דברי יששכר כט

אבל מאי ס"ד דר"ח וע"ז תי' ההפלאה דודאי היכי דהסכנה עומד נגד האיסור והאיסור נוגע אל הסכנה בכה"ג ודאי דהסכנה דוחה האיסור אבל אם יבואו רוצחים להרוג אותו סתם אלא שאמרו לו אם יחתום שקר יפדה א"ע מן הסכנה ע"ז היתה דעתו של ר"ח כיון דלא באו בתחילה על האיסור אולי אסור לפדות עצמו מן הסכנה ע"י עשיית עבירה

וכעין זה מ"ש במשנה פ"ח דתרומות סיעה של בני אדם שאמרו להם עכו"ם תנו לנו א' מכם וכו' יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש מישראל ובירושלמי שם ואם יחדוהו להם מותר וה"ה בעבירה אם העבירה עומדת בפנינו וגורמת הסכנה הוי כיחדוהו להם דההצלה של נפש מישראל עדיפא אבל אם עדיין ליכא איסור כלל אלא שאנחנו נכתוב שם ואח"כ נמחקנו משום הסכנה דהוי כלא יחדוהו ע"ז נסתפק לדוד. ואחיתופל נמי לא פשיט לי' מחי בהם ולא שימות בהם אלא מסוטה דגם שם כותבין לכתחילה כדי שיבוא לידי מחיקה אח"כ. וס"ס יש לומר דבכה"ג גרע ואסור מדאו' אפי' ע"י גרם ומ"מ לקבור אותם במקום שאין מים אפי' במקום שאין בית הקברות אלא בחצר בית הכנסת וכדומה ודאי דמצוה קעביד להצילם מבזיון וכל מה שמקדימין עדיף

ולענין מה שחוששין לעשות היכר למעלה מבחוץ אם אפשר ודאי טוב הי'. אבל מן הדין לא משמע לי לחוש לזה כיון דס"ס יהי' למטה הבור מקום י"ט על ד"ט א"כ הוי כרשות מיוחד א"כ כשסותמין אותו מותר לעשות למעלה אפי' דבר מאוס. ונהי דבסס"י קנ"א מחמירין דוקא בבהכנ"ס קבוע. ואף דמשמע מט"ז ומג"א דיש להחמיר אפי' במקום שאינו קבוע מ"מ לא הוי אלא מפני קדושת מקום תפלה כמו שהראה הט"ז לסי' נ"ה ס"כ וכ"כ בט"ז קנ"ד סק"א וכ"ז אין ענין בכאן. אך אם ירצו לעשות איזה היכר מה טוב. הדוש"ת: סימן טז כבוד יד"ג הרב הגדול מעוז ומגדול חכם וחסיד וכו' כש"ת מ' שמואל יעקב הכהן שיחי' האבד"ק איוואנגאראד

ע"ד קושיתו דמר בתוס' פסחים (דף כ"ד ע"ב) ד"ה פרט שהקשו אהא דאמרו האוכל חלב חי חשיב שלא כדרך אכילתו דהך דהקפה את החלב צריך לומר לצדדין קתני דאי בחמה הא הוי שלכד"א. והקשה כ"ת מגמ' דנזיר (ד' נ') דאמרו אי המחהו בחמה עפר בעלמא הוא. ודאי דקו' גדולה היא

אך תימה דלא הקשה מר בפשוט מגמ' דנזיר על גמ' דמנחות דשם איתא (בדף כ"א) הקפה בחמה חייב והא אמרו בנזיר (ד' נ') עפרא בעלמא היא ולמה יתחייב. אך נ' לפענ"ד לחלק בין איסור לטומאה כמ"ש בתוס' בכורות (דף ז' ע"ב) ד"ה דג לענין עיכול דאף דלענין טומאה אמרינן עיכול מ"מ לענין איסור י"א דל"א עיכול

וכן יש קצת להוכיח שהוא דעת הטור באו"ח סימן רי"ו דפליגי ר' יונה והרא"ש לענין מור אם הוא מותר באכילה דדעת ר' יונה דהוי עפרא בעלמא אף שהוא מדם חי' והרא"ש אוסר והטור מסכים לאיסור ואעפ"כ בסמני הקטורת דג"כ נחלק בזה הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם בפ"ב מהל' כלי המקדש כתב שהוא מדם חי' והראב"ד השיג וכ' אין דעתי מסכמת שיכניסו דם טמא וכו' וע"כ דדעת הרמב"ם ג"כ משום שנעשה עפר ונשתנה אין בה טומאה ודעת הטור נראה דמסכים להרמב"ם כדמשמע שם באו"ח סי' רי"ו שכ' מתחילה והנראה בעיני שהיא מין חי' ידועה ויש לה חטוטרת בצוארה וכן בסי' קל"ג כשהביא סמני הקטורת הביא סתם מור ולא העיר ע"ז כלום ונראה שהוא מסכים לדעת הרמב"ם ע"כ נראה דעתו דלענין סמני הקטורת דעיקר השגת הראב"ד הוא מפני הטומאה ס"ל ג"כ לטור דהוי עפרא בעלמא ומ"מ לענין איסור מחמיר כדעת הרא"ש

ובזה נראה לתרץ קו' הנוב"י חיו"ד ת' כ"ו שהקשה על הכ"מ פ"ב מטומאת אוכלים הי"ד עמ"ש הרמב"ם כל אוכל שנפסד עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכ' הכ"מ מדאמרי' בבכורות (דף כ"ג ע"ב) דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא וע"ז תמה הנוב"י דהא הרמב"ם פסק כר"י דצריך קרא לסרוחה מעיקרא א"כ נהי דמיעטי' קרא מטומאה חמורה אפשר לטומאה קלה יטמא דהיינו טומאת אוכלים. ולפענ"ד פשוט הדבר כמו שהקשו שם בתוס' ד"ה ואידך דמתוך סוגיא דפ' בתרא דע"ז משמע דר' יוחנן בעצמו ס"ל דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא ומה שתירצו שם התוס' צריך ביאור דהם ז"ל כתבו דלענין איסור הוי עפר ולא לענין טומאה דהא לעיל (ד' ז' ע"ב) כתבו בהיפוך וכמש"ל דלענין טומאה הוי עיכול ולא לענין איסור וכבר תמה בזה ג"כ בנוב"י שם

ונראה לפענ"ד דהתוס' דהתם אזלי לשיטת רש"י דע"ז (דף ס"ז ע"ב) דס"ל אליבא דר"י דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו דמיירי שנמוח כל שאין בעינו ניכר אינו אסור מדאו' ומש"ה לענין איסור כל דהוי סרוחה מעיקרא הוי כאין עצמותו ניכר ומש"ה מותר מדאו'. ואפ"ה לענין טומאת אוכלים או לטומאת משא שפיר מטמא כמו שהקשו בגמ' שם נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. ולעיל מ"ש התוס' (דף ז' ע"ב) דיש נ"מ בין איסור לטומאה דאף שאינו מטמא עצמותו מ"מ לענין אכילה י"ל דאסור משום טעם כעיקר דעכ"פ טעמא איכא וי"ל דאסור מדרבנן למ"ד טעכע"ק ל"ד. וגם דשם כ' התוס' בשם ר"ת ור"ת ס"ל טעם כעיקר דאו'

ואפי' אם נפרש דברי התוס' דקאי כשיטתייהו דטומאה קלה היינו טומאת אוכלים ס"ס לענין טומאה הוי אוכל ולענין איסור כיון דרק טעם כעיקר כיון דעיקרו נבילה הוי מטמא וכן להיפוך יש ג"כ לומר דטומאת אוכלים אינו מטמא וטומאת נבילות מטמא וס"ס כיון דגלי קרא גם לר"י הוי עפרא בעלמא ודברי הכ"מ נכונים

ויש עוד לחלק בין איסור לטומאה היינו היכי דאם יחזיר ויקפיא יהי' ראוי לאכילה דמצד טומאה כמו שהוא אינו מטמא כמ"ש בר"ש פ"ג דטהרות מ"ב ובפי' הרא"ש שם ועי' כ"מ פ"ט מהל' טומאת אוכלים ומ"מ לענין אכילה י"ל שפיר דחשיב איסור כל היכי דאפשר דיוכל לשוב ולהחזיר לקדמותו ומש"ה שם בנזיר אמרו לענין טומאה דעפרא בעלמא הוא ואפ"ה לענין איסור אסור

ואגב אזכיר מה שתמה שם הנוב"י על מ"ש בכ"מ ראי' לדברי הרמב"ם מגמ' דכריתות (דף כ"א) דמחלק בין אחותי טומאה לאסוקי טומאה אלמא דכל היכי שעדיין לא נטמא אם נפסל אפי' ממאכל אדם אינו נטמא ושלא כדעת הראב"ד דמשיג שם וס"ל דלעולם בעי שתפסל לכלב וע"ז כ' הנוב"י דמגמ' דכריתות שם אין ראי' די"ל דקאי על קבלת טומאה דאם הי' כבר מוכשר לקבל טומאה והי' שם אוכל עליו אה"נ דצריך שתפסל לכלב אבל אם לא הי' ראוי לקבלת טומאה כלל כגון שלא הי' עליו שם אוכל הוא דדי במה שנפסל מאכילת אדם. וכ' עוד דמפיהמ"ש לרמב"ם טהרות פ"ח מ"ו משמע דס"ל כהראב"ד ותימה שלא ראה בתויו"ט שם במקומו שהביא דברי הרמב"ם בנוסח א"י. דמפורש שם דמיירי בטומאה עצמה והרואה יראה שבנוסחא שלנו חסרים כמה תיבות וכן מסכים ג"כ התוי"ט שם דדוקא בשכבר הי' טמא הוא דבעי שתפסל לכלב אבל אם לא הי' טמא עדיין אף שנעשה מוכשר לקבל טומאה מ"מ די אם תפסל מאכילת אדם וכשיטת הרמב"ם דהכא וכן משמע דעת רש"י בבכורות (דף כ"ג ע"ב) שם בד"ה סרוחה וכו' שכ' דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה טומאת משא תו לא סליק מינה עד שתפסל לכלב מפורש כדברי הרמב"ם דדוקא היכי שכבר נחתא טומאת משא הוא דבעי שתפסל לכלב דאי כדעת הראב"ד הול"ל שנעשה אוכל: