דברי יששכר כז

התוס' שם בד"ה ואיב"א הקשו באמת כן דהוי ס"ס אלמא דלא ס"ל כהרמב"ם אלא כהראב"ד ממילא ס"ל דגם הכא צריכה התראה וכל הפלפול שלנו הוא אליבא דהתוס' א"כ ה"ס דברי נכונים ויישר כוחך שמתוך דבריך מצאתי ראי' לדברי

אך אפי' אם נפרש שבדין ההתראה אין הראב"ד חולק על הרמב"ם ומ"ש התראה לקטנה אינה התראה היינו דל"ש בה קינוי וכמ"ש הדרישה בסי' קע"ח לפרש כן. ואולי דחקו גם להדרישה מדלא מצינו מפורש להראב"ד שיחלוק על הרמב"ם בזה בדין ההתראה א"כ י"ל גם בדעתו דגם הוא ס"ל דל"צ התראה בזנות רק דוקא בגדולה שהיא בת קינוי ולא בקטנה שאינה בת קינוי ס"ס עיקר הטעם הוא מטעם שכ' המהרי"ק דעכ"פ מתכוונת היא למעול מעל באישה או מטעם דדבר זה גלוי לכל. וגדולה מזו כ' השבו"י ח"ג ת' קכ"ז הובא בפ"ת למי' קט"ו דגם במשמשתו נדה א"צ התראה דהכל יודעים וקרובותי' לומדים עמה שתיזהר מזה והשתא ניחזי אנן באיסור זה דאיסורה אינה משום זנות רק משום דלא הודיעתו לכהן משום דאסורה עליו אפי' באונס ול"ש בזה למעול מעל באישה ויכולה להתנצל דלא ידעה מזה אין כאן שום ס' דצריכה התראה

ואגב אעתיק לכבודך מ"ש זה שנים רבות ליישב דעת הרמב"ם פ"ב דסוטה ופ"ג מהא"ב הנ"ל שפסק דגם קטנה שזינתה אסורה לבעלה והקשו עליו מגמ' דיבמות (דף ס"ח ע"ב) וירושלמי דסוטה דמפורש אמרו מותרת משום דפיתוי קטנה אונס הוא והדבר פלא

ולפענ"ד דבר פשוט דכל האי דפיתוי קטנה אונס הוא הטעם משום דהגם דנתרצית היא משום דדעה קלישתא אית לה ודבר נקל הוא לפתות אותה ולומר לה שאין איסור בדבר והוי כאומר מותר דוודאי אין לדמותו לאונס אחר דעכ"פ היא מרוצית אלא דאין לה הרגשה להבין חומר האיסור וממילא הדבר פשוט דהא בשבת (דף ס"ח ע"ב) נחלקו רב ושמואל ס"ל דאומר מותר שוגג הוא ולא אונס ור"י ור"ל דאמרי תרווייהו דאומר מותר אונס הוא וממילא ל"ק מירושלמי דסוטה הנ"ל דשם איתא ר' זעירא אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ודאי דלר"י פיתוי קטנה אונס הוא ומותרת אבל הרמב"ם אזיל לטעמי' דפסק בפ"ב דשגגות כרב ושמואל דאומר מותר שוגג הוא דהוי ומביא קרבן ובזנות כיון דנאסרה גם בשוגג לבעלה וכשיטת מהרי"ק הנ"ל ה"נ קטנה נאסרת לבעלה

ואף דכ' הרמב"ם פכ"ד מה"א הי"ט זינתה בשגגה או באונס אינה נאסרה על בעלה כבר פרשו הרמ"א בסי' קע"ח והיש"ש פ"ג דיבמות (דף י"ז) כוונתו ששוגג היינו דסבורה שהוא בעלה אבל בשאר שגגות נאסרה שפיר וא"כ ל"ק מהך דירושלמי הנ"ל

וכן ל"ק מהאי דיבמות הנ"ל עפ"י מה שנ' מת' רע"ק ר"ו שחקר בזה די"ל דעשה עפ"י הוראת חכם אסור עכ"פ מדרבנן וסברא טובה לומר דרבנן גזרו כה"ג דהוי קרוב למזיד וס"ל לרמב"ם כיון דאומר מותר שוגג הוא מש"ה גם בפיתוי קטנה גזרו דהוי דומיא דהתם ול"ק מהאי דיבמות (ד' ס"א ע"ב) דס"ס כיון דאיסור זה אינו אלא דרבנן ומדאורייתא מותרת משום דפיתוי קטנה אונס מש"ה לא גזרי בישראל שמא יפתנה איש כיון דאפי' יפתנה לא יהי' אלא איסור דרבנן ודווקא בכהן דהוי גזירה אטו איסור דאוריי' הוא שחששו כן ולא בישראל

תבנא לדברינו הנ"ל במה שאמרתי לכבודך בקו' דתוס' כתובות (דף ט') הנ"ל שהרב מוולאדאווי אמר לי שהקשה הקושיא הנ"ל גם להגאון מו"ה יוסף שאול ז"ל מלבוב והוא השיב לו דאינה צריכה להודיע לו שמא לא יאמין לדברי' משום שמא עיני' נתנה באחר ואני בעניי אמרתי דכיון דאצלה האיסור ברור מחוייבת היא להודיע שמא יפרוש מן האיסור וע"ז כתבת דאי שויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הוא מטעם נדר וכי מחוייבת היא להודיע לו כדי שיאסור עליו דבר בנדר פשוט אצלי דכל היכי דמאמין לדברי' אין אנו צריכין לומר מטעם נדר דאם מאמינה כבי תרי ודאי דאסור הוא אלא אפי' אם מאמינה כעד אחד עכ"פ צריך לפרוש מן האיסור כבכל ספק איסור ומפורש בנוב"י קמא חאו"ת ת' ל"ה דמחוייב להודיע שמא יאמין לו ועי' ת' דברי חיים ח"א חאו"ת ל"ה. ועי' ת' רעק"א קי"ד דאפי' בהכשילתו באיסור דרבנן ג"כ הפסידה כתובתה וראיתו ברורה מהך דפלוני חכם טהר לי את הכתם

ואשר באה לתרץ בדבר חדש לשיטת תוס' כתובות (דף י') ד"ה אר"נ ושאר דוכתי דכתובה דאורייתא א"כ הס"ס לחייב הוא מדאורייתא ומה שעוברת ע"ד ל"ל כתובה אינה אלא מדרבנן וידוע מ"ש הש"ך יו"ד ק"י אות ט"ז מדיני ס"ס דס"ס מדאורייתא וס' אחד מדרבנן שרי מש"ה לענין מקח טעות שהוא מדאו' איכא ס"ס ולענין עוברת ע"ד שהוא דרבנן איכא ס' אחד אם הוא בקי בפ"פ. אף שדבריך דברי חכמה. אך ס"ס הא גופא דעוברת ע"ד מפסדת כתובתה רק מדרבנן צריך ראי' גדולה. ואדרבה לדעתי קרוב יותר לומר דהוי דאו' מטעמא דילפינן מכסף ישקול כמוהר הבתולות א"כ ראוי לומר דכל היכי דאינה ראוי' לקיימה אין לה כתובה ודוקא לענין קנס דאיתרבו ששה מקראות נערה נערה הנערה בתולה בתולה הבתולות הוא דאמרינן דאפי' אינה ראוי' ג"כ משלם קנס הא לא"ה ה"א דכל שאינה ראוי' לקיימה אין לה קנס א"כ לענין כתובה כיון דלית לן ריבויא אין לה מדאו'. ועוד יותר יש לומר דמדאורייתא אפי' בלא התראה מפסדת כן נ' מסברא אלא שאין לי ראי' ברורה כעת

ד) כתבת על מה שחקרתי מא' מדרושי על מקור דברי הרמב"ם פ"ב מהל' ק"ש ה"ה הי' עוסק בצרכי ציבור פטור מק"ש והכ"מ והלח"מ לא הביאו המקור וכתבת לפלא על רבותינו ז"ל שהוא מפורש בתוספתא פ"א מברכות אמר ר"י פעם א' הייתי מהלך אחרי ר"א בן עזריא ורע"ק וכו' תימה הלא זה דברי אשר דברתי מדברי הירושלמי פ"א דברכות ה"ב והיא אותה התוספתא הנ"ל. אלא שבאמת משם אין ראי' אלא שמאחרין אותה ולא שמבטלין אותה לגמרי. ומה שאמר ר"י כמדומה לי שנתייאשו מלקרות אולי אה"נ הם דבריו שהי' דומה שנתייאשו לגמרי מלקרות אח"כ ראה שקורין ולא מבטלין לגמרי א"כ הי' ראי' מכאן לכאורה להיפוך. ואך מתוספתא דפ"ב דברכות ראי' טובה הי' דשם מפורש למעשה מר"ג וב"ד שביבנה שלא היו מפסיקין לגמרי אך עדיין אינו מפורש ששם באותה תוספתא משמע דגם בכותבי תפילין ומזוזות הדין כן דאין מפסיקין לק"ש וכן פסק הרמ"א או"ח סי' ל"ח ס"ח. אבל הרמב"ם לא הביא זה להלכה ונראה שסמך עצמו על דברי הירושלמי הנ"ל באותה ההלכה איתא ר' יוחנן אמר על גרמי' כגון אנו שאנו עסוקין בד"ת אפי' לתפלה אין מפסיקין ואמר שם אמר ר' יוסי קומי ר' ירמי' אתיא דר' יוחנן כר"ח בן עקביא דתני כותבי תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר"ח בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר מצותי' של תורה וכן פסק הרמב"ם מפורש בפ"ו מהל' תפלה ה"ח וא"כ כי היכי דלא פסקינן כרישא דתוספתא הנ"ל ה"נ ראוי שלא נפסוק כסיפא דתוספתא ע"כ ביקשו להם רבותינו ז"ל ראיות אחרות למצוא המקור וגם אני הארכתי בענין זה במקום אחר. אחיך דוש"ת: סימן יד

כבוד אחי הגאון אבד"ק סטאשוב נ"י

על מ"ש שהקשה לך א' על מה דאמרו בגמ' זבחים (דף ע') חד לכזית בכא"פ אלמא דר"מ ס"ל שיעור הצירוף בכא"פ. וקשה דבכריתות (דף י"ב) אמרו במשנה דר"מ אית לי' שיעור הצירוף כאוכל קליות וכ' דרש"י ע"ז (דף ס"ז) כ' דצירוף כא"פ הוא הללמ"מ וקשה לרמב"ם בפיהמ"ש שכתר דבהללמ"מ ליכא פלוגתא: