דברי יששכר רעו

את בועלה אינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בג' ראיות לג"י ת"ל וגו' טומאתו בזובו תלוי' ואינה תלוי' בימים. אח"כ עוד בת"כ להביא את שראה ב' ראיות שמטמא משכב ומושב והלא דין הוא מה אם הזבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב לשתי ראיות זב שהוא סופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב לשתי ראיות ת"ל מזובו

עוד שם בלובן הוא, מטמא ולא בדם והלא דין הוא מה אם הזבה שאינה מטמאה בלובן מטמאה בדם זב שמטמא בלובן אינו דין שמטמא בדם ת"ל טומאתו בזובו

כן להיפוך ק"ו לזבה שמטמאה בלובן מה הזב שאינו מטמא בדם מטמא בלובן זבה שמטמאה בדם וכו'

ואי ס"ל לת"כ היקש דזבה לזב למה הי' לו להביא כל אותן הק"ו הל"ל מצד היקש דעדיף וע"כ דל"ל היקש זה כלל. וא"כ כיון דחזינן דל"ל היקש זה א"כ הדרינן למש"ל למה הי' ס"ד דת"כ למימר דזבה לא תטמא בפנים ע"כ רק משום אותו הק"ו דאמר בנדה דא"צ מים חיים א"כ בודאי הת"כ ס"ל דזבה א"צ מים חיים. וא"כ אי נימא דת"כ דהכא ר"י הוא כסתם ת"כ ע"כ אנו מוכרחים לומר כפי' הרמב"ם ואין דוחק ומחסור ליראיו

והנה כ"ת מדויל ידי' משתלם במה שכ' דר"י לטעמי' בסוכה (דל"א) כמ"ש המל"מ פ"ב מה' ק"פ הי"ג דר"י ס"ל די"ג מדות לא נתנו להדרש מעצמינו א"כ היקשא דזבה ילפינן מנדה (דל"א) וממילא אזלינן בתר פשט הפסוק וכמ"ש הרמב"ן דזבה ילפינן מזב

וכן מ"ש דר"י לטעמי' בפסחים (דף כ"ז ע"ב) וכן בסוכה (דף ל"ו ע"ב) דלא אזיל בתר מה שיהי' סופו להקל אלא לענין החומרא של עכשיו ממילא ה"נ נהי דגם במים חיים י"ל דסופו להקל דאם לא מצא מים חיים יוכשל באיסור וכמ"ש המנהיג. אנן אזלינן בתר חומרא של עכשיו ממילא אמרינן לקולא לחומרא לחומרא מקשינן ע"כ מקשינן זבה לחומרא לזב דבעי מים חיים ולא לקולא לנדה. דס"ס כיון דת"כ ר"י הוא ובת"כ משמע מפורש דס"ל דזבה לא בעי מים חיים

גם נאמן עלינו בעל המנהיג שכ' בסי' קי"ט שלשה פעמים בשם הת"כ. מתתלה כ' בשם הת"כ וכתיב במדין אך במי נדה וגו' וכתיב בזבה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר אחר שתטהר בספירת ז' נקיים תטהר במים חיים או במי מקוה וכו'. אח"כ הביא בשם ת"כ הך דאין בין זב לזבה וכו' מה שהביא כ"ת ג"כ בתשובתו. פעם השלישי כ' וכ"כ רבינו האלפסי במס' שבועות והביא הברייתא דת"כ. וא"א לומר שיהי' ג"פ ט"ס וע"כ שראה בעל המנהיג כן בת"כ

גם בב"ח הביא בשם רש"י בשם ת"כ גם בתוס' שבת (שם) כ' בשם ת"כ. אלא שהמגיהים הגיהו תוספתא שבאמת כן הוא בתוספתא. אבל א"א לומר שנזדמנו בכל המקומות ט"ס ובל"ס יש כן בח"כ. וראתה עיניהם הקדושי' מה שעינינו לא ראינו. וא"כ א"א לומר כן משם ר"י

גם מ"ש כ"ת דלחומרא מקשינן נ' דלא שייך הכא דדוקא במה שעיקרו מפורש בתורה כגון בבעור חמץ או בישיבת סוכה וכדומה אם אנו מסופקים בפירושא דקרא ודאי דאמרי' לחומרא מקשינן. אבל כגון נידון דידן דהרי בזבה לא מצינו טבילה כלל אלא שאנו רוצים ללמוד עיקר דין הטבילה ואין אנו יודעים אם ללמוד מנדה או מזב ודאי דאמרי' תפסת מועט תפסת ולא החומרא

וכן איתא ג"כ בתנא דבי אליהו ח"א פט"ו ואשה כי תזוב זוב דמה ר' ישמעאל אומר פרשה זו לכתחילה לא נאמרה אלא ללמד על בנות ישראל שמטמאות טפת דם כחרדל וצריכה לספור ז' נקיים ואחר שספרה ז' נקיים היא צריכה טבילה כמו נדה גמורה כדי לצאת מכלל עבירה. מפורש ג"כ דטבילת הזבה היא כמו נדה ולא כמו הזב

גם מדברי הירושלמי פ"ו דשקלים ה"ב שהביא כ"ת משמע ג"כ כן שאמר מתחילה מבית דוד עד יושבי ירושלים כשרים לנדה ולחטאת [שהם מים חיים] א"כ ע"כ מ"ש לנדה הזבה ג"כ בכלל ואח"כ אומר מכאן ואילך מי תערובות הן כשרים לנדה ופסולים למי חטאת היינו שהם אינם מים חיים וא"כ אם זבה צריכה מים חיים הי' בנדה עצמה יכול לחלק דלנדה כשרים ולזבה פסולים כיון דתחילה דאמר כשר לנדה ולחטאת גם זבה בכלל הי' לו עתה לחלק בזה עצמו. וע"כ דגם עתה זבה בכלל נדה וזבה א"צ מים חיים

ודברי הקרבן עדה חוץ מקושית הגליון הש"ס גם בלעדי זאת תמוהים וכמעט שאני חושש שהוא ט"ס. דלפי דבריו לעיל דאמר כשרים לנדה ולחטאת היינו זבה דבעי מים חיים. א"כ שוב היכי משכחת לה כשרים לנדה ופסולים למי חטאת: הב"ח שכ' דרבינו הלוי לא החמיר אלא מדרבנן בעלמא מתקבלים על הלב כדי שלא לעשות מחלוקה גדולה בין הפוסקים. והנה מה שהוסיף החת"ס בתשו' חיו"ד ר"ב דמש"ה החמיר אבוה דשמואל על בנותיו ולא על אשתו דדוקא להטובלות משום טהרה בעלמא הוא שהחמיר דמיחלפי בזב אבל להטובלות לבעליהן לא החמיר כלל. עדיין דבריו מוקשים דס"ס מה יענה אליבא דידן דהחומרא הוא משום זוחלים אה"נ למה החמיר לבנותיו ולא לאשתו

ע"כ נלפע"ד אה"נ דהוא רק מדרבנן בעלמא ובמקום בטול עונה לא גזרו, וניחא לפ"ז מה שהקשה כ"ת לשיטה זו מהא דבנות ישראל החמירו ע"ע לענין נקיים למה לא החמירו לענין מים חיים עפ"י מה שכתבתי במקום אחר בתשובה על מה שאמרו בנות ישראל החמירו ע"ע איך יכלו לאסור ע"ע דבר זה הא הן משועבדות לבעל דנ' עפ"י מה שאמרו ביבמות (דף מ"ד) כי היכי דנמטייה עונה בחודש דנ' דמדאו' סגי בפעם אחת אלא שהחכמים הוסיפו בזה משום איבה ושאר טעמים והא שאמרו בכתובות (דף ס"א ע"ב) בית שמאי ילפי מיולדת נקבה ובית הלל ילפי מנדה הוא אסמכתא בעלמא ומש"ה לענין ז' נקיים כיון דאינה עוקרת בזה עונה דאו' יכולות לגזור. אבל לענין מים חיים כיון דעי"כ יבואו לפעמים לבטל עונה דאו' וכמ"ש המנהיג הנ"ל אה"נ דלא יכלו לגזור. מש"ה לא גזר רק על בנותיו

וניחא לפ"ז גם לדידן עפ"י מה שקשיא לשיטת הסוברים דפסול זחילה הוא רק מדרבנן א"כ למה חשש אבוה דשמואל שמא ירבו הנוטפין למה לא נימא סד"ר לקולא ואה"נ המהרי"ק דייק מזה דזוחלים דאו' וקשיא לשיטת הסוברים דלא הוי אלא דרבנן. אך לדברינו אלה אדרבה סייעתא לשיטתם ז"ל עפ"י מה שמדייק בגמ' בנות ישראל החמירו ע"ע משמע דהחכמים לא גזרו בזה א"כ אה"נ איך יכלו הנשים בעצמם לעשות איסור על עצמן להפקיע זכות בעלה אפי' שאינו אלא דרבנן

אך אה"נ דבאמת לא הי' להן לחוש לזה שמא היא זבה דרוב ימיהן אינן זבות דהרבה שאינן רואות ג"י בב"א ומה גם לדעת הרמב"ן ורוב הפוסקים דאין זיבה אלא בסמוכה לנדה שראתה. וכן ממה שהתקין רבי בשדות (נדה דס"ו) משמע עכ"פ דכולי האי ל"ח. וכן ברמב"ם פי"א מהא"ב קורא אותה חומרא יתירה. ואה"נ שבנות ישראל החמירו מעצמן בזה ואעפ"כ יכולות הן לגזור עפ"י מה דלא איבעי' להו בגמ' כתובות (דף ס"ב) אלא בחמר ונעשה גמל אבל ודאי אם הי' גמל בתחילתו אין לה טענה עליו. וה"נ כיון שמפורסם הדבר שבנות ישראל החמירו ע"ע ממילא כל הנושא אשה נושא אותה אדעתא דמנהגא ואין לו טענה עלי'. וכן נמי בהאי דאבוה דשמואל היינו טעמא דעביד לבנתי' דחשש שמא הבעל שישא אותה לא ירצה להחמיר בזה משום דהוי ס' דרבנן ע"כ עביד כן לבנתי' לטהרות ממילא לא יהי' להבעל טענה אח"כ על חומרתה דהרי היא כמו נשאת לגמל דאין לו טענה אח"כ דכבר ידע שהיא מחמרת על עצמה: