דברי יששכר לד

ממלאכה וצריך לחלק חילוק הגמ' שם כמש"ל דהיכי דכו"ע קרו ואיהו נמי קרי לא מיחזי כיוהרא אבל היכי דכו"ע עבדי ואיהו לא עביד מיחזי כיוהרא א"כ ניחא שפיר דגבי חתן כיון דכו"ע יושבים בסוכה ואיהו נמי יתיב לא מיחזי כיוהרא ואינו נקרא הדיוט מש"ה לא העתיקו שם. אבל גבי גשמים כיון דכו"ע לא יתבי ואיהו יתיב שוב הוי כיוהרא לדידן ושפיר הביאו שם הרמ"א דהוי כמו גבי מלאכה דפסחים שם

ועי' ט"ז או"ח ס"ס תע"ב שכ' דמי שהוא פטור מהסבה ומסב נקרא הדיוט ולפי דברינו אינו נכון דהא כו"ע מסובין אולי ס"ל להט"ז דהלכה כרשב"ג וכדברי הגמי"י הנ"ל וכן יש לתמוה על המג"א בסי' רל"ב שכ' ג"כ דנקרא הדיוט לפי דברי הירושלמי הנ"ל והא ודאי תימא גדולה והא עכשיו שאין אנו מכוונין גם אי נימא דפסק כרשב"ג לא הוי הדיוט כדמוכח מדברי הכ"מ הנ"ל. ואולי לזה נתכוין המג"א בסוף דבריו שכ' ועי' סי' ע' ס"ג פי' כ"ז מדינא דגמ' אבל עכשיו שאין אנו מכוונין לעולם אם התפלל אפי' בכה"ג אינו נקרא הדיוט

ועי' תוס' מנחות (דף ל"ב ע"ב) דיה הא מורידין שכ' שלא היו נוהגין לשרטט ואם היו משרטטין הא אמרי' כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט התם ודאי אפילו אי נימא דקי"ל כת"ק דרשב"ג ניחא דהוי כמו גשמים בסוכה כיון דכו"ע לא יתבי ה"נ כיון דכו"ע לא משרטטי והוא משרטט נקרא הדיוט. כנלפע"ד: סימן יט

ראיתי לבאר בדין אם מותר ליתן לקטן בידים איסור דרבנן דהרמב"ם אוסר והרשב"א מתיר

ביבמות (דף קי"ד) ר' יצחק בר ביסנא אירכסו לי' מפתחא דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא א"ל יל דבר טליא וטליתא וליטיילו התם אלמא סבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, לימא מסייעא לי' לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק ומשני תולש בעציץ שאינו נקוב דלא הוי אלא איסור דרבנן עד סוף הסוגיא שם

וא"כ לפי מה שפסק הרמב"ם וכל הפוסקים דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ אפי' באיסור דאו' מניחו תולש ותמהו לפ"ז עליו ז"ל המ"מ ושאר ראשונים שכ' בפכ"ד מהל' שבת תולש בעציץ שאינו נקוב דהגמ' לא מתרץ לה אלא למאי דס"ד דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו אבל אי נימא דאין ב"ד מצווין להפרישו אפי' באיסור דאורייתא מניחו תולש

ונראה לתרץ עפ"י מה שהקשה בתשו' הרי"מ ז"ל מאי ראי' מייתי בגמ' מהך דלידבר טליא וטלייתא דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו דלמא שאני באיסור הוצאה דשבת דאמרו בשבת (דף ה' ע"ב) הי' טעון אוכלים ומשקים ונמלך עליהם והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך וא"כ יש לומר דמש"ה מותר בקטן דקיי"ל חולין (דף י"ב ע"ב) דקטן אין לו מחשבה א"כ ההוצאה אינה חשיבא מלאכה דאורייתא אבל אה"נ באוכל נבילות י"ל דב"ד מצווין להפרישו דהא הקטן עושה איסור דאורייתא

ונ"ל עפ"י מ"ש רש"י בחומש בפ' יתרו על הפסוק אתה ובנך א"צ לומר על הגדולים אלא להזהיר הגדולים על הקטנים והיא במכילתא שם, והקשה במזרחי שם הא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. ואי דהוי חידוש התורה דבשבת חייב להפרישו יותר משאר איסורים א"כ למה דייק בגמ' מהך דדבר טליא וטלייתא דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו הא אפי' הכי דאין ב"ד מצווין להפריש מנבילות מ"מ קשה למה דבר טליא וטליתא הא בשבת אסור מחידוש התורה הכא אתה ובנך

וביותר קשה על מה דפריך בגמ' מהך דקטן שבא לכבות אומר לו אל תכבה ומשני בעושה ע"ד אביו הא יכול לתרץ לעולם אין ב"ד מצווין להפרישו ושא"ה דמשום הכי אומר לו אל תכבה דכתיב אתה ובנך

ע"כ נראה דאה"נ דכתיב קרא אתה ובנך להורות דשבת חמיר משאר האיסורים אלא דנחית דרגא אם בכל האיסורים קטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו א"כ במלאכת שבת למה חדשה לנו התורה ע"כ אה"נ זאת חדשה דאפי' בבנך דאין לו מחשבה וא"כ הל"ל במלאכת הוצאה דאינו כלל מלאכה אצלו אפ"ה אסור ומחויב להפרישו כיון דאצל אביו הוא מלאכה וזה הוא שדייקה התורה אתה ובנך לומר מה שאצלך היא מלאכה גם אצל בנך נקרא מלאכה ואתה מצווה עליו. אבל אי נימא דבכל האיסורים קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ די לן שנאמר דבשבת חדשה התורה במלאכה גמורה דחייב הוא להפרישו אבל מ"מ בהוצאה דלאו מלאכה היא גבי קטן גם בשבת אינו מחויב להפרישו

וא"כ מובנים שפיר דברי הגמ' מדהתיר לידבר טליא וטליתא בהוצאת שבת אף דכתיב אתה ובנך וע"כ דס"ל דאתה ובנך קאי לשאר מלאכות שבת א"כ משמע דקא"ל אין ב"ד מצווין להפרישו דאי קא"נ מצווין להפרישו ע"כ דקרא דאתה ובנך קאי גם על הוצאה וע"ז רצה לסייע לו ממלאכת תולש וס"ד דאפי' במלאכה דאורייתא מותר וע"כ דלא כהמכילתא וממילא כ"ש דקא"נ דאין מצווין להפרישו וע"ז תי' בעציץ שא"נ דרבנן לומר דאה"נ או דנימא כהמכילתא דשבת חמיר משאר איסורים או דנימא דבכל האיסורים מצווין להפרישו ס"ס אין ראי' מהתם דמיירי בעציץ שא"נ דרבנן

וא"כ ס"ס לפי ההלכה דקיי"ל כדברי המכילתא וכמ"ש רש"י ז"ל בחומש אף דקיי"ל להלכה דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו נשאר קיים תי' הגמ' דמיירי בעציץ שא"נ דאי בנקוב אסור בשבת משום גזירה דאתה ובנך

ויתורץ לפ"ז ג"כ מה דקשה לכאורה על מה שכ' התוס' שבת (דף קכ"א) ד"ה ש"מ דע"כ הך דקטן שבא לכבות מיירי שצריך לפחמין דאל"כ הו"ל מלאכה שא"צ לגופה ולדידן קשה נמי טובא מה מועיל לחייב מה דצריך לפחמין אצל קטן כיון דרק משום הכוונה מחייבת לי'. נימא ג"כ דקטן אין לו מחשבה וסתם כיבוי לאו מלאכה שצריכה לגופה היא ולא ליחייב ולמה אומר לו אל תכבה. אך יש לומר ג"כ לדעת התוס' כמש"ל דדלמא אה"נ אתי קרא דאתה ובנך לומר דאפי' בכה"ג חייב להפרישו וס"ס צריך להיות באופן שאצל אביו הוא מלאכה ע"כ כתבו דמיירי בצריך לפחמין ושייך אתה ובנך בנך כמו אתה כמש"ל

אך כ"ז לדעת התוס' אבל לדעת הרמב"ם דס"ל כל מלאכה שא"צ לגופה חייב א"כ קשה למה הוצרך לתרץ בעושה ע"ד אביו דהא י"ל דהכא אפי' בעושה לדעת עצמו חייב הוא להפרישו משום קרא דאתה ובנך ואי ל"ל דרשה דאתה ובנך שוב הדק"ל למה תירץ בעציץ שא"נ הא אפי' בנקוב אינו מצוה להפרישו

ונ' דהרמב"ם מפרש תי' הגמ' בעושה ע"ד אביו כמ"ש הרמב"ן על התורה פ' יתרו ובס' יראים מצוה ק"א וביותר מפורש ברשב"א שבת (דף קנ"ג) ד"ה כשהוא דמ"ש בעושה ע"ד אביו היינו פירושא דאתה ובנך דבזה גלתה לנו התורה כשעושה ע"ד אביו היינו כשאינו מוחה בידו שחייב הוא למחות בידו

והנה בתוס' נדה (דף מ"ו ע"ב) ד"ה אין ב"ד מקשים לר' יוחנן דאמר הכא ביבמות ספוקי מספקא לי' מאי מתרץ שם על מה דפריך מיתומה שנדרה שבעלה מפר לה דאי מופלא הסמוך לאיש דאו' האיך אתי נישואי דרבנן ומבטלי נדרא דאו' ומתרץ מפר לה ממנ"פ אי דרבנן דרבנן ואי דאו' קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו הא ר"י מסופק בזה

ונראה עפ"י מ"ש בתוס' נזיר (דף כ"ח ע"ב) ד"ה בנו דחייב לחנכו והקשו למה קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו הא חייב הוא בחינוך ותי' דחינוך אינו אלא במצות