דברי יששכר רע

והנה כל זה דאלב"מ יש לומר דיוצא לנו מדין התורה מדברי איסי, בן יהודה ב"מ (דף פ"ג) שאמר אין רואה הא יש רואה יביא ראי' ויפטר אלמא דהתורה בעצמה גלתה לנו דהיכי דאיכא לברורי מבררינן וממילא ניחא הא דמעביר חביתא דחמרא דא"ל ר"י ברי' לרבא כמאן כאיסי א"ל כאיסי וס"ל כוותי' והדר הקשה לו עוד בהאי דד' מאה דני דחמרא ולפמ"ש ניחא דהא ר"י ברי' ידע מעולם דאביו ל"ל הך דאלב"מ ממילא ל"ל הך דאיסי. ושפיר הקשה לו כמאן כאיסי והי' דבר זה תימה אצלו ע"ז השיב לו אין כאיסי וס"ל כוותי' פי' דעתה אחר חזרה ס"ל כוותי'

ויתורצו לנו לפ"ז קו' תוס' על רש"י דב"ק (דף ק"ז) במ"ש דכו"ה בפקדון חייב מכמה משניות די"ל עפ"י סברת ט"ז דשבועה הוא משום דאלב"מ א"כ אה"נ דס"ל לרש"י דמש"ה כו"ה בפקדון חייב משום דאלב"מ וכ"ז דוקא אליבא דאיסי. אבל ר"מ דאמר התם בב"מ (שם) דל"ל דאיסי ודאי דל"ל אלב"מ וכו"ה בפקדון פטור א"כ י"ל דהנך סתם מתני' ר"מ הוא ומש"ה, פטרו כו"ה בפקדון משבועה ולדידן דקי"ל כאיסי ל"ל הכא כהנך סתם מתני'

אך בגוף הדבר שכ' הט"ז בטעמא דל"א מגו לאפמ"ש משום דאלב"מ יש להסתפק דהא כבר כתבנו לעיל דה"מ אמרי' אלב"מ דוקא אם נברר נצא מן הספק אבל היכי דאף אם נברר נשאר הספק ל"א כן. ובשבועה כיון דאמרי' לאיסי בן יהודה יש רואה יביא ראי' א"כ השבועה לא הוי בירור גמור עדיין א"כ שוב קשה לומר על השבועה עצמה אלב"מ

עוד יש להקשות בסברת הט"ז הנ"ל להנך ראשונים דפי' דברי רבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ניחשבי' למשיב אבדה ולא משום מגו משום דמגו לאפטורי משבועה ל"א ואי כסברת הט"ז משום דאלב"מ א"כ ע"כ דס"ל דמגו לא הוי בירור גמור והא רבה הוא דאמר בב"ב (דף ל"ב ע"ב) גבי גחין לחיש דאמרינן מגו להוציא ממון א"כ ע"כ דס"ל מגו הוי בירור גמור ושוב ל"ש לומר לרבה משום דאלב"מ

אך הגם דבפרטים יש קצת לפקפק. ס"ס גוף הענין ת"ל מיושב בדרך ישר: סימן קעב. פלפול לסוף נדה וסיום הש"ס

במה שאנו מסיימים הדרן עלך פרק תנוקת וסליקא לה מס' נדה נ' המשך הדברים ידוע דהרמב"ם והרמב"ן נחלקו בדין ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה בתרתי דינים

דעת הרמב"ם דכשמתחילין באשה ז' ימי נדה באים אחריו י"א ימי זיבה וכן הסדר לעולם ז' ימי נדה ואחריו י"א ימי זיבה בין תראה בימי נדה בין לא תראה. וכן אפי' אם ראתה בימי זיבה ונעשית זבה גדולה אעפ"כ חוזרים ימי נדה ויש לה דין זבה גדולה ודין נדה הנה כן כ' הרמב"ן בחידושי נדה (דף נ"ד) בשם הרמב"ם וז"ל שאפי' ראתה ט' וי' וי"א וי"ב ה"ז זבה ותחלת נדה ואחריו נמשכו הרבה מן הראשונים ז"ל שהביאו דעת הרמב"ם כן. ויש להתבונן דלפנינו בפ"ו מהל' איסורי ביאה הט"ז כ' ראתה דם בעשירי וי"א וי"ב אעפ"י שראתה ג"י זא"ז אינה זבה גדולה אלא יצאה מזיבות קטנה לנדות שיום שנים עשר מתחלת נדתה וכו' משמע לפ"ז מדבריו אלה דדוקא בנעשית זבה קטנה היא דחוזרת לימי נדה אבל אם היתה נעשית זבה גדולה כיון דנתחייבה בז' ימי נקיים לא היתה חוזרת לימי נדה עד אתרי הנקיים. אך אעפ"כ מבואר במקום אחר כמ"ש הרמב"ן בשמו והוא בפ"ז הלכה י' כ' כיון שטהרה מזובה אעפ"י שהיא טמאה טומאה אחרת כגון טומאת לידה או טומאת נדה וכו' ובהלכה י"א מפורש יותר ימי לדתה וימי נדתה וכו' ואם ראתה בהם דם אין עולים לה ימי הראיי' ולא סותרי' כל הימים אלא משלמת על הימים שספרה כשיפסוק הדם. וזה פשוט כמ"ש המ"מ שם שדעת הרמב"ם מ"ש בגמ' ימי נדתה שאינה רואה בהם עולים לספירת זיבתה דהיינו כמו בלידה שהימים שאינה רואה עולים לנקיים אעפ"י שראתה בינתיים והחולקים עליו ס"ל דמ"ש בגמרא עולים לספירת זובתה היינו דוקא לספירת זבה קטנה

והרמב"ן חולק בתרתי א) דאין זיבה אלא הסמוכה לנדה שראתה בהם ואם לא ראתה בימי נדה אינה נעשית זבה לעולם. ב) דמשנעשית זבה גדולה וצריכה נקיים אינה חוזרת לימי נדה עד שתספור ז' נקיים [ובדעת רש"י צ"ע (דבדף ל"ז) נ' דעתו כהרמב"ן (ובדף נ"ד) ד"ה ארביסר נ' כהרמב"ם דקאי על ספירת זבה גדולה וצ"ע]

והנה הרמב"ן הקשה כמה קושיות חדא מערכין (דף ח') דאמרו אין פתת בטועה פחות מי"ז דאם כן מה מהני דלמא בימי זיבה היא. ועוד מגמ' נדה (דף ל"ט) דאמר לשמואל לכו"ע נדה ופתחה מכ"ז מנינן ולשמואל דאין קובעת וסת בימי זיבתה הלא אם יבואו כ"ב יום שלישית היא בימי זיבה ואיך קובעת אז וסת

ונראה ליישב הקושיות הנ"ל. ונקדים עשרים מימרות לר' עקיבא שנראה שבכולם טעם א' להם ובכל אלה נראה דאף דלעולם הלכה כרע"ק מחבירו הכא ברובא דרובן לית הלכה כוותי' ובזה יתורצו לנו הקושיות הנ"ל

א) ברכות (דף ל"ה) קדש הלולים לד' מכאן אמר ר' עקיבא שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם והרמב"ם פסק להלכה בלפניהם דלא הוי אלא דרבנן ואפילו במעין ג' נ' ג"כ דס"ל דלא הוי אלא דרבנן וכן מבואר בחינוך מצוה ת"ל דלדעת הרמב"ם אינו אלא דרבנן ועיין ת' מהרי"מ פדואה ת' נ"ה

ב) שבת (דף פ"ב) אמר רע"ק מנין לעכו"ם שמטמא במשא כנדה ומדאזיל בי' לחומרא דלא כרבנן משמע דס"ל דהוא דאו' הגם דמרש"י ותוס' משמע דגם לרע"ק לא הוי אלא אסמכתא אבל בפהמ"ש לרמב"ם בשבת שם ובע"ז פ"ג מדכ' דטעמא דחכמים דאזלי בי' לקולא הוא משום דס"ל דטומאת ע"ז לא הוי אלא מדרבנן משמע דלר"ע דאזיל בי' לחומרא טומאתו מה"ת וכן בירושלמי דע"ז פ"ג לחד מ"ד הוי דאו'. ולהלכה פסקינן דלא הוי אלא מדרבנן

ג) שם (דצ"ז) אר"ע מקושש זה צלפחד א"ל ר"י בן בתירה ב"כ וב"כ עתה עתיד ליתן את הדין וכו' והא גמר גז"ש וכו'

ד) שם (דקל"ב) א"ל ר"א בן עזרי' עצם כשעורה הלכה ורביעית דם ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה ולרע"ק דנין ק"ו מהלכה והנזיר מגלח על רביעית דם שהי' באהל ולהלכה לא קי"ל כרע"ק

ה) פסחים (די"ד) ארע"ק מימיהם של כהנים לא נמנעו להדליק וכו' ודייקו בגמרא טעמא דרע"ק דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים מדאו' דדריש יטמא יטמא ודעת הרמב"ם בפ"ז מהל' שאה"ט דטומאת משקין לטמא אחרים הוא רק מדרבנן והגם דהרמב"ם פי"ט מהל' פסולי המוקדשים פוסק בדין המשנה דלא נמנעו להדליק כרע"ק ס"ס בדין המשקין שהכריעו בגמרא דרע"ק ס"ל דדריש יטמא פוסק דלא כר"ע

ו) שם (דל"ו) יכול יצא אדם י"ח מצה בבכורים ת"ל בכל מושבותיכם ורע"ק אומר א"צ אלא מצה ומרור מה מרור שאינה בכורים וכו' והרמב"ם בפ"ו מהל' מצה ה"ת לא הביא אלא קרא דבכל מושבותיכם

ז) בחגיגה (דף ד' ע"ב) מפיק ר"ע להערל שאינו אוכל בתרומה מקרא דאיש איש לרבות הערל ור"א מפיק, לה מתושב ושכיר מה תושב ושכיר הנאמר בפסח אין ערל אוכל בו והר"מ מפיק לה מקרא דתושב ושכיר ועיין לח"מ פ"ט מהל' קרבן פסח שתמה ע"ז דפסק דלא כר"ע: