דברי יששכר כח

אתמהה, הלא שיעור הצירוף הוא מקרא דוהאוכל והלמ"מ הוא שיעור האכילה ובמשנה דעירובין (דפ"ב ע"ב) חציו לבית המנוגע ומשמע דזה לד"ה וכן מפורש שם ברש"י סתמא הוא בין למר ובין למר ושם ברישא המ"ד הוא ר"מ וא"כ מפורש דר"מ ס"ל דשיעור הצירוף הוא בכא"פ וכן בפסחים (דף מ"ד) מתרץ בגמ' משנה דהמקפה של תרומה משום דכא"פ דאו' וסתם מתני' ר"מ היא וכן דפריך התם ממשנה דשתי קופות והוא ממשנה דתרומות פ"ז ושם מפורש המ"ד ר"מ ומאי פריך וא"א כזית בכא"פ דאוריי' הא ר"מ ל"ל כא"פ

הגם דבהנ"ה על הגליון בגמ' שם העיר דלא פריך ממשנה רק מברייתא והוא קו' הר"ש שם במשנה עיי"ש מה שתירץ והי' מקום לכאורה לומר דאה"נ מש"ה לא פריך ממשנה משום דר"מ ל"ל האי

אך באמת הבל היא לומר כן דא"כ הוי מצי לתרץ גם על הברייתא הא מני ר"מ הוא דל"ל צירוף בכא"פ. וגם על הר"ש הי' מקום לתמוה דלא תי' כן

ובפשוט נ' דבזה אין חולק דשיעור כא"פ הוא הלמ"מ וכדברי הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל. אך אה"נ בדברי ר"מ הוא דאיבעיא להו לפי פי' רש"י דאה"נ ידעו דר"מ אית לי' השיעור כא"פ אלא מה שהוסיף כאוכל קליות נסתפקו אי כוונתו שאוכל שיעור מרובה ובינתיים בין אכילה לחברתה שהה כא"פ ובזה חייב אף דמתחלת האכילה עד סופה שהה כמה וכמה כיון דבינתיים לא הפסיק יותר מכא"פ וזהו שכ' רש"י ולאחר אותה שעה היינו אותה שעה דכא"פ ומה שמחקו שם תיבת אותה שלא כדין הוא וצ"ל באותה שעה פי' בתוך כא"פ או דילמא לקולא היינו ג"כ כמ"ש רש"י בדיוק דבהא ס"ל כרבנן דבטפי מכא"פ לא מצטרף. אך צריך להיות דוקא שיעור א"פ מתחלת האכילה עד סופה וברש"י שם סוף הדבור אפי' בכא"פ נזהר מזה להורות באצבע דר"מ ס"ל ג"כ שיעור בכא"פ, וא"כ לפי המסקנא דר"מ לחומרא קאמר א"כ לדידן דקיי"ל כרבנן צריך להיות שיהי' מתחלת האכילה עד סופה לא יותר מכא"פ וזה שלא כדברי הר"ן דיומא ואה"נ תמה עליו שם בס' תוס' יוהכ"פ לדף פ' שדבריו שלא כדעת רש"י והרמב"ם ואין בזה שום פלוגתא

ומה שהקשו שם בפסחים (דף מ"ד) וכזית כא"פ דאו' הוא לא דנסתפקו בזה בגוף הדין אלא שנסתפקו בצירוף כא"פ היכי דנפל לתוך היתר די"ל דבטל וע"ז הוא שהשיבו דגם זה דאו' אף דשייך ביטול

ודברי התוס' כריתות שם ד"ה תחילה תמוהים שכ' תרי גווני שיעור פרס דמשמע דהא הי' דבר חדש מה שמצרפין האכילות אבל התערובות הי' ידוע אצלם ולפי הנראה מגמ' משמע להיפוך דהצירוף פשוט והתערובות הוא דהי' חידוש

והי' מקום לומר דר"מ פליג על צירוף דכא"פ אבל שיעור כא"פ דתערובות הי' ידוע לו וע"ז לא נחלק והי' ג"כ מתורץ הקו' על הרמב"ם הנ"ל. אבל לפי הנראה מסברתינו הנ"ל רחוק לומר כן

עוד הי' אפשר לומר דכא"פ דתערובות פשוט יותר דס"ס נפל בכאן איסור אבל בצירוף י"ל דנסתפקו אי ח"ש מותר מה"ת או אסור דאי ח"ש מותר מה"ת ל"ש צירוף ואה"נ האיבעיא דלחומרא או לקולא בהא תליא דאי ת"ש אסור אזלינן לחומרא ואי ח"ש מותר אזלינן לקולא אך ס"ס הי' נשאר בתימה גמ' דזבחים הנ"ל ומ"ש בתחילה היא העיקר

אחר חתימת המכתב הראה לי בני כ' יקותיאל זלמן שיחי' שהקושיא כתובה בס' לקח טוב לידידי הג' מהרי"ע נ"י והאריך שם. ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי. והדבר פשוט דר"מ לא הזכיר אלא כאוכל קליות וכמה הן הוא השיעור כא"פ

עוד נ' דס"ס ל"ק לרמב"ם ז"ל מצד הפלוגתא דהלמ"מ דההלמ"מ לא היתה אלא דמצרפין האכילות ע"י שיעור אכילה והשתיות כדי שיעור שתיי' דהא בשתיי' הצירוף ברביעית לדעת הרמב"ם והרי בגמ' דכריתות (דף י"ג) אמרו בכא"פ וידוע דהרמב"ם סמך עצמו על תוספתא דברכות ופסחים שאמרו השיעור ברביעית וא"כ ס"ס איכא פלוגתא כהלמ"מ. וע"כ דההלכה סתם היתה לצרף בשיעור שתיי' ובאיזה שתיי' בזה נחלקו

גם דברי ת' הרא"ש שהזכרת שכ' דשיעור י"ג לזכר וי"ב לנקבה הם הלמ"מ קשיא דהרי בסנהדרין (דף ס"ט) אמרו דבת שבע לשיתא ילדה ואי לידה הוי סימן גדלות הרי הגדלות הי' קודם לכן וגם דהרי התוס' כתבו דבדורות הראשונים הי' הסימן גדלות קודם לכן וס"ס קשיא דהלמ"מ באיזה אופן היתה ורחוק שיאמרו בדורות אלו יהי' הדין כך ובדורות אלו כך ואיזה גבול תתנו לי וע"כ דההלמ"מ היתה סתם בזמן שדרכן של רוב העולם להביא סימנים חשובים גדולים וכל דור ודור כפי שעתו. אחיך דוש"ת כו': סימן טו

כבוד הרב החריף ובקי וכו' כש"ת מ' אליעזר גוטמאן נ"י מו"צ דק' זוואלין

מכתבו דמר הגיעני. והנה מקום הצ"ע האיך לקבור ס"ת שבלה ושאר כתבי קודש לא אדע הלא מפורש בשו"ע או"ח קנ"ד ס"ה וביו"ד רפ"ב ס"י ס"ת שבלה קוברין אותה בכלי חרס אצל ת"ח וכו'. וכ' במג"א בשם באר שבע דה"ה שאר ספרים. אך מ"ש שם בכ"ח פשוט דלאו דוקא כ"ח דהעיקר שיהי' באופן שלא יהיו קרובים לבוא לידי מחיקה וכ"כ ביו"ד שם בהגה' רש"א בשם ת' כנסת יחזקאל ואף שכ' שם שיש חולק ע"ז ומצריך דוקא כלי חרס נ' דדוקא בספר תורה יחידית כיון דאפשר נכון להחמיר אבל היכי דלא אפשר כו"ע מודים כיון דלא הוי אלא גרם מחיקה לימים רבים דאפי' בגרם מחיקה שהיא לאלתר אמרו בשבת (דף ק"כ ע"ב) עשיי' אסור גרמא שרי. ואף דקיי"ל לאסור הוא רק מדרבנן בעלמא ומש"ה בס"ת יחידית כל מה דאפשר מחמירינן ואף דלא מצינו כולי האי לחוש על קלקול שיהי' אחרי זמנים טובא מ"מ כל זה הוי בכלל כבוד התורה. אבל בספרים רבים כי האי דנידון דידן דא"א למצוא כלי חרס טובי ואם יניחום כ"כ בלא גניזה יבואו לידי בזיון עדיף שלא להניחם בבזיון של עכשיו משנחוש על גרם מחיקה שהוא אחרי ימים הרבה והא חזינן דבזיון כתבי קודש חמיר טובא דמתירין אפי' שבות דחמיר בשבת וכן ג"כ מ"ש לקברם אצל ת"ח הוא ג"כ דוקא היכי דיש מקום ואינו מעכב

אך צריך לדקדק עכ"פ שלא יקברום במקום שיש מים דאז ודאי דהוי מחיקה גמורה כמ"ש רש"י מכות (דף י"א) ד"ה מי שרי ונ' מלשונו דהוי דאו' וי"ל קצת דאולי שם גרע דהוי כתיבה לכתחילה שיבוא לידי מחיקה

וניחא לפ"ז מה דק' טובא למה נסתפק דוד הע"ה שם אי שרי לכתוב שם אחספא וכי לא ידע דבמקום פקוח נפש מותרים כל האיסורים. וגם אחיתופל דפשט לי' דשרי מסוטה ולמה לא פשט לי' מכל הני פסוקים דיומא (דף פ"ה) שם דמותר לחלל שבת במקום סכ"נ אלא דהרי כ' הרמב"ם פ"ב מהל' שבת ה"א דחוי' שבת אצל סכנת נפשות ולא הותרה א"כ ה"ה כל האיסורים א"כ דוקא האיסור שעומד לדחות הוא דמותר לדחותו כגון אם הי' כבר השם כתוב ובאנו בסכנה על המחיקה אז הוא דפשוט להו דמותר למחקו במקום סכנה אבל לכתבו לכתחילה דאין האיסור הזה עומד לפנינו נגד הסכנה ע"ז הי' סברא גדולה לומר דאסור

וכן כתב בהפלאה למס' כתובות (דף י"ט) על מה שאמרו שם בגמרא אמר ר' חסדא קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר והדבר מבואר דתימה גדולה וכי ס"ד דר' חסדא שיהי' על חתימת שקר יהרג ואל יעבור הגם דגמ' הקשו ע"ז