דברי יששכר רעג

בעה"ב ורע"ק דסוף מעילה דהתוס' כתבו שם דמטבע חשוב ולא בטל היינו ג"כ דס"ל ד"ת הוי דאורייתא ודבריו תמוהים דל"א שום יסוד לדבריו]

(והנה לפי סיומא דידן יש מקום להתחלת הש"ס שאמרו במתני' וכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכו' ובגמ' (דף ט') הקשו ואלו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו אכילת פסחים וכו' ומשני אמר ר"י ל"ק הא ראב"ע הא רע"ק מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות א"ל רע"ק וכו' והרמב"ם פסק להלכה דהפסח נאכל כל הלילה ול"א בו עד חצות אלא להרחיק אדם מן העבירה. וכ' ה"ה פ"א מהחו"מ דהרמב"ם פסק כרע"ק ויש חולקים עליו דהרי כמה סתמי כראב"ע. ולדידי ק' טובא על תי' ה"ה דאי הרמב"ם פסק כרע"ק א"כ למה נקט עד חצות כלל הא לא אשכחן לרע"ק כלל שיאמר באכילת פסחים עד חצות. דהא אכילת פסחים ל"ק

אך נראה דהנה בתוס' פסחים (דף פ"ט) ד"ה דאלו הקשו מאי מקשים בגמרא ואלו אכילת פסחים ל"ק הא הוי בכלל הני דמתניתין דכל הנאכלים ליום ולילה וכו' ותי' דה"ל למיתני בפירוש דלא נטעי דהוי דאורייתא משום דתנן כן באיזהו מקומן דמשמע דהוי דאורייתא דומיא דאינך דתנן שם. אך כל זה אי נימא דגז"ש דאורייתא אבל אי נימא דגם גז"ש אינו אלא מדרבנן א"כ אין כאן קו' דאכילת פסחים לא תני די"ל דהוא בכלל הנאכלים ליום ולילה ולא הי' ס"ד למיטעי דהוא דאורייתא דלמה נימא דהוי דאורייתא דאליבא דמאן אליבא דרע"ק הא אמר עד עמוד השחר ואי אליבא דראב"ע הא ס"ל דגז"ש אינו אלא מדרבנן א"כ י"ל שפיר דתירוץ זה ר' יוסף קאמר לה ור"י אמר לה להאי מימרא גם התם בנדה וס"ל כשמואל וממילא לפי דעתי' דר"י דגז"ש דאורייתא א"כ ודאי דפליגי ראב"ע ור"ע ולדידי' ראב"ע מדאורייתא קאמר עד חצות. אבל לשיטת הרמב"ם בדעתו דראב"ע יש לומר שפיר דגם ראב"ע ל"ק עד חצות אלא מדרבנן וגז"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא ורע"ק הוא דפליג לסתור הגז"ש מ' דלדידי' אלו הוי גז"ש גמור הי' מדאורייתא ע"כ דתי לי' אבל ודאי דלדינא ל"פ ראב"ע ורע"ק כלל ושניהם ס"ל דמדאורייתא כשר כל הלילה וחכמים אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה והוא בכלל הנאכלים ליום ולילה. וממילא לפי סיומא דש"כ ניחא ג"כ התחלת הש"ס)

ועיין מנחות (דף ע"ג ע"ב) בפלוגתא דריה"ג ור"ע דבת"כ פ' אמור הגרסא מהופכת שריה"ג אמר לרע"ק אפי' אתה מרבה לעולה כל היום כולו וכן באותו הלשון בעצמו אמר לו ג"כ ריה"ג בת"כ פ' צו ומובא בזבחים (דפ"ב)

ונ' דצ"ע בירושלמי ג"כ פ"א דחגיגה ה"ב כל השיעורין דרבנן הם וכו' וכן בגמרא דידן כריתות (דף ה') ויש מן האחרונים שרצו לומר דכוונת הרמב"ם מד"ס אין כוונתו דהוא דרבנן עיין פי' המשניות להרמב"ם פי"ז דכלים מי"ב ועיין רמב"ם פ"ב מהט"ס בסה"פ שם ופ"ט דמקוואות הי"ד ופי"א ה"א ועיין כ"מ פ"ב מהא"ב ה"ו

והנה בכללי טומאות דאו' לא מנה הרמב"ם ג"כ נבילת עוף טהור ומנאו בכללי דרבנן בד"ה הא בה"ב אף שיש לו רמז מה"ת וכן התחיל במס' טהרות ז"ל דע שנבילת עוף טהור אינו בבאור בל' התורה

ונראה להוסיף עוד על דברינו הנ"ל בריש קידושין (דף ג') דאמרו מנינא דרישא למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי חליפין והדבר תימה דמשמע דאי לא נימא חופה קונה לא אתי למעוטי חליפין הא ס"ס נוכל לומר למעוטי חליפין

ונראה דהנה יש לתמוה לקמן (דף ה' ע"א) דאמר ר"ה חופה קונה מה כסף שאינו מאכיל קונה וכו' ופריך וכסף אינו מאכיל והאמר עולא ד"ה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו'. א"כ קשה מזה לשיטת רבותיו של רש"י דס"ל קידושי כסף קידושי דרבנן נינהו מאי פריך כסף אינו מאכיל דלמא אה"נ שאינו מאכיל דלמה יאכיל כיון דד"ת אינן קידושין כלל. בשלמא לעולא ל"ק דאמר ד"ת ארוסה אוכלת די"ל דקאי על קידושי שטר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דקידושי שטר לד"ה הם מה"ת ונהי שהוסיף והאי נמי קנין כספו פי' דהוי כמו קנין כספו דס"ס קנה לה והוי כמו כהן שקנה נפש אבל על קו' הגמרא דדייק מקידושי כסף קשה

ונראה דהנה לקמן אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דג' תנן וד' לא תנן וכו' אמר לי' אביי הא דאמרת ג' תנן ד' לא תנן תנא מלתא דכתיבא בהדיא תני דלא כתיבא בהדיא לא תני א"כ נראה דאה"נ דפליגי במחלוקה הנ"ל דאביי ס"ל דמה שלמדין מי"ג מדות הוי כמפורש בתורה א"כ שפיר מיישב תנא מלתא דכתיבא בהדיא תני. דכסף נחשב כמו כתיבא בהדיא. אבל רבא לא ס"ל כן וס"ל דכסף נמי לא כתיבא בהדיא ואפ"ה תנא לי' במתני' א"כ קשיא ג' תנן ד' לא תנן ודייק לפ"ז דחופה אינו קונה. וא"כ ר"ה דס"ל חופה קונה ודאי דס"ל כאביי דכתיבא בהדיא תנא א"כ ע"כ דס"ל ג"ש הוי כמפורש בקרא א"כ קידושי כסף הוי דאורייתא א"כ שפיר פריך בגמ' וכסף אינו מאכיל. אבל אה"נ לדידן דקי"ל חופה אינו קונה משום דשלש תנן ד' לא תנן ול"א דכתיבא בהדיא א"כ כסף לא הוי מדאורייתא ודאי די"ל דכסף אינו מאכיל. א"כ ל"ק לרבותיו של רש"י הקו' הנ"ל. דהא קיי"ל כרבא לגבי אביי

וא"כ לפ"ז מיושבת ג"כ הקושיא הראשונה דלפשטא דמתני' יש לומר למעוטי חופה ולא למעוטי חליפין דחליפין דומה לכסף וא"כ כשתקנו חכמים קידושי כסף תקנו נמי מה שדומה לכסף והוא חליפין. אבל לר"ה דס"ל דחופה הוי קנין מדאורייתא ממילא ס"ל ג"כ דכסף הוי קידושי דאו' וכמש"ל א"כ י"ל דחליפין אינו קונה כיון דליכא רמז עלי' בדאורייתא

ס"ס באנו עוד בזה להוכיח דפליגי בזה ג"כ אביי ורבא והלכה כרבא ודברי הרמב"ם בזה נכונים ומובנים

ויודע אני שיש הרבה מרבותינו שכ' דהרמב"ם ס"ל ג"כ דהוי דאו'. אבל אני לא באתי הלום אלא ליישב פשטן של דברי הרמב"ם ופשטות דברי רבותיו של רש"י: הנלפע"ד כתבתי: סימן קעג

נשאלתי לבאר דברי הרמב"ם פט"ו מהל' פרה ה"א בדין מי חטאת הנוגע בהם או שנשאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת משא. ועיין כ"מ שתמה ממשנה מפורשת בכלים פ"א מ"ב דבמגע אינו מטמא בגדים, ומסיים עיקר תירוצו מדברי הרמב"ם בעצמו בפ"י מהל' שאר אבות הטומאה דאף שמי חטאת אינן מטמאים אלא במשא אעפ"כ מטמאם ג"כ במגע משום שא"א שלא יסיט. וא"כ ניחא מ"ש במשנה וחשוכי בגדים במגע שמטעם מגע בעצמו אינו מטמא אלא משום משא. ובפ"ו מהל' אה"ט הי"ג הוסיף הכ"מ בשם ר"י קורקוס דנ"מ אם היו נקרשים כגליד דבכה"ג אף אם הי' בהם שיעור הזאה אינן מטמאים במגע משום דל"ש לומר א"א שלא יסיט

והנה רש"י בפ' חקת כ' מפורש דנוגע אינו מטמא בגדים וכ"ד התוס' יומא (דף י"ד) כמ"ש בכאן המל"מ ותמה על הרא"מ בחומש שכ' דדעת הרמב"ם דמטמא במגע דע"כ גם הרמב"ם ל"ק אלא מטעם משא כמ"ש הכ"מ וכן תמה עליו במהרש"א יומא שם. אך דברי רש"י שכ' סתם דאינו מטמא במגע תמוהים מדברי התוספתא דזבים שהביא הכ"מ בפ"ו מהא"ט דמפורש שם כדברי הרמב"ם. אך זה הי' אפשר לתרץ דגם כוונת רש"י הוא כן ומ"ש דאינו מטמא במגע היינו היכי דודאי שלא הסיט כגון בקרושין

אך ס"ס קו' המזרחי חזקה מדברי הספרי שכ' מפורש חילוק בין מים שיש בהם שיעור הזאה לאין בהם שיעור הזאה וכו' או לא בא לחלק אלא בין מזה לנוגע וכו' הא אין