעת הרשב"א בעצמו) אינו אלא דרבנן נ' דיש שם איסור אחר מצד הסך שהוא הנאה של כילוי. והארכתי בזה בתשו' אחרת: סימן כ

לכבוד הגאון המפורסם חכם ונבון וי"א וכו' כש"ת מ' יוסף צבי שי' האבד"ק גאלאנטי

, במה דנסתפק לכ"ג שי' בדין המבואר באו"ח רמ"ד בבית שנבנה בשבת ע"י פועלים נכרים שנכון להחמיר שלא לכנוס בו אם אפי' מכרו או הורישו לבנו אם ג"כ אסור ורצה לדעת חוות דעתי בזה: