דברי יששכר לג

ד"ה אם לא נדהו יעי"ש. אך אין להאריך בדבר שאינו נוגע כ"כ להלכה. מחו' דוש"ת: סימן יח

ראיתי לעיין במה שאמרו הפטור מן הדבר ועושהו נקו' הדיוט אם כללא הוא לעולם כן או לא

דהנה הרמ"א או"ח סי' תרל"ט כ' וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל שכר ואינו אלא מן ההדיוטות והוא מביאו בשם הגמי"י פ"ו דסוכה ודינו של הגמי"י הוא גבי חתן וכל השושבינים דפטורים מן הסוכה ותימה ששם בסי' תר"מ לא הגיה רמ"א כלום ומשמע לדעתו ז"ל דאין בכך ואם רוצה להחמיר יחמיר ועי' ט"ז שם שכ' שאם יכול לקיים בנקל יקיים ותימה למה אינו נקרא שם הדיוט

עוד תימה דגוף דינו של הגמי"י לקוח מירושלמי שבת פ"א ה"ב שנזכר שם לענין תפלת המנחה היכי שכבר התחיל בסעודה, שכ' אם התחילו אין מפסיקין ואם מחמיר נקרא הדיוט א"כ תימה על שניהם על הגמי"י ועל הרמ"א ששם גבי תפלת המנחה ששם עיקר מקורו לא הביאו כלל דין זה

עוד קשה דבאו"ח סי' ע"א גבי מי שמתו מוטל לפניו דפטור מכל המצות ונחלקו בזה אם רוצה להחמיר על עצמו דהמחבר כ' שם דמותר לו להחמיר ולקרות ולקיים ולמה שם אינו נקרא הדיוט והרמ"א אף שציין וכ' ועי' יו"ד שמ"א היינו די"ח וגם החולקים ואוסרים להחמיר לא אמרו שם בירושלמי אלא מפני כבודו של מת ולמה ל"א מפני שנקרא הדיוט

ונראה דהא צ"ע למה פסקו דנקרא הדיוט הא שם בירושלמי נחלקו שני מ"ד ושם איתא ר' מיאשא ורשב"י יתבין אכלין בחדא כנישתא דעיליתא מטא עידן צלותא קם רשב"י מצלי א"ל ר"מ התניא אם התחילו אין מפסיקין ותני חזקי' כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"ל והתניא חתן פטור ותניא חתן אם רצה לקרות קורא א"ל יכול אני מוקמי כר"ג דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים וכו' פי' דהיינו כר"ג אבל לרבנן דפליגי עלי' דר"ג אה"נ דאסור לו לקרות וא"כ ס"ס כיון דר' שמואל בר יצחק עשה מעשה והתפלל ומעשה רב חזינן דאינו נקרא הדיוט

ונראה דלכאורה אינו מבואר פי' הירושלמי שאמר יכול אני מוקמי כר"ג דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפי' שעה אחת ומה שפי' הקרבן עדה דהיינו דשא"ה דהוי קבלת מלכות שמים ולא בתפלה תימה דהא בתפלה ג"כ החמירו כמו במ"ש דהא בברכות (דף כ"א) אמרו ס' קרא, ק"ש אינו חוזר וקורא ובתפלה אמרו שם והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וגם בתפלה אמרו שיתפלל ג"כ תפלת נדבה. וגם דלפ"ז תימה דבברכות (דף י"ז ע"ב) ובפסחים דהקשו דרבנן דאמרו אם רצה להחמיר יחמיר ובפסחים אמרו דוקא תלמידי חכמים בטלים למה לא תירצו ג"כ דשא"ה דהוא קבלת עול מ"ש

ע"כ נראה עפ"י דברי התוס' ברכות (דף ט"ז) ד"ה מעשה לסתור שכ' דלאו מעשה לסתור הוא אלא דקמ"ל דאם הוא בטוח בעצמו שיוכל לכוין וראוי לזה שרי ועי' מהרש"א שתמה בזה דהא לקמן פליגי בזה ת"ק ורשב"ג והדבר פשוט דל"ק דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל הלכה כרשב"ג א"כ ודאי דס"ל דנחלקו ת"ק ורשב"ג בכוונתו דר"ג דת"ק ס"ל דר"ג לכו"ע הוא דאמר כן דכל מי שרוצה להחמיר יכול להחמיר ורשב"ג ס"ל דלכו"ע אסור להחמיר אלא דוקא לעצמו הוא שהחמיר וממילא לפי דעת התוס' שפסקו כרשב"ג פירשו שפיר דברי ר"ג דלאו מעשה לסתור הוא אלא אם הוא בטוח בעצמי שיוכל לכוין שרי

וא"כ יש לומר דהן הן דברי הירושלמי יכול אני למימר כר"ג וכו' היינו דלאדם אחר אסור להחמיר אם לא מי שהוא בטוח בעצמו. ור' מיאשא בעצמו פירש ההלכה פי' שאינו חולק על ר' שמואל בר יצחק במה שהחמיר על עצמו שהוא בטות בעצמו שהוא מכוין אלא שרשב"י לא יכול לומר על עצמו שהוא מכוין יותר משאר בני אדם ע"כ בא ר"מ ופי' דבריו לומר יכול אני לומר פי' אני יש לי הרשות לומר מה שאתה אינך יכול לומר שכוונתך כמו ר"ג לפי שבטוח אתה בעצמך אבל לעולם לענין ההלכה לאחר הדין עמי שאסור מש"ה עכ"פ נשאר הדין בתקפו שלאחר אסור להחמיר והמחמיר נקרא הדיוט ושפיר פסק הגמי"י מה דתני חזקי' כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט

אך כ"ז לדברי הירושלמי דפסק כרשב"ג דס"ל לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול אבל למאן דס"ל דקיי"ל להלכה כת"ק דכל מי שרוצה להחמיר על עצמו ולכוון יכול א"כ קשה קושית הגמ' דברכות (דף י"ז ע"ב) הנ"ל מהאי דפסחים דדוקא ת"ת בטלים ולא אחר וצריך לתרץ תי' הגמ' דהיכי דכו"ע קרו ואיהו נמי קרי לא מיחזי כיוהרא אבל היכי דכו"ע עבדי מלאכה ואיהו לא קעביד מיחזי כיוהרא

א"כ מתורצים שפיר דברי הגמי"י ורמ"א הנ"ל דההגמי"י ס"ל להלכה כדברי הירושלמי וכדעת התוס' דקיי"ל כרשב"ג דלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול ועי' השגת הראב"ד פ"ד מהל' ק"ש ה"ז במ"ש הרמב"ם כל מי שפטור לקרות ק"ש אם רצה לקרות קורא אבל אם הי' זה הפטור לקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וע"ז השיג הראב"ד וכ' ומה בכך יקרא ויהי' כקורא בתורה ולא יהי' כפורק שם שמים מעליו ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמ' היו אומרים כן מחזיקנא טיבותא לרישא וכו' עכ"ל ועי' מגדול עוז שתמה על הראב"ד דמתחלה כ' ואינו דומה לתפלה ואח"כ מביא ראי' מן התפלה ועי' כ"מ שתי' קושיתו דבעל מגדול עוז דהיינו אפי' לפי מה דאמרו בגמ' לעולם ימוד עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו אל יתפלל היינו דוקא בתפלה שאם אין לו כוונה הוי כמזכיר ש"ש לבטלה אבל בק"ש הוי כקורא בתורה וא"ת דחיישינן בק"ש ליוהרא הלא עכשיו לא חיישינן ליוהרא שאפי' בתפלה לא חיישינן ליוהרא עכשיו ואפי' בימי חכמי הגמרא לא היו מכוונין ולא חיישינן עכשיו ליוהרא לא בק"ש ולא בתפלה כד' הראב"ד ז"ל

הגם שתחלת דברי הראב"ד תמוהים מדברי הירושלמי הנ"ל דא"כ מאי מייתי רשב"י ראי' מהך דחתן לתפלה דהתם בק"ש שאני דהוי כקורא בתורה אבל בתפלה דאם אין לו כוונה הוי כמזכיר ש"ש לבטלה אסור שפיר

אך ס"ס לפי מסקנת דברי הראב"ד ז"ל ה"ה בתפלה מותר אפי' במקום שהוא פטור לפי שכולנו אינו אנו מכוונים וליכא למיחש ליוהרא כלל ואדרבה אולי נכון יותר שיתפלל ולא יהא כפורק עמ"ש מעליו גם לענין תפלה מש"ה נכון שלא הביאו הגמי"י במקומו דברי הירושלמי לענין תפלת המנחה דס"ל דבזמנינו כשמתפלל במקום שהוא, פטור לא נקרא הדיוט דלא חיישינן ליוהרא וכסברת הראב"ד

אבל בחתן ושושביניו שפטורים מן הסוכה שייך שפיר חיישינן ליוהרא וגם דל"ש שנראה כפורק שם שמים מעליו א"כ כשיושב בשעה שהוא פטור נקרא הדיוט ומביא שפיר ראי' מדברי הירושלמי דשבת כיון דשם אמרו בירושלמי דנקרא הדיוט מי שעושה מה שהוא פטור דחיישינן ליוהרא נהי דהירושלמי אמרה לענין תפלה ואנן לא קיי"ל כן היינו לפי שעכשיו אין אנו מכוונים אבל ס"ס זאת למדנו מדברי הירושלמי דבמה דלא שייך נ"מ בין זמנם לזמן הזה ודאי דאם עושה מה שפטור נקרא הדיוט ושפיר הביאו הגמי"י לדין זה גבי סוכה בדין החתן ושושביניו

וכל זה לדעת הגמי"י דאזיל בשיטת התוס' דקיי"ל כרשב"ג דלאו כל הרוצה ליטול את השם יטול אבל הרמ"א ס"ל להלכה כדעת הרמב"ם דס"ל להלכה כת"ק וכמ"ש שם הכ"מ פ"ד מהל' ק"ש ה"ז וכ"כ בב"י סי' ע' (ובמג"א שם סק"ב יש קיצור לשון כמו שפירש דבריו שם בהגה' לבושי שרד) ולפי מה דקיי"ל כת"ק קשיא שוב מהך דפסחים דדוקא ת"ח בטלים