דברי יששכר רעד

עליך לומר אלא כלשון ראשון בין מים שיש בהם שיעור למים שאין בהם שיעור

והנה בס' זרע אברהם לח"ז ז"ל בפ' חקת כ' דיש לומר דבנקרשים חשיב אין בהם שיעור הזאה וכוונת הספרי דאי יש בהם שיעור הזאה לעולם טמא בנוגע משום משא וס"ס אין חילוק בין נוגע לנושא ואי אין בהם שיעור הזאה או שנקרשו גם במשא אינו מטמא עכ"ד דבריו ז"ל. ודבריו תמוהים דאי אמרת היכי דנקרשו חשיב אין בהם שיעור הזאה א"כ הדרא קו' ר"י קורקוס לדוכתי' דהא קשיא לי' ס"ס מאי אמרו בגמ' נ"מ בין נוגע לנושא ודברי המשנה שאמרה חשוכי בגדים במשא מדברי התוספתא שאמרה שא"א שלא יסיט וניחא לי' דבנקרשים מיירי דבכה"ג מטמא משום משא ולא משום מגע וא"כ כיון דעכ"פ מטמא במשא בנקרשים ע"כ צריך אתה לומר דבנקרשים חשיב יש בהם שיעור הזאה כיון דאם יעמדו בחמה יחזרו לכמותן. ועיין תוי"ט פ"ה דזבים מ"י דרצה לפרש כן המשנה דחשוכי בגדים

וגוף דברי מהר"י קורקוס שכ' דנ"מ אם היו נקרשים צריך עיון גדול עפ"י מ"ש בר"ש כלים פ"א מ"ד בשם התוספתא דמי חטאת שיבשו טהורים ונבילה שיבשה אם יכולה לשרות ולחזור לכמות שהיתה טמאה. דאולי גלודים דינם כיבשים. דמשמע דאפי' יכולים לחזור לכמותן אינן מטמאים כלל אפי' במשא ואפשר לומר כיון דאם המחהו בחמה כשרים להזות כמ"ש בתוספתא דפרה ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ט דפרה הי"ג יוכל להיות דמש"ה גם בעודם קרושים מטמאים וצ"ע מדברי הגמ' מנחות (דף כ"א) בדם שנקרש בחמה דפריך נימא הואיל ואידחי אידחי ומחלק בין חטאות החיצוניות דכתיב ולקח ונתן והאי בר לקיחה הוא אבל בפנימיות דכתיב וטבל והזה והאי לאו בר הזאה הוא ורבא פליג התם רק משום הואיל ושכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות א"כ במי חטאת דלא שייך הואיל ושכנגדו ראוי למה לא נימא הואיל ואידחי אידחי א"כ נהי דחזינן דקיי"ל כן להלכה מ"מ אין לך אלא חידושו אבל להחשיבם מי חטאת בעודם קרושים ולומר עליהם יש בהם שיעור הזאה צע"ג בדבר

ומפורש כ' הר"ש פ"ג דטהרות מ"ב בשם התוספתא מים שהגלידו טהורים חזרו ונימוחו חזרו לטומאתן ישנה וכ"כ ג"כ הר"ש פ"ט דפרה מ"ה ובפי' הרא"ש שם פ"ג דטהרות נראה דחולק על הר"ש ומסיק הטעם דנתבטל מהם שם משקה וכן במשנה ב' שם כ' לחלק בין רוטב קרוש לשמן קרוש והביא שם התוספתא דמים שהגלידו. ובפיהמ"ש לרמב"ם שם מים שהוקפאו וכו' אבל משקים יחשבו אף בשעת ההקפאה. ועיין בכ"מ פ"ט מהל' ט"א ה"א נסתפק הכ"מ אם חוזר ממ"ש בפי' המשנה אעפ"כ מסיים וכבר אפשר לפרש דאפי' בשעת הקפאתם קאמר וכמ"ש בפי' המשנה

ואולי יש לומר דאפי' לפי' הרא"ש שכ' דכשנגלדו בטלו ולאו שם מים עליהם היינו לענין טומאת אוכלים דכתיב בהו מכל האוכל וגו' ומכל משקה אשר ישתה וכשהגלידו אינם ראוים לא לאכילה ולא לשתי'. אבל מי חטאת שטומאת עצמם יש בהם מה בכך שהגלידו וכי טומאה שבהם להיכן הלכה אף שאינן נקראים משקה מ"מ מים הם. ויבשו שאני דהוי כמאן דליתי'. משא"כ בקרח שראוי לחזור ממילא. ומהרמב"ם פ"א דאבות הטומאה הי"ג גבי נבילה שיבשה אין ראי' דהתם נפסלה מאכילת כלב אבל מי חטאת שהגלידו שבודאי יוחזרו לקדמותן הוי כמו כל הטומאות שמטמאין לחים ואינן מטמאים יבשים ואעפ"כ אם יכולים לחזור לכמותן בתוך מעל"ע מטמאין אף כשהן יבשים ועיין מל"מ פכ"ג מה' כלים ה"ט אך מש"ל מדם צ"ע. ועיין רמב"ם פ"ו ממעה"ק לענין דם שקרש ועיין ש"ך יו"ד צ"ה ומג"א קנ"ח סק"ז ושי"ח סקמ"ב וביו"ד סי' ר"א סל"א

ס"ס דבר זה צע"ג. ואולי משום זה כ' לה הר"י קורקוס בלשון אפשר. דספוקי מספקא לי' גוף הדין דנקרש. אך ס"ס ליישב דברי המשנה ותוספתא א"א בדרך אחר אלא לומר דלענין, משא חשיב יש בו כדי הזאה ולענין מגע אינו מטמא דלא שייך בי' לומר א"א שלא יסיט

וראיתי בספרו של הגאון מהרג"ה ז"ל למס' כלים שכ' שם (בדף י"ג) ג"כ להקשות על ח"ז הזרע אברהם הנ"ל דמדברי ר"י קורקוס לא משמע כן. ובודאי יפה כ' בזה

אך מ"ש שם דאין הדין כן והביא ראי' ממי חטאת פסולים מחמת שנתערב בהם מים או ששתה מהם עוף דמבואר בכ"מ פט"ו מהל' פרה ה"ד דכשנושא כולם חשיב משא ואף שמסיים הכ"מ שם ועדיין לא נח לי היינו התם דפסולים דלא מטמאי במגע אבל הכא ודאי דמטמאי במגע ומשא כיון דיש בהם שיעור וראוי להזות כשיופשר עכת"ד. ולענ"ד דא"א לומר כן כמו שהארכתי לעיל ולהתם ל"ד דהסברא הוא להיפוך דבשלמא החם אף שיש בהם תערובות ס"ס גוף המים במקום שהם הם כשרים ואם הי' אפשר לברר היו ראוים להזאה גם עכשיו ומש"ה דעת רי"ק דל"ב והיינו דאמרינן בכורות (דכ"ג) טומאת משא ל"ב אבל הכא כיון דאין בו להזות חשיב כאין בו שיעור הזאה כלל

והאמת שיש בזה לתמוה למה לו לר"י קורקוס ז"ל ליישב החילוק בין מגע למשא בקרושים הא מצי למימר אותו החילוק עצמו דפט"ו דפרה ה"ד הנ"ל בנתערבו באופן דאין מטמאים במשא דאז אפילו נגע בכולם אינו מטמא

אך נראה לפ"ז לתרץ באופן שיהיו כל דברי חכמים קיימים לפמ"ש המל"מ פ"א מהל' טומאת משכב ומושב הי"ד די"ל דהא דטומאת משא ל"ב הוא רק מדרבנן אם כן י"ל שפיר דדברי הספרי דקאי על התורה ודאי דאין חילוק בין נוגע לנושא רק בין מים למים דאפי' בקרושים הוי כאין בהם שיעור הזאה וכשנתערבו ג"כ אין בהם שיעור הזאה דטומאת משא בטלה מדאו'. אבל מתני' דריש כלים דהוי ההלכה אליבא דידן דקי"ל טומאת משא ל"ב שפיר אמרו חשוכי בגדים במגע היכי שנתערב דנהי דטומאת משא ל"ב וכשישא אותן כולם מטמא מ"מ אם יגע בהם אינו מטמא דנוגע לא הוי מסיט בכולן אלא במקצתן וזהו דוקא היכי שהמים הם בפני עצמם אבל כשהם מעורבים כיון די"ל דלא נגע אלא במה שנתערב בו אינו מטמא אבל אם נשא אותן כיון דס"ס טומאת משא ל"ב מטמא

ויש עוד לומר דרש"י ורמב"ם אזלי לשיטתייהו דמחולקים בדין אבן מסמא דלרש"י אבן מסמא אינו מטמא בין נושא את הטומאה בין נישא מן הטומאה אלא דוקא בשמנה טומאות זב וזבה נדה יולדת ומצורע משכב ומושב ומרכב. אבל שאר הטומאות אינן מטמאות אא"כ הסיט אותן וכפשטות לשון המשנה פ"ה דזבים מ"ג וכ"כ רש"י חולין (דף כ' ע"א) ד"ה מלק שכ' ובטומאת משא נמי אינו טמא שלא זז עד שבלעה. וכן הוא דעת הר"ש שם אבל דעת הרמב"ם ריש ה' טומאת מת וכ"כ בפיהמ"ש זבים שם דדוקא בנישא יש חילוק אבל הנושא את הטומאה אין חילוק בין טומאת הנ"ל לשאר הטומאות שמטמאים במשא שכ' מפורש שם טומאת משא האמורה בכל מקום אפילו הי' בין הטומאה בין האדם אבן וכו' נמצא די"ל שפיר דלרש"י ל"ק לי' קו' הכ"מ דלעולם כל נוגע א"א שיסיט דיש נ"מ אם הניח א' מים שיש בו שיעור הזאה על בשר חבירו והוא לא הסיט ולא זז א"ע ואז אע"פ שנגע אינו מטמא בגדים דלא הוי משא. אבל לדעת הרמב"ם שפיר שייך לומר דא"א שלא יסיט

וא"כ יש קצת לומר דאה"נ המשנה דכלים הנ"ל והתוספתא והספרי מחולקים בדין זה מש"ה רש"י לשיטתו פסק כמתני' ואפשר שלא יסיט דמשכחת לה בכה"ג והתוספתא והספרי ס"ל דגם בכה"ג הוי מסיט וכדעת הרמב"ם מש"ה פסק גם הרמב"ם הכא דבכה"ג נוגע מטמא

עוד י"ל דהתוספתא מדרבנן בעלמא דמספקא מטמאים בנוגע משום שמא הסיט ומדאורייתא אה"נ דטהור ומש"ה המשנה קאמרה מדין התורה חשוכי בגדים במגע וכן הן דברי רש"י בחומש לפרש דין התורה. אבל הרמב"ם