דברי יששכר רעב

רב שיעורין וכו' הלמ"מ ופריך שיעורין דאו' נינהו ארץ חטה וכו' גפן כדי רביעית יין לנזיר אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. א"כ י"ל דאה"נ לר"ע דדריש בכל אלו מקראי הוי גם רביעית יין כמפורש בתורה דדרשינן לי' מארץ חטה וכו'. וכן נמי בי"א יום שבין נדה לנדה לר"ע דרשא דאי. כי תזוב הוי כמפורש בתורה ולראב"ע הוי אסמכתא בעלמא. ואין כאן אלא ההלכה למשה מסיני

מעתה יתורץ לנו שפיר דהרמב"ם לשיטתו ודאי דמוכרח לומר לענין י"א יום שבין נדה לנדה כשיטתו דהנה לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם דלעולם כן הוא ז' וי"א יום ז' וי"א א"כ מגוף התורה הא משמע דכל ימי נדה נק' עת נדתה ובימי זיבה לעולם בלא עת נדתה. אם כן כיון דלעולם כן הוא ז' ימים עת נדתה וי"א בלא עת נדתה תימה דאמר בראש המסכתא איתתא כיון דמגופה קחזיא ופי' רש"י מועדה ועלולה לכך למה מועדה ועלולה לכך הלא רובא היא בלא עת נדתה. והגם דבסי' ק"צ סמ"ב קי"ל דתולה אפילו בסופרת ז' היינו לדעת הפוסקים דפוסקין כרשב"ג (דף ס') שם. אבל הרמב"ם בעצמו פוסק כרבי דדוקא בשומרת יום כנגד יום הוא דתלינן ולא בסופרת ז' א"כ הוי אינה עלולה אבל להרמב"ן ניחא דימי זיבה הוא דוקא כשראתה סמוך לנדתה שראתה בהם א"כ שפיר רוב ימי' הם ימי נדה

ואך שוב להרמב"ן קשה להיפוך מגוף דברי התורה שאמרה ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה מאי או. בשלמא להרמב"ם ניחא דהתורה אמרה לנו שני דינים שיש ימי זיבה שראתה בהם אפילו לא ראתה בימי נדה שקודם להם או כי תזוב על נדתה היינו סמוך לנדתה שראתה בהם אבל להרמב"ן קשה

וכן קשה להרמב"ן דס"ל דכל זמן שהיא סופרת ז' נקיים היא עדיין בימי זובה ואינה חוזרת לימי נדה כיון דימי זבה נק' בלא עת נדתה וימי נדה נקרא עת נדתה אטו וכי בשביל שיש עלי' חיוב לספור ז' נקיים נשתנה עתה

אך לרע"ק דגמ' דידן מיושבים שני הקושיות דרע"ק ס"ל דאו כי תזוב למופלג מנדתה וכו' מנין לרבות אחד עשר מרבה אני אחד עשר שראוי לספירת או כי תזוב וכו' ממילא לרע"ק דדרשינן קרא דאו כי תזוב לדרשא ממילא הוי כאילו כתוב בתורה כי תזוב בלא עת נדתה על נדתה דהך או כי תזוב סמי מכאן. וזה שאמרו בגמרא בראש העמוד בלא עת נדתה על נדתה והמגיהים שלא כדת הגיהו דדברי הגמרא מדויקים דאזיל לשיטת רע"ק ומדויק שיטת רמב"ן כי תזוב בלא עת נדתה היינו בימי זיבה. ומתי על נדתה פי' סמוך לימי נדה שראתה בהם וזה שמוסיף בגמרא סמוך לנדתה. ומוסיף הגמ' לבאר מאי או כי תזוב ומפרש דקאי למופלג וכו' כאילו נכתב מפורש בתורה דהך או כי תזוב הוא לדרשא וכן לא יקשה לנו קו' השני' על שיטת הרמב"ן דאטו מפני שיש עלי' חיוב נשתנה עתה דמגמרא מוכת לה כיון דמאי דמרבינן ימים האחרים מפני שראויים לזיבה וראויים לספירה א"כ השתא הימים שראויים לספירת ז' נקיים נקראים ימי זיבה עאכו"כ שימי ספירה בעצמן הם ימי זיבה ומשום הכי פסקו של הרמב"ן ניחא. וכ"ז לרע"ק אבל לראב"ע דלא דריש מידי מקרא הנ"ל א"כ הפסוק נשאר לנו כצורתו ומאי בלא עת נדתה או כי תזוב וע"כ דבין ראתה ובין לא ראתה. וממילא אף שחייבת לספור ז' נקוים נקרא עת נדתה וימי נדה קרינן בה והלמ"מ שאין בין נדה לנדה יותר מי"א יום בין תספור בין לא תספור

וממילא נוכל לישב קושית רמב"ן מגמרא דלעיל דאה"נ למה לא פסק הרמב"ם כרע"ק אך לפי דברינו הנ"ל ניחא דראב"ע ור"י ור"א ור"י בן בתירה כולהו ס"ל דלא כוותי' וגם המכריעין לפני חכמים דקידושין וכל הני תנאי דס"ל דברה תורה כלבנ"א ס"ל דלא דרשינן מיתורא דקרא אם לא במקום שיש קבלה שהוא דברי תורה הא לא"ה ל"ה אלא אסמכתא בעלמא

ויש בזה רמז מה שכ' בגמרא שמצאו לרע"ק שהיה דורש תלי תלים של הלכות וזה ההוספות שהם בכלל הלמ"מ וזה בכלל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל מצא רע"ק במקרא הראשון ומש"ה פליג על מ"ש ר"י שנשנה בשביל דבר שנתחדש בה שהכל נמצא במקרא הראשון עפ"י דרשותיו שהי' דורש על כל קוץ וקוץ והי' הכל מפורש לפניו ולא ניחא לו לומר דהפרט אתי לגלות על הכלל כי מה שיש ללמוד ראוי ללמוד מן הכלל הראשון והפרט שבא אח"כ הוא רק מיעוט לגלות על עצמו

אך נראה דגם אמוראים פליגי בזה. והם רב ושמואל שם בפסחים (דף ט"ז) דרב ס"ל דכן ממש ושמואל וכו' סבר טומאת משקין דאורייתא. אלמא דרב אזיל בשיטת ר"י וראב"ע ושמואל בשיטת רע"ק. עוד בשבועות (דכ"ה) שבועה שזרק פלוני צרור לים ושלא זרק רב מחייב ושמואל פוטר לימא בפלוגתא דר"י בן בתירה ורבנן דפליגי בלאו והן ה"נ בלשעבר אף דליתא כלהבא ומסיק אליבא דרבנן שמואל כרבנן ורב עד כאן לא אמרו רבנן אלא בלאו והן דכתב קרא להדיא אבל לשעבר דמריבויא דקרא קאתי אלמא דשמואל אין נ"מ בין דבר המפורש בתורה או לא אבל לרב יש נ"מ בכ"ז דאזלי לשיטתייהו עוד מצינו בב"ק (דף צ"א ע"ב) פריך ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע וכו' מה הטבה רשות וכו' אביא נשבע וכו' אמר שמואל באומר אהא בתענית. ובאמת קי"ל דאפי' בנשבע לחתבול בעצמו חייב וכ"כ מפורש הר"ן פ"ג דשבועות דכיון דאינו מפורש בקרא שבועה תלה עליו אף דהוי דרשא וכ"כ ר"ן נדרים (דף ת') גבי כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית דכל דאינו מפורש בקרא שבועה תלה. וכן קי"ל להלכה בתו"מ סי' צ"ז בהתנה הבע"ח להיות חבוש אין התנאי מועיל משום דעבדי הם וכו' ואעפ"כ אם נשבע השבועה חלה וכשיטת הר"ן הנ"ל וע"כ דהר"ן אזיל בשיטת הרמב"ם דיש נ"מ בין דרשא למקרא מפורש ע"כ השבועה חלה לבטלו. אבל שמואל לשיטתו דס"ל דאין נ"מ הוכרח לתרץ באומר אשב בתענית אבל בנשבע לחבול אין השבועה תלה ולולא דמסתפינא יש מקום לומר דגם במנחות (דף כ"ט ע"ב) במימרא דר"י אמר רב שם שתשש כחו של מרע"ה עד ששמע שאמר שהוא הלמ"מ יש ג"כ לומר דרב אזיל לטעמי' אלא שטוב להיות נזהר מלדרש בענינים כאלו עוד בפלוגתא דוסתות נדה (דף ט"ז) רב ס"ל וסתות דרבנן ושמואל ס"ל דהוי דאורייתא ובאמת יש דרשא בשבועות (דף י"ת ע"ב) מקרא דוזהרתם ס"ס חזינן דרב ושמואל לטעמייהו אזלי ושמואל אזיל בשיטת רע"ק ורב בשיטתא דאינך תנאי. ואם כן מתורץ שפיר קושיותי' דהרמב"ן על הרמב"ם מגמרא דלעיל (דף ל"ט) דהתם אליבא דשמואל קיימינן ושמואל אה"נ דס"ל כהתנא רע"ק וכשיטתו דהרמב"ן אבל הרמב"ם לא ס"ל כן

וכן לא יקשה קו' רמב"ן ממתני' דערכין (דף ח') שם דהתם יש לומר דקאי אליבא דר"ע דכולהו סתמי אליבא דרע"ק ובהא לא קיי"ל כוותי'

ולא יקשה לרמב"ם ז"ל מראש המסכתא דמגופה חזי' אה"נ אולי הלל ס"ל כרע"ק ואעפ"כ אין הלכה כוותי' עפ"י מה דאיתא ביבמות (דף ס"ב) אמרי לך ב"ה משה מדעתי' דנפשי' עביד והקשו בתוס' שם הא הוי ק"ו וכן בשבת פ"י בתוד"ה ומה וס"ל לרמב"ם דאה"נ הך מ"ד ס"ל דק"ו לא הוי דאו' א"כ חשיב שפיר משה משה מדעתו וא"כ כיון דב"ה הכא קאמרי דק"ו לאו דאו' ע"כ או שהלל חזר בו ממה דמשמע מני' בריש מסכתין או דב"ה לחוד והלל לחוד והלכה כב"ה וכן רב דהלכתא כוותי' באיסורי לא ס"ל כן. והכריע כוותייהו. ס"ס ניחא לפי דהדרן עלך פ' תנוקת סליקא לה מס' נדה דהיינו במה שאנו מסיימים הפ' תנוקת דראב"ע ורע"ק נחלקו בזה. סליקא לה מס' נדה אין קו' מהתחלת המס' דנדה

ויש לומר דבזה נחלקו מרים ואהרן עם משה שדברו עליו על שפירש מן האשה והוא דרש ק"ו והם ס"ל דק"ו לא הוי כמפורש בתורה ע"כ לא יוכל לבטל משום זה מצוה דאורייתא ובדרושי על התורה הארכתי קצת [ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א קנ"ח שרצה לומר דרע"ק דמוסיף אף ככרות של