דברי יששכר לב

דנשים לוקות אף דאנשים אינם לוקים וא"כ לא מצי למימר דמימר לא הוי נל"ע משום דהלאו כולל יותר דלדידי' קשיא לי' שפיר מנותר. וכל דבריך סובבים ע"ז דאביי ס"ל דאמרי' טפל חמור מן העיקר וכבר כתבתי לך דאביי ס"ל אי אפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר

ואך לדעתי נראה ליישב הקושיא ממימור עפ"י פשוט דסברתו דהרמב"ם ז"ל דהיכי דהלאו כולל יותר לא הוי נל"ע היינו בציבור ושותפים דאין עושין תמורה א"כ העשה לא שייך גבייהו והלאו שייך גבייהו וכ"ז לרבא דס"ל כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ס"ס בציבור ושותפים שייך הלאו דלקי משום דעברו אמימרא דרחמנא אבל לאביי דס"ל אי עביד מהני דאי לא אמאי לקי א"כ בציבור ושותפים דלא מהני אה"נ דלא לקי א"כ אין הלאו כולל יותר כלל ושפיר פריך לאביי

והקושיא מנותר נראה ג"כ לחלק בפשוט דפירוש הדברים דהלאו כולל יותר היא דכיון דאין העשה נוהגת בציבור ושותפים חלש כחה מלנתק הל"ת וכדמצינו ביבמות (דף ה') דהו"ל לאו שאינו שוה בכל וא"כ הי' סברא ג"כ דהעשה כי האי לא ידחה הל"ת ה"נ עשה כי האי אינה מנתקת הל"ת. אך הלא בציצית בכלאים חזינן דהעשה דציצית דוחה הל"ת דכלאים אף דהעשה דציצית אינה נוהגת בנשים

אך יש לומר דהתם גזה"כ היא מגדילים תעשה לך ממילא גלתה לנו התורה דבכה"ג אפי' עשה שאינה שוה בכל ג"כ דוחה ל"ת וא"כ ה"ה נמי דמנתקת. וכ"ז למאן דדריש עדל"ת מגדילים תעשה לך. אבל מאן דלא דריש מגדילים תעשה לך קשה אה"נ מנלי' דעשה כי האי דוחה ל"ת וע"כ צ"ל מסברא דל"ד לשותפים וציבור דהתם אה"נ חלש כח העשה מן הלאו כיון דשותפים חייבים בכל המצות והכא, לא שייך גבייהו עשה זו חלש כח העשה. אבל בציצית מה שאינה נוהגת בנשים הוא לא מפני חולשת העשה אלא לפי שהנשים אינן בכל מ"ע שהז"ג ע"כ מצד הסברא שפיר ציצית דוחה ל"ת דכלאים אף דלית בי' קרא ואה"נ דעשה כי האי מנתקת ג"כ ומיושב שפיר הקושיא דנותר וממילא ניחא ג"כ דאביי לשיטתו דהא רבא פליג על תנא דבי ר' ישמעאל דיליף מגדילים כדאיתא ביבמות (דף ד' ע"ב) ואביי ס"ל כוותי' בשבת (ד' כ"ו ע"ב) מש"ה אה"נ אביי ל"ל סברא זו ולדידי' במימר הוי לאו הנל"ע והרמב"ם פסק כרבא

ויתורץ לפ"ז קו' תוס' מנחות (דף מ') מ"ט דב"ש דפטרו סדין בציצית הא מוכח מקרא ואפי' לתי' התוס' התם עדיין קשה דס"ס נימא דעדל"ת ומה שמתרצין משום דאפשר לקיים את שתיהן עדיין קשה הא אנן קיי"ל היכי דאפשר לקיים את שתיהן לא דחי ואפ"ה מחייבינן סדין בציצית ועפ"י מ"ש ניחא דאה"נ כמ"ש התוס' דב"ש ס"ל כרבא ולענין דחיי' ס"ל דהוי עשה שאינה שוה בכל ולא דחי משים דאינה נוהגת בנשים וב"ה ס"ל דבכה"ג דחי שפיר וכמש"ל

ויודע אני שבשאגת ארי' כ' הטעם דבל יראה לא הוי ניתק לעשה משום דתשביתו ליתי' בנשים. ובת' שם ארי' חיו"ד א' הקשה על כל לאו הנל"ע הא ליתי' בסומא אי נימא דחייב בלאווין. ולפי דברי הנ"ל כ"ז ליתי' דכל זה הוא מפני חולשת המתחייבים ולא מפני חולשת העשה

ומה שכתבת לתרץ קו' התוס' על ב"ש הנ"ל עפ"י קו' האחרת שהקשו בתוס' יבמות אמאי לא נדרוש להיפוך אפי' במקום גדילים לא תלבש שעטנז ותי' דלאסור ל"צ קרא דמן הסתם ראוי לאסור וקשה ע"ז דהא סתמא יש למילף מנותר דצריך בוקר שני משמע דאי לא"ה ה"א דידחה, ואך יש לומר עפ"י קו' השאג"א פ"ב דהכא לא הוי בעידנא דאיסור כלאים הוא מיד והמצוה הוא לאחר לבישה וקשה דהא גם בנותר לא הוי בעידנא דמתחלה הוא מכבה קודם שמבעיר אך דהכיבוי הוי צורך ההבערה וא"כ ע"כ הטעם דלא יהי' טפל חמור מן העיקר וממילא הוי בעידנא א"כ אין קרא להתיר ציצית דלא הוי בעידנא ומנותר לא ילפינן וע"כ לפ"ז דגדילים להתיר דאי לאסור ל"צ קרא וכמ"ש התוס'. אבל ב"ש ס"ל דטפל יוכל להיות חמור מן העיקר מדפריך בזבחים (דף מ"ט) הרי הקדש לא חל על בעל מום קבוע ותמורה חיילא וע"כ דטפל חמור מן העיקר ומשני האי מכח קדושה קאתיא וחזינן דבנזיר (דל"א) ס"ל לב"ש הקדש טעות הוי הקדש דיליף מתמורה וב"ה ס"ל דל"ד דהתם מכח קדושה קאתיא וממילא דב"ש ל"ל סברא דמכח קדושה קאתיא הדרא קו' הגמ' דזבחים לדוכתא דחל על מום קבוע והקדש לא חל והתירוץ דהתם לא ס"ל א"כ ס"ל לב"ש ע"כ דהטפל חמור מן העיקר וא"כ שוב בנותר ג"כ ליכא בעידנא דאיכא כיבוי ויש למילף ציצית מנותר והדרא שוב קו' תו' לדוכתא דילמא לאסור דהא הי' סברא להתיר ומש"ה ב"ש פוטרין דס"ל דהכא לאסור עכת"ד

וכ"ז ליתי' דאי כדבריך דב"ש ס"ל טפל חמור מן העיקר א"כ אה"נ היכי מצי למילף הקדש מתמורה דילמא תמורה חמור וחייל בטעות והקדש לא חייל וע"כ דהא פשיטא להו דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר מש"ה ילפי מכח ק"ו השתא תמורה חייל בטעות הקדש עאכו"כ

וקושיא דגמ' זבחים יש ליישב עפ"י מ"ש תוס' יומא (דף נ' ע"ב) ד"ה חומר דמקשים שם למה לא חשיב ג"כ דתמורה חיילא בטעות ומתרצים בתי' השני דלא חשיב אלא מה דחיילא קדושה בשניהם אלא שזה עדיף אבל מה שזה חייל וזה לא חייל לא חשיב א"כ אה"נ י"ל דזה סברת ב"ש דסברא דמכח קדושה אתיא עדיפא לא מהני אלא לומר דבשניהם חלה הקדושה אלא דזה דמכח קדושה אתיא מתפשטת יותר כמו דמצינו בתמורה (דף י"א ע"ב) האומר רגלה של זו עולה כולה עולה ואה"נ י"ל דר"י לטעמי' דלית לי' שם מתפשטת בכולה אה"נ דס"ל בזבחים שם כדאיתא בתוספתא דטפל חמור מן העיקר ומייתא ראי' מהא דתמורה חלה על בעלי מומין. אבל הגמ' דחי לה דכח הקדושה מתפשטת אבל כולי האי לומר דכח הקדושה מתפשטת באופן דהמקדיש אותה לא יחול כלל כולי האי' לא ניחא להו לב"ש לומר וב"ה ס"ל דאפי' בכה"ג נמי אמרי' דכח הקדושה עדיף

גם מ"ש דבנותר איכא מכבה ורק משום דסופו להבעיר ותלית זה בטפל חמור מן העיקר. לא נראה לי כלל דהא דמכבה סופו להבעיר טעמא דלא הוי מכבה כלל וכמ"ש בגמ' מידי דהוי אבשרא אגומרי ועי' מג"א תק"ז סק"ט שכ' שם דבכה"ג לא הוי מכבה

והנה בזה אי טפל חמור מן העיקר כמדומה שנמשכת אחרי הג' מהר"י ענגיל נ"י בספרו לקח טוב שגם הוא האריך בזה ודעתו ג"כ דאי נימא מכשיל בדרבנן עובר על לפ"ע דאו' הוי משום דטפל חמור מן העיקר וכבר כתבתי לעיל דאין שום ראי' מזה

וע"ש שהביא ראי' מגמ' זבחים (דף מ"ט) שאמרו ואב"א אמר קרא העולה במקומה תהא משמע דשינויא קמא לא ס"ל. הא לאו ראי' הוא דסברא דלא יהא טפל חמור מן העיקר הוא כסברא דק"ו וגם בק"ו אמרו בגמ' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא

וכן מה שהביא ראי' מיבמות (דף ע' ע"ב) דקאמר ואב"א מי איכא מידי דערלות דגופי' לא מעכבא בי' וערלות דאחריני מעכבי דייק מזה דתי' קמא לא ס"ל דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר. הנה הריטב"א במקומו עמד בזה וכ' דהי' ראוי להחמיר עליו בערלת בני ביתו כדי שלא יפשע מלמול אותם וגם דהא אשכחן מילת בנו ועבדו דוחה שבת ומילת עצמו אינו דוחה שבת דהוי שלא בזמנו. וכבר כתבתי ע"ז קונטרס מיוחד ואין פה המקום

ויש עוד לעיין מכמה מקומות שדומים לזה. גדול העונה אמן יותר מן המברך נזיר (דף ס"ו) מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור חולין (דף ל"ג). מה במקום שמותר להדיוט אסור לגבוה מקום שאסור להדיוט יהי' מותר לגבוה מנחות (דף ה' ע"ב) וביצה (דף כ' ע"ב) וכן הראה לי בני כ' יקותיאל זלמן נ"י בר"ן נדרים (דף ז' ע"ב)