דברי יששכר כו

בחשיבות תליא מילתא דלפעמים כל שמצניעין כמותו אף דליכא שיעור חייב. ואני אמרתי טעם אחר לגמרי ע"פ דברי רש"י שם דאה"נ דאיכא שיעור אלא שאינו איסור דהמים שבו הם דבר אחר לגמרי ע"כ אין היתר מצטרף לאיסור אבל לענין שבת מ"מ הרי הוציא שיעור שלם ולפ"ז אין אנו צריכים לסברא דכל שמצניעים כמותו שכ' הרשב"א ז"ל

ועל מה שתמהת על דברי המג"א סי' ר"י סק"א שכ' לחלק בין רוטב של בשר דאינו נקרא אוכל ול"ד לציר שע"ג ירק עפ"י דברי רש"י חולין (דף ק"כ) ותמהת דא"כ מאי פריך בגמ' שם מציר על רוטב נימא ציר שאני דע"כ דהם שווים כה דבריך. ואני אומר דברי המג"א מבוארים במקומם בגמ' דחולין (דף ק"כ) ורש"י שם דבגמ' פריך מאי רוטב חלב דאקריש וכי לא ידעו בפשוט די"ל דהוא מה שאנו קורים רוטב דהיינו המים המתבשלים עם הבשר. אע"כ דדבר זה הי' פשוט בגמ' דזה אינו מצטרף עם הבשר ע"כ דייקו חלב דאקריש וברש"י שם הוסיף לבאר ליחה היוצאה מן הבשר שקורין "גליירא" היינו לדייק שאינו זה המים המתבשלים עם הבשר וע"ז שפיר מקשים דהיינו הך דציר שע"ג ירק שכמו שזה, משקה היוצא מן הבשר כן זה ציר היוצא מן הירק ואפי' לל"א שכ' רש"י שהיו מטבילין בו ס"ס כיון דמיתבא דעתי' בו הרי הוא כמוהו והרי הוא כמו הרוטב היוצא מן הבשר אבל אה"נ רוטב שאנו קורין רוטב שהמים מתבשלים עם הבשר אעפ"י שיש בו טעם בשר לאו בר צירוף הוא כלל. ודברי המג"א מבוארים בלי שום גמגום

ומה שנתקשית בדברי שאמרתי דמחלוקת אם יש דיחוי באיסורים תלוי בפלוגתא דאפשר לסוחטו אם מותר אי אסור. פשוט הדבר כמו שהזכרתי דהנני רואה שאותן האמוראים שנזכרו בחולין (דף ק"ח) דאמרו אפשר לסוחטו אסור ס"ל הכא אין דיחוי באיסורים (ואין כאן חילוק רק ר' חנינא במקום ר' חייא) י"ל הסברא כיון דנשאר עוד שמו עליו אינו נדחה. ומאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר ממילא כשיוצא ממנו נדחה גם האיסור לגמרי

ומ"ש דאפשר דתלי פלוגתא דידהו אי ח"ש אסור מה"ת אפי' שלא בעניני אכילה וממילא ל"ח דיחוי אבל אי נימא דח"ש מותר מה"ת חשיב נדחה לגמרי. יפה אמרת אבל הוא דרך שאינה בטוחה אליבא דאמוראים אחרים שנזכרו שם

ועי' ת' הרי"מ לחי' חולין שם שמפלפל בדעת רב ולוי דחולין (דף ק"ח) דלרב דאמר, לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ס"ל דבאיסור שאינו אכילה אינו אסור מה"ת

ב) טענת גוי אי חשיב ודאי פי' ע"י הגדתו של גוי שהבאת מש"ך חו"מ צ"א סק"ג אינה ראי' כלל דאדרבה הרי הש"ך כ' שם דהכא שאני דליטול כו"ע מודים דאינו נוטל אלא בשבועה היינו דהפועל הרוצה ליטול מבעה"ב והחנוני עכו"ם אומר שכבר נטל ממנו מהני טענת העכו"ם שלא יטול הפועל אלא בשבועה אף דטענת גוי לא הוי ודאי לחייב את הנתבע שבועה לפטור א"ע והיינו הך דב"י שהביא ת' הרשב"א שמביא לקמן סי' קפ"ה ומובא ג"כ לעיל בסי' ע"ב מחו' י"ח ובסי' רכ"ד היינו הך דסי' רכ"ה ואדרבה שם מפורש כשיטת הרמב"ם דאין לחייב היסת ע"י הגדת נכרי והיא מקור ההלכה שאמרו עלה בב"ב (ד' מ"ה) אשר פיהם דבר שוא וכו'. וכן בסי' קע"ו סל"ו הוא ג"כ דין מוסכם כשיטת הרמב"ם וכבר ציין עלה בהגר"א בסי' קמ"ט. ועיקר הדבר שאמרתי לתמוה הוא על דעת הראב"ד דחולק על דין המבואר בסי' קמ"ט סי"ד שהוא דעת הרמב"ם פי"ד מהל' טוען ד"ה והראב"ד מחייבו לישבע היסת, ע"י נכרי אף שהוא ג"כ נוגע וע"ז אמרתי לתמוה אף שאינו ראי' גמורה מ"ש הראב"ד בעצמו בהשגותיו בפ"ב מהל' שאה"ט ה"י וכל החושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו. ע"כ תימה דמחשב טענתם לטענת ודאי לחייב ע"י שבועת היסת

ועי' ת' פרח מטה אהרן ח"א ת' ע"ז בד"ה וגדולה מזו שהביא ראי' מדברי הגמי"י פי"ט דמכירה בשם מהר"מ ותמה על הכנה"ג בסי' ע"ה אות ס"ט שהוצרך לדקדק דין זה מדברי האחרונים ולכאורה תימה על הרב פמ"א שנעלם ממנו דברי הש"ך צ"א סק"ג הנ"ל וב"י בשם ת' הרשב"א. אך לפמ"ש ניחא דהש"ך וב"י בשם הרשב"א לא כ' אלא דליטול צריך שבועה ועדיין אין ראי' דטענתו הוי טענת ודאי גמורה וכמש"ל

ב) בקושיא הידועה על תוס' כתובות (דף ט') ד"ה אי למיתב שהקשו אמאי מפסידה כתובתה והא הוי ס"ס ס' אם הוא בקי בפ"פ ואת"ל בקי הוא ס' באונס ס' ברצון דאפי' אשת כהן לא מפסדא כתובתה באונס והקשה לי הרב מוולאדאווי דהא באשת כהן ראוי' להפסיד כתובתה משום שלא הודיעה לו שיפרוש ממנה והוי כמשמשתו נדה וע"ז תרצתי לו עפ"י דברי הב"ש סי' קט"ו סקי"ז דמשמע מכל הפוסקים דאפי' עוברת על דת משה ג"כ צריכה התראה שלא כדברי רש"י דדוקא בעוברת על דת יהודית וא"כ כל היכי שלא, התרה בה ודאי דאפי' אשת כהן לא מפסידה כתובתה. והראו לי שקושיא זו כתובה ג"כ בס' חי' הרי"מ ז"ל לכתובות ואמרתי להם כבוד רבינו ז"ל במקומו אף אם נאמר דקושיא זו ליתא. ואח"כ טען עמי בזה הגאון מהרג"ה מראדזין די"ל דבכה"ג כיון דאין עצה שתהי' מותרת לו לא שייך התראה כלל דכל ענין התראה היא כדי שאם תשמע לנו לא תאסר אבל היכי דאם אפי' תשמע לנו הרי אסורה היא לעולם למה לנו ההתראה במקום הזה ואף שסברא זו יש לה מקום קצת אבל הראיתי לו שדברי נכונים מדברי הגמרא דסוטה (דף כ"ה) דאיבעיא להו שם עוברת ע"ד צריכה התראה או לא ופשוט לי' דצריכה התראה ואח"כ איבעיא להו עוברת ע"ד אם רצה הבעל לקיימה אם יכול הוא לקיימה למה לא פשטו לה מהאי גופא מדצריכה התראה ש"מ שאם רצה לקיימה יכול הוא לקיימה דאל"כ לסברתי דמר התראה זו למה כיון דס"ס אסורה היא לעולם אע"כ דאפי' כשנאסרה בוודאי מ"מ צריכה התראה שלא תוסיף באיסור ותפסיד אז כתובתה

והנה כתבת שנפלאת על שנינו שנעלמו מאתנו דברי הרמב"ם פכ"ד מאישות הט"ו וכ"מ שם דהיכי שנאסרה על בעלה א"צ התראה. מדברי הרמב"ם אין ביאור בזה אבל מדברי הכ"מ לכאורה מבואר כן. אבל באמת א"א לומר כן כמש"ל, מדברי הגמ' הנ"ל. וגם ידוע שאין דרכו של הרמב"ם לפסוק דין סתם מסברא דנפשו אם לא יכתוב יראה לי לא שישתוק ולא יבאר. אלא ע"כ שאין נ"מ בין אם נאסרה לעולם או לא אלא עיקר דברי הרמב"ם שם הם דברי הגמ' דסוטה שם שאמרו דילמא שא"ה דלית לה אימתא דבעל כלל וכמבואר ברש"י שם ד"ה דלית לה די"ל היכי דאית לה פריצותא יתירה א"צ התראה אף דקי"ל להלכה דאפי' בכה"ג צריכה התראה ס"ס חזינן דהוא סברא קיימת לחלק בין פריצות יתירה לפריצות קל מזה דייק הרמב"ם דבפריצות יתירה כי האי אפי' ר"ח מסורא מודה דל"ד להתם

וראי' לזה דהרי פסקינן להלכה בסי' קע"ח ברמ"א שם בשם תשו' מהרי"ק דאפי' סברה שיש היתר לזנות אעפ"כ אסורה לבעלה דל"ש בכאן אומר מותר דעכ"פ מתכוונית היא למעול מעל באישה. והרמב"ם ז"ל לשיטתי' אזיל דפסק בפ"ב מהל' סוטה ובפ"ג מהל' איסורי ביאה דאפי' קטנה שזינתה ברצון תחת בעלה נאסרה עליו. והראב"ד ז"ל חולק ופסק דמותרת דפיתוי קטנה אונס הוא ופסק דאפי' בכה"ג צריכה התראה שכ' בפ"ב מהל' סוטה וז"ל שם ועוד התראה לקטנה אינה התראה אלמא דדעתי דאפי' בכה"ג צריכה התראה. והנה ה"ה כתב שם בפ"ג מהל' איסורי ביאה שלא מצא ראי' לדברי הרמב"ם רק מהאי דכתובות (דף ט') ס' תחתיו ס' אינה, תחתיו ואמרו ל"צ באשת כהן ואב"א באשת ישראל שקבל בה אבי' קידושין פחות מג' שנים ויום א' וא"כ קשה דעדיין איכא ס"ס שמא כשהיא קטנה זינתה ואת"ל כשהיא גדולה שמא באונס מכאן הוכיח הרמב"ם דאפי' קטנה נאסרה והנה