דברי יששכר ל

ותימה שם בגמ' בבהמה שהפילה חררת דם שהקשו ות"ל דלא איתחזי ותי' דאיתחזי אגב אמי' בשלמא להראב"ד ניחא דהיינו כיון דבשעה שהיתה במעי אמה היתה נקראת אוכל אגב אמה מש"ה צריך שתהי' עד לכלב אבל לרמב"ם ורש"י דכל קודם שנטמא אף שהוי כבר אוכל די שנפסל לאדם א"כ מה בכך שהי' אוכל במעי אמה הלא אז לא נטמא דטומאה בלועה אינה מטמא ומשיצא לאויר העולם אינו ראוי למאכל אדם ומתי מטמאה

ואולי י"ל לרמב"ם ורש"י דוקא היכי דסרחונו בא קודם טומאתו הוא דמותר אבל היכי דסרחונו וטומאתו באים כאחד י"ל דבכה"ג מטמא שפיר ואה"נ מש"ה אסקו בגמ' בקושיא ולא בתיובתא משום דהגמ' בעצמה נסתפקה בזה אי בכה"ג חשיב סרוחה מעיקרא או לא

ועי' הגה"ה רש"ש למס' טהרות פ"ח מ"ו שכ' ראי' לדברי הרמב"ם מהך דפסחים (ד' מ"ה) הפת שעפשה מדלא קתני ומיטמאה משמע דמיירי שכבר היתה טמאה. ולכאורה תימה דא"כ מה קאמר ונשרפת עם הטמאה בפסח, הא הוא בעצמה טמאה היא. ואולי מפרש דלצדדין קתני ואם טהורה היא נשרפת עם הטמאה בפסח. אך ס"ס קשה על רש"י שסותר ד"ע ששם כ' בד"ה המיוחד לאוכל אדם וחל עליו שם אוכל משמע כדעת הראב"ד דאי כדעת הרמב"ם וכדבריו במס' בכורות הל"ל חל עליו שם טומאה

וליישב דעת רש"י נ' דס"ל ז"ל דיש נ"מ בין אוכל שיחדוהו בפירוש לאדם אה"נ דצריך שיפסול מלאכול לכלב אפי' לא נטמא וזה הוא דפת שעפשה. אבל מה שלא יחדוהו בפירוש לאדם נהי דחזי לאדם כגון האי דחררת דם כיון דלא יחדוהו בפירוש כל דלא נטמא א"צ לפסול לכלב ודי במה שאינו ראוי לאדם. ואולי גם דעת הרמב"ם כן הוא והך דפ"ב מטומאת אוכלים מיירי בסתם אוכל שלא יחדוהו לאדם ומש"ה שם במס' טהרות פ"ח מ"י ניחא לפי הנוסחא שבידינו כמו שכ' הנוב"י הנ"ל שהוא כדעת הראב"ד היינו היכי שמיוחד בפירוש לאוכל אדם

וראי' לדברינו דבמס' חלה פ"א מ"ח כ' מפורש ג"כ בפיהמ"ש לרמב"ם כל שהוא מיוחד מטמא עד שיופסל לאכילת כלב ועי' ירושלמי פי"א דתרומות ה"ב במראה הפנים שם. ואך פשטות הלשון מאכל סרוח מעיקרא טהור משמע כדעת הרמב"ם

ויתורץ לפ"ז קו' תוס' נדה וד' נ' ע"א) ד"ה שזרען דהקשו קושיא חמורה דעולשין שזרען מתחלה לבהמה משמע דסתמא לאדם קיימו או לתרווייהו ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו וקשה ממתני' דכל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיופסל לאכול לכלב. ובודאי לפי דעת הרמב"ם בהלכה שם ניחא בפשוט דהמשנה דכל המיוחד מיירי שכבר נטמא ועולשין מיירי שעדיין לא נטמאו

אך לפי דברינו הנ"ל אליבא דרש"י ז"ל יתיישב אפי' אם נפרש דהמשנה איירי שעדיין לא נטמא אעפ"כ שא"ה דיחדוהו לאוכל אדם בפירוש בעי שיופסל מאכילת כלב ועולשין לא יחדום מעולם בפירוש רק דסתמא חזי לאדם ובהמה. דברי הדוש"ת באהבה: סימן יז

כבוד אהובי המל"ח החתן החריף כמר אביגדור נ"י

הנה ע"ד המל"מ פ"ב מהל' רוצח מ"ש אם גם באיסור דרבנן אמרי' אין שליח לדבר עבירה והקשה מהך דאיש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן הא עכ"פ איכא איסור דרבנן

וכתבת ליישב דהא דבדרבנן אמרי' ג"כ אשלד"ע הוא עפ"י סברת ר"ת ע"ז (ד' כ"ב) תוד"ה תיפוק דאפי' במכשיל לחבירו באיסור דרבנן שייך לפ"ע מדאו' והא תלוי בזה אי אמרי' דאפשר לטפל להיות חמור מן העיקר ורבינא ור' סמא פליגי בזה אי אפשר לטפל להיות חמור מן העיקר דזה טעמו דרבינא דאמר דבכה"ג ל"ש אשלד"ע כיון דאם עשה בשביל עצמו לא יתחייב ואם יעשה עבור חבירו יתחייב מש"ה ל"א בזה אשלד"ע וא"כ ל"ק מרבינא זה תורף דבריך

ולדעתי אין לזה קיום דא"כ ר"ת ס"ל בע"כ דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר והוא נגד ההלכה דמנחות (דף צ"א) ושאר דוכתי וכן שני הגמרות שהביא המל"מ מגמ' דב"ק יהי' ג"כ שלא אליבא דהלכתא

גם גוף דבר זה דטעמא דרבינא דאמר משום דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו הוא משום דא"א לטפל להיות חמור מן העיקר. אין בכאן שום תבלין דבשלמא אם היתה הפלוגתא אם השליח חייב הי' שייך לומר אין הטפל חמור מן העיקר דאם עשה עבור עצמו פטור ועבור אחרים יתחייב אבל כיון דתרווייהו ס"ל דהשליח פטור ולא פליגי אלא לענין חיוב המשלח. וכבר חזינן דבמידי דשליחות שליח נעשה לחבירו אפי' במה שאינו בגדר זה כגון איש שנעשה שליח לקבל גט או קידושין לאשה איזה טפל חמור מן העיקר שייך כאן

ואם לומר לענין האיסור וכי ס"ד שלא יהי' עובר על לפ"ע ישראל המושיט כוס יין לנזיר ושם בע"ז (ד' נ') סתם לשון הברייתא משמע אפי' מי שאינו נזיר המושיט לנזיר עושה איסור

וגם בסברת ר"ת ז"ל הנ"ל א"צ כלל לדחוק משום טפל חמור מן העיקר אלא דעיקר טעמו י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל בס' המצות שורש הראשון וכן משמע ג"כ דעת רש"י בברכות ויומא וסוכה מד' דכל מילי דרבנן אסור מה"ת משום עשה על פי התורה אשר יורוך ולאו דלא תסור. ומש"ה שפיר המכשילו י"ל דעובר על לאו דלפני עור מדאו'

ובקו' המל"מ נ"פ כמ"ש המל"מ בעצמו לחלק דשא"ה דהמשלח מוזהר מה"ת ע"כ חשיב השליח שמוזהר מדרבנן לגבי' לאו בר חיובא. אלא שכ' שלא נתיישבו אצלו דברים אלו

ולפענ"ד נ' שפיר ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' ממרים דאפילו באיסור לאו שייך ג"כ בל תוסיף והראב"ד השיג שם דלדעתו ז"ל דוקא באיסור עשה ולא בל"ת והכ"מ הסכים לדעת הרמב"ם ס"ס לדעת הרמב"ם לעולם כשנזהר באיסור דרבנן צריך לכוין מפורש שהוא עושה מפני התקנה לא שהוא אסור מה"ת. וכעין זה כ' ג"כ הרשב"א בר"ה (ד' ט"ז) דאם מוסיף מצוה דרבנן שייך בל תוסיף, אלא שעושה מפני תק"ח ושייך ע"פ התורה אשר יורוך. אלא דשם אינו מפורש באיסור לאו ונ' שמפני טעם זה אמרו חכמים סד"ר לקולא כדי שיהי' היכר שהוא מדרבנן ולא יעבור בבל תוסיף ויתיישב בזה קו' הרמב"ן בס' המצות בשורש הראשון מה שתמה על הרמב"ם דלדבריו ז"ל מה נ"מ בין איסור דאי' לאיסור דרבנן ולמה אמרו סד"ר לקולא וסדא"ו לחומרא. וכבר הרגיש הרמב"ן בזה ואמר שאפשר שהיא בתנאי מחכמים ז"ל אך תמה ע"ז למה זה. ולפי מ"ש ניחא דאה"נ משום זה אמרו לקולא שלא יעבור בבל תוסיף וא"כ ממילא יש נ"מ בין אם האיסור דרבנן עומד בפ"ע יש לחכמים כח לומר כמו שמצינו כ"פ חכמים, עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה משא"כ אם הדרבנן הוא עם הדאורייתא ממש יחד הוי כמוסיף בית על ד' בתים של תפילין או כישן בשמיני בסוכה שמוסיף יום על ימים הסמוכים בכה"ג צריך דהדרבנן כמאן דליתי'. ומש"ה יש לומר אף דלעולם אמרינן גם בדרבנן אשלד"ע ה"מ כשהם בפ"ע אבל בכאן שהמשלח הוא דאורייתא והשליח דרבנן ע"כ צריך לומר היכר דהשליח הוא כמאן דליתי'

עוד יש לומר בסברא קרובה יותר דהא דאמרי' אשלד"ע הוא מטעם דכל ישראל ערבין זה לזה ואסור לו לעשות מה שחבירו יעשה עי"כ איסור וממילא אמרינן שפיר אי עביד לא מהני ולא הוי שליח דאי משום לפני עור הי' דוקא בקאי בתרי עברי דנהרא וכמ"ש הריטב"א בב"מ בתי' השני וע"כ