דברי יששכר רעז

ס"ס לפ"ז לא יקשה מ"ש כ"ת דלמה ל"א בתוספתא חומר בזבה דעכ"פ מדרבנן צריכה מים חיים דלפי דברינו אה"נ כיון דאבוה דשמואל לא החמיר רק על בנותיו ולא על שאר בנות ישראל ס"ל ג"כ דלא הוי מן הדין אלא חומרא בעלמא ואין קושיא מן התוספתא דהתם מדינא מיירי

והנה מ"ש כ"ת דלפי דברי בעל הנפש לראב"ד זיל שכ' לתרץ דבמשנה פ"ה דמקואות מ"ה שאמרה העיד ר"צ על הזוחלים שרבו על הנוטפים שהם כשרים דמשמע דבשוים פסול והכא במימרא דאבוה דשמואל אמר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים משמע דבשוים כשר ומתרץ דלענין מים חיים בעי רביי' אבל לענין זוחלים בשוה ג"כ כשר. וא"כ לדברי רבינו הלוי אם נאמר דס"ל כהראב"ד הדק"ל דהא גם הכא נ"מ לענין מים חיים. אך לדברי הב"ח והחת"ס דגם רבינו הלוי לא חשש אלא מדרבנן כשר ה"נ בשוים משום דס' דרבנן לקולא ודאי דדבריו טובים ונכוחים. הגם דכוונת בעה"נ הוא משום דדוקא ע"י ריבוי הוי מים חיים אבל בשוים לא הוי מים חיים. אבל לענין דבעי אשבורן צריך דוקא שירבו הנוטפין. אבל מ"מ סברא לומר כן עפ"י דברי תוס' עירובין (דף ו') שהביא כ"ת בתשובתו דאפי' בשוים הוי בגדר ס' ולענין דרבנן מתירין בשוים. וכן מ"ש כ"ת דמשום דס' זבות נינהו הוי בגדר ס"ס ודאי ג"כ דבריו נכונים

מ"ש כ"ת לדחות דברי הלחמי תודה הנספח לחי' ר"ן נדה שכ' לתרץ דבתוספתא מיירי בזבה קטנה והמחמירין מחמירין בזבה גדולה וכ"ת דחי לה מדאמר שם חומר בזב מטמא מת וכו' שזה חייב בקרבן וא"כ ע"כ בזב בעל שלש ראיות מיירי שחייב בקרבן וא"כ ה"ה בזבה ג"כ בשלש ראיות מיירי וכן דאמר התם אין בין זבה לנדה אלא קרבן ע"כ דמיירי בבעלת שלש ראיות פשוט הדבר כן. אבל כבר הוכחתי לעיל דחוץ מדברי התוספתא יש ראי' מדברי הת"כ ותנא דבי אליהו וירושלמי שמכל אלו המקומות משמע מפורש דזבה א"צ מים חיים ואין נ"מ בין גדולה לקטנה

וגם זאת היא ראי' טובה דלא אישתמיט בשום מקום בגמ' להזכיר חומרא זו כיון דסתמא דמלתא דין טהרת מים חיים אינו נוהג בזמן הזה ואם נאמר דצריך בזבה א"כ הוא נוהג בזה"ז הו"ל להגמ' להזכירו

ומ"ש השאילת יעב"ץ להוכיח קצת מגמ' נדה (דף ל"ז) שאמרו מזובו ולא מנגעו חדא בזב וחדא בזבה וצריכא דאי בזב משום דאינו מטמא באונס, ואי בזבה שאינה מטמאה בראיות כמו כבימים ולא קתני שזה צריך מים חיים וזו א"צ פשוט הדבר דהשתא מיירי בענין מה דחלוקין בדין טומאתם ולא בדין. טהרתם. וגם מ"ש כ"ת ג"כ נכון דחדא מטובא נקיט

והא ודאי אמת כמ"ש השאילת יעב"ץ דיש איסור להורות חומרא בדבר כזה שכבר נמנו עליה אבות ההוראה שמימיהם אנו שותים ולא נשאר עוד בזה שום ספק

אך מ"ש שם הש"א ואני חושק לעשות מקוה מים חיים כדי להנצל מכמה דקדוקי הלכות שבדיני מקואות. אף שכוונתו שם להחמיר רק לעצמו כמ"ש מתחלה שחלילה להורות איסור לאחרים

לענ"ד שזה מה שרצה להחמיר לעצמו היינו עפמ"ש הרמ"א ר"א סעיף מ' וז"ל אבל אם יש טורח גדול בדבר או בדיעבד שלא עשה כן יש לסמוך אמקילים וסוברים דאין שאיבה פוסלת במעיין ובודאי שבמי גשמים אפי' בשעת הדחק וטורח גדול אי אפשר להקל ע"כ חשש הגאון ז"ל שלא יבואו לידי מכשול והבלנים שאינם יודעים יזלזלו ויאמרו מ"ש זה מזו ע"כ היה חושק אם יהי' בכחו להחמיר לעצמו אף שלמעשה לא החמיר גם לעצמו כפי הנראה

אבל באמת מעתה שכבר נהגו בכל תפוצות ישראל כמ"ש הש"ך שם סקנ"ז בשם האגודה שמסיים ויש שהורו שמעיין אינו נפסל בג' לוגין מים שאובין והאריכו בראיות ולא ראיתי נוהגים כן ע"כ. היינו דלא ראה נוהגין להקל אפי' במקואות של מעיינות

גם מ"ש הפ"ת סקכ"ת בשם ת' משכנות יעקב וז"ל אם לא בשעת הדחק גדול יש לסמוך להקל בדיעבד אם לא נקבו הכלי ונפלו ג' לוגין

ואנחנו לא ראינו מי שיסמוך להקל בזה אפי' בשעת דחק גדול אפי' בדיעבד א"כ אינני רואה שום מקום חשש במי גשמים אפי' להחמיר לעצמו כיון דס"ס כבר הורגלו לעולם להחמיר בכל החומרות

ומעתה לא ראיתי שום טעם במ"ש כ"ת להחמיר במי גגים ומרזבות שחשש לדברי בעל ס' בית הלל כיון שנעשו עפ"י דין כי לדעתי גם בעל ס' ב"ה לא החמיר אלא לפי שנהגו אז בימיו להקל בשעת הדחק כמ"ש הרמ"א הנ"ל וחשש למכשול אבל בזמנינו שחוששין לעולם בכל החומרות אין לחוש עוד כלל

הגם שיש עוד חשש א' אם חממו המקוה עד שנעשה יד סולדת בו עפ"י מ"ש בס' שמלה סקצ"ג בשם ס' גידולי טהרה דיש לחוש דבטלה אז ההשקה הראשונה וצריכה השקה מחדש. הגם דלענין הדין יש לפלפל בזה, אבל ודאי דלמעשה אנו תופסין כל החומרות. אבל ס"ס אין נ"מ כיון דאנו חוששין לעולם לחומרת ר' ירוחם כמבואר בש"ך ס"ק קי"ב וכן ראיתי בתשובתו דמר שחושש לזה א"כ ס"ס אין נ"מ

וזה איזה שנים אשר גם בפה אף שיש מקוה כשרה אעפ"כ לפי שנתרבו בני קהלתינו יצ"ו כן ירבו והראשונה לא היתה מספקת נולדו כמה מכשולים הכשרתי ג"כ מקוה של מי גשמים וכבר כתבתי מזה בתשובה אי"ה יראנה כ"ת. גם בקראקא יש מקוה של מי גשמים בהסכמת גדולי ישראל. ולא הי' שום מערער ח"ו

ומ"ש כ"ת בענין הפלומפין דאינו נחשב כלי. ימחול לעיין בתשו' שו"מ מה"ר ח"ג ת' ק"ב דדעתו דהוי כלי וראייתו מדין המבואר באו"ח קנ"ט ס"ה דמותר ליטול ידים מכלי זה ממילא חשיב כלי לפסול המקוה. ועי' ת' בית שלמה תיו"ד ת' פ' ופ"א דמחלק דל"ד להאי דסי' קנ"ט שנעשה כדי שינוחו בו המים. אבל הכא הרי לא נעשה להניח אלא להוציא המים. אך חשש ע"ז מטעם אחר שנעשה ע"י אדם

ועי' תשו' מופת דורינו מהרש"מ ח"ב ת' פ"ה שכ' בשם ת' מהר"מ שי"ק בהולך ע"י דאמפף דהוי ככח כחו ואינו פוסל ועי' תשו' נטע שורק ותשו' שערי דעה ח"א רל"א רל"ב ובסוף דרוש וחדוש להגאון רעק"א ז"ל ויש בזה צ"ע גדול למעשה. אבל ודאי לסניף גדול יש לצרפו. אבל א"צ לזה שבלעדי זה כשר וישר הדבר

ואין שום נדנוד ס' שהמקוה כשרה ומטהרת אפי' למהדרין מן המהדרין וסלקו דברינו בטהרה. ומקוה מים מי עבים יהיה טהור לפ"ק: דברי ידידו דוש"ת באהבה. סליק ברחמי שמיא.