דברי יששכר רסט

עוד י"ל טעם אחר בעד מפ"ע שא"צ לשאלו עפ"י מה שקשה לכאורה דפסקינן בריש חולין לעלפויי ל"ח ופסקו דא"צ לשאלו ומטעם דאלו הי' מסופק לא הי' מאכילה לנו. והלא במומחין הצריכו לבדקו ולא סמכו על ח' כשרות דידי'. ונראה מצד שני טעמים. חדא די"ל דאם א"י הדין סובר הוא ששחט כהוגן ומאכילה לנו. לא כן אם יודע הדין ואינו מוחזק שלא יתעלף כיון שיודע הוא שאם נתעלף אסורה היא לא הי' מאכילה לנו

אך נלפע"ד עוד תי' אחר דבשלמא במומחה כיון שיש לברר בירור גמור וטוב ודאי דאמרינן כל היכי דאיכא לברורי מבררינן. משא"כ במוחזק לענין עילוף מה יהי' אם נתעלף או לא ס"ס נהי' צריכין לסמוך על נאמנותו ונאמר שהוא בודאי אינו אומר שקר משום ח' כשרות דידי' א"כ ס"ס אתה צריך לבוא לח"כ א"כ נכון יותר שתסמוך גם עתה על ח' כשרות כיון דס"ס אין לך בירור אחר אלא ח' כשרות שלו ולפיכך בעמפ"ע כיון דס"ס אתה צריך לסמוך על בירור דע"א אין נ"מ בין עד מפי עד או ע"א [וא"צ לומר מסברת הנוב"י מה"ק חאה"ע ת' ל"ג דעד א' דאו' ועמפ"ע דרבנן]

היוצא לנו מפלפול הזה שלשה דינים וראי' אחת הדין הראשון דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן וראי' ממה שצריך לבדוק הריאה. הדין הב' חזקה או רוב לא הוי אלא ס'. הג' אעפ"י שהיא ס' התירה התורה

והנה רבא לית לי' הכלל הזה. ויסוד מחלוקתו הוא דס"ל דמריאה אין ראי' דהתם עדיין איכא ח' שאינו זבוח דלא ס"ל דאמרי' נשחטה הותרה וכמו שהקשו בגמרא חולין שם מראה צפור המנקר בתאנה וכו' וכמו שחולק רבא על התי' שם ואומר מ"ש ס' סכנתא לחומרא ס' איסור נמי לחומרא וכיון שנפלה הראי' ממילא ס"ל איכא לברורי א"צ לברר

ומזה לטעמי' בפסחים (דף מ') בהך דקבא קבא הנ"ל הך דביצה (דף י"ט) דרהיט ואזיל קידושין (דף ס"ו) שלח אחוי שבועות (דף מ"א) הך דא"צ לברר. בחולין (דף ג') במומר אוכל נבילות לתאבון. בכותי וישראל יוצא ונכנס. הך דקפילא דאמר סמכינן דמשמע לקולא כנ"ל וזה הדין הראשון

ממילא חולק ג"כ על הדין השני הנ"ל וס"ל דחזקה או רוב הוי ודאי ולא ס'. וממילא ה"ה בס"ס דכ' הרשב"א דהוי מטעם רוב הוי כודאי ומש"ה ס"ל דס"ס הוי כודאי וא"צ לבדוק מש"ה בהניח עשר ומצא תשע דהוי ס"ס כמ"ש הירושלמי דאימר יד נטלתו ואימור אכלתו א"צ לבדוק לרבא. וממילא ס"ל דאמרי' מגו אפילו במקום אנן סהדי אף דהוי אומדנא ברורה מ"מ אומדנא אפילו ברורה לא מהני אלא במקום ס' ולא במקום ודאי ונהי דמגו לא הוי אלא כמו רוב או חזקה דהא איבעיא לן אי אמרי' מגו במקום חזקה ס"ס כיון דחזקה הוי ודאי ה"ה מגו הוי ודאי ואנן סהדי לא מועיל במקום ודאי. ונהי דחזקה דהתם עדיפא משאר חזקות ס"ס לרבא ס"ל דשניהם הוי ודאי ולדידן שאני דס"ל גם מגו הוי ס' ושפיר לא מהני במקום אנן סהדי. וזה דאמר רבא בכתובות ג"כ דמגו מהני במקום אנן סהדי, והיינו הך דסנהדרין דאמר מגו אפילו במקום איתחזק

וממילא ה"ה בדין השלישי דאמרי' דאפי' במקום ספק התירה לפעמים התורה גם ע"ז פליג רבא וס"ל דמה שהתירה התורה הוא מצד ודאי ולא מצד ספק ומש"ה בביצה אמר במים ומלח דל"ב משום דהוי תבלין ול"א משום דהוי דשיל"מ ול"ב דכל הטעם דדשיל"מ ל"ב הוא כמ"ש רש"י דעד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר ובמה נקרא אכלו באיסור הא שייך לדידן דקי"ל דנהי דאנו מתירין מצד רוב מ"מ ס' הוי מש"ה אמרינן אכלהו בהיתר שלא תצטרך לבוא לידי בטול, אבל לרבא מה שהתרנו הוא ודאי גמור ול"ש עד שתאכלנו באיסור וה"ה דס"ל ביומא טומאה הותרה בצבור דמה שהתירה תורה הוא מצד היתר גמור דאין היתר לחצאין

וכבר כתבנו דכל זה נובע מהך דלא ס"ל נשחטה הותרה ועיין ש"ש ש"א שהאריך דמכאן מוכח דס"ל לרבא סדא"ו מדאו' לחומרא וא"כ לשיטתו ניחא שפיר דס"ל הטעם דבעי חתיכה א' משתי חתיכות משום מצות דלמ"ד סדא"ו מדאו' לקולא קשה א"כ אשם תלוי היכי משכחת לה וע"כ צריך לתרץ דדוקא היכי דאיקבע איסורא אסור מדאורייתא אבל למה דס"ל לרבא דאפילו היכי דלא איקבע איסורא אסור מדאורייתא א"כ למה אינו מביא אשם תלוי תמיד וע"כ מצד מצות, א"כ כבר הביאנו כל המקומות הנ"ל דהם כולם בשיטה א' ולא נשאר לנו רק לבאר מכל הי"ד מקומות שאין הלכה כמותו

ס"ס מכל הפלפול הזה נודע לנו כמ"ש הש"ש דרבא ס"ל סדא"ו מדאו' לחומרא. וידוע דקשה מהך דקידושין (דף ע"ג) דא"ר ד"ת שתוקי כשר ממזר ודאי הוא דלא יבוא א"כ משם מוכח דס"ל לרבא דסדא"ו מדאורייתא לקולא וסותר דבריו

ע"כ נלפע"ד דשניהם, אמת ואעפ"כ נכון שפיר דבב"ב (דף קכ"ז) אמר רבא תניא כוותי' דר"א בן ולא טומטום בכור ולא ס' לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבא כותבין הרשאה זה לזה. א"ל ר"פ לרבא והא שלח רבין אר"י דבר זה שאלתי לכל רבותי וכו' הדר אוקי רבא אמורא עלי' ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי נמצא דמתחלה לא ניחא לי' לרבא לדרוש בכור ולא ס' ומשמע לי' דבכור דאיירינן דאמרה תורה הוא אפילו ספק מש"ה אמר דכותבין הרשאה זה לזה והדר דרש בכור ולא ספק נמצא דלפי הס"ד ממזר ואפילו ס' ממזר אסור. ולמסקנא ס"ל דממזר ודאי ולא ס', א"כ דלמסקנא דהשתא אה"נ ס"ל לרבא סדא"ו מדאו' לקולא וממילא לק"מ מהך דראה עכבר המנקר בתאנה וממילא נשחטה הותרה ושפיר שוב הוי ראי' מבדיקת הריאה וממילא אלב"מ וממילא הדרינן דחזקה ורוב הוי ספק ומן הספק מתירין ככללין דלעיל וממילא לפי המסקנא שפיר אמר רבא בשבועות שבועות שומרין דחייב רחמנא וכו' דמגו לאפמ"ש ל"א כמ"ש לעיל בשם הש"ש דאלב"מ ובחולין לעלפויי ל"ח דדייקינן דמשום מומחה צריך לשאלו ולפ"ז יוצא הדין השני דחזקה הוי ס' מש"ה אמר רבא בב"ב דמגו במקום עדים ל"א ולפ"ז הדין השלישי דמשום ס' ג"כ מתירין ניחא בפסחים (דף ל') דאמר חמץ בזמנו במשהו משום דדשיל"מ ל"ב משום דעד שתאכלנו באיסור אכלהו בהיתר. וכן הוא הדין מ"ש בזבחים טומאה דחויה בצבור

וממילא ניחא דלפי המסקנא גם רבא ס"ל דטעמא דבעי חתיכה א' משתי חתיכות הוא משום איקבע איסורא והך דמתיב רבא ביבמות (דף פ"ח ע"ב) הוא לבתר חזרה ושפיר פריך למאי דס"ל כר"נ אח"כ. וכן לא קשה על הרמב"ם דפסק מטעם איקבע איסורא דלמסקנא גם רבא ס"ל כן

ממילא יתיישב לנו קו' הרארדו מבגד שאבד בו כלאים דהא עכ"פ מדרבנן אסור עפ"י קו' התוס' בנדה שם ד"ה בגד דניבטול ברובא וחי' משום דהוי היתר בהיתר ולא בטל וי"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דנהי דהיתר בהיתר לא בטל ה"מ באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן בטל היתר בהיתר וא"כ רבא לפי הס"ד לא ניחא לי' בעצה דצובעו דהי' ס"ל דס' אסור מדאו' וכיון דאסור מדאורייתא ואינו בטל מה תועיל הצביעה, לפיכך הקשה מנ"ל לסבא הא. אבל לבתר חזרה שפיר ס"ל דלא הוי אלא מדרבנן ומן הדין מותר לגמרי ורק לפי שיש עצה ע"י צביעה מחמירינן אבל אם אינו ניכר מותר בדיעבד כפסקו של הרמב"ם

וממילא מיושב קו' תוס' ע"ז גבי כריא דחיטי דהקשו למה טעה רבא שני פעמים בדבר א'. דהנה במרדכי פ' כ"ש כ' אהאי דכריא דחיטי דמיירי בסתם יינם ולפיכך מתחלה אף דכבר הוקשה לו בחמץ ל"ק לי' כלל מהאי דבגד שאבד בו כלאים דבהס"ד הי' ס"ל דהתם בבגד שאבד בו כלאים הוי איסור דאורייתא וכמש"ל א"כ לא קשה אהך דכריא דחיטי דדוקא בדאו' חיישינן לתקלה ולא בדרבנן משא"כ למסקנא דגם שם הוי רק מדרבנן ואעפ"כ חיישינן לתקלה מקשה שפיר: