דברי יששכר רסו

ויש עוד סברא לומר עפ"י דברי המג"א שהביא כ"ת אלא שצריך להוסיף בזה קצת דבאמת בזה שלא הי' ח' חי מעולם ודאי דפשוטים דברי המג"א. אלא שיש נ"מ בין זה למפקחין הגל. דזה כיון דרגע קודם שנפל עליו הגל הי' לו ח' חיים והוי חזקה עליו שחייבים להצילו ועל כל ישראל המצוה הזאת ממילא לא פקע חיובו וח' חי דמתחלה גורר ח' חיוב שלנו וממילא גם אח"כ חייבים להצילו. ול"ד לעובר שלא הי' לו ח' חי ולא ת' חיוב. וכ"ז בשאר אדם שנפל עליו הגל. אבל זה שבא במחתרת שרגע קודם שנפל עליו הגל הי' רודף והי' מצוה להרגו. ובשעה שבא לידי סכנה ופקע מני' שם רודף שוב אין לו ח' חי א"כ שוב הוי כעובר ואין מפקחין. ואולי גם זה נכלל בכוונת דברי רש"י הנ"ל דבר קטלא הוא משעת סתירה היינו סתירת הגל וכמש"ל

ס"ס הדרן לדברינו דבשאר אדם אף שהביא עצמו לידי סכנה אף שרצה לאבד עצמו לדעת ודאי דאף בשבת מצילין ומפקחין וכי בשביל שעשה איסור או שרצה לעשות איסור לא יהי' בו הלאו דלא תעמוד על דם רעך. ואינו נעשה מומר בפעם א'. ומצד השבת אבדה ודאי דלא שייך בו. אולי יהי' מזה ראי' לשיטת הסוברים דאפי' בפעם א' נעשה מומר. ואה"נ דלא שייך בי' רעך והוא מן המורידים אבל א"א לומר כן על הרצון בלחוד דעדיין לא נגמר מעשהו

ויש קצת ראי' מן הירושלמי דברכות פ"ג ה"ד ר' יוסי בן חלפתא הוי אתי באיסמטא בלולא והוי חמרי' מהלך בתרי' וכו' א"ל לא תסכן בנפשך כיון דלא שמע לי' א"ל ניחות האי גברא ולא יסוק וכן הוית לי'. ויעי' פי' בעל החרדים שאמר לי' ר"י שלא יסכן נפשו דכתיב ונשמרתם לנפשותיכם ולפי שלא שמע קללו. אף שזה לא נתכוין לאבד עצמו אלא נתכוין לתשובה ולא הי' אלא ס' סכנה אעפ"כ קללו ר"י על שלא שמע למקרא דונשמרתם לנפשותיכם וצ"ע

גם בדין יצא מן המחתרת דפשיטא לי' למר דמפקחין ודאי דהוא כן אבל הוא לדעתי רק מסברת הרמב"ם שתלה זה בסברתו שכ' יראה לי עשה המוסר אשר זמם וכו' ויש לחלק: דברי ידידו דוש"ת באהבה: סימן קעא. פלפול להתחלת הש"ס

בריש ברכות (דף ב') תנא היכי קאי דתני מאימתי. ותו מ"ש דתני ערבין ברישא ניתני שחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי וכו' וה"ק זמן קריאה וכו' ואב"א יליף מברייתו של עולם וכו' אי הכי סיפא דתני בשחר וכו' יעיין תוס' ד"ה א"ה שקשיא להו מאי לשון אי הכי ונדחקו בישובו

ונלפע"ד בפשוט עפ"י מה שנחלקו אמוראים לקמן (דכ"א) ס' קרא ק"ש אי חוזר וקורא ופריך והא כתיב בשכבך ובקומך א"ל האי בד"ת הוא דכתיב וא"כ מ"ד ק"ש דאורייתא ס"ל דקרא דבשכבך ובקומך על ק"ש קאי ומ"ד דרבנן ס"ל דקאי בד"ת והמקשן דהכא דפריך תנא היכי קאי וכמ"ש רש"י היכי תני חובת הקריאה. הא ודאי דלא מצינו במשנה שיכתוב בפשוט דין התורה כמו דלא תנן במתני' דאסור לגזול או דין דאסור ליקח רבית או שלא לאכול טרפות או לישב בסוכה וכדומה אלא המשנה שקיל וטרי באיזה אופן נאסר הדבר או באיזה אופן החיוב וא"כ בגמרא דידן דפריך תנא היכי קאי ע"כ דס"ל ק"ש דרבנן ומש"ה פריך שפיר דהו"ל למיתני תחלה חובת הקריאה. ובע"כ דס"ל למקשן דבשכבך ובקומך בד"ת הוא דכתיב וממילא פריך שפיר מ"ש דתני ערבין ברישא וכמ"ש התוס' דהו"ל למיתני שחרית ברישא דומיא דתמיד. וע"ז משני דאה"נ ק"ש דאו'. וא"כ מיושב שפיר דקאי אקרא דבשכבך ובקומך דלא קאי אד"ת. וא"כ מיושב שפיר דרצה להודיענו זה הא גופא דקאי אקרא וק"ש דאורייתא וס' קרא ק"ש ס' לא קרא חוזר וקורא משא"כ בברכות דהיו דרבנן תני דשחרית ברישא דומיא דתמיד כדי להודיע שספק אמר הברכות אינו חוזר ואומר. ואב"א הדר לדעתי' דמקשן דאה"נ דק"ש דרבנן ולא קאי אקרא דבשכבך ובקומך דקאי אד"ת אלא דיליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וא"כ שפיר אי הכי דהשתא דתרווייהו דרבנן הק"ש גופא כמו הברכות א"כ למה משנה סדר ברכות מסדר ק"ש

נקטינן השתא דגמ' דידן מסופק בדין זה ס' קרא ק"ש אם חוזר וקורא או לא. והנה בירושלמי ריש מכלתין ס' קרא ק"ש נישמועינן מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ח וקודם לכן לאו ס' הוא. והנה לפי סדר הירושלמי דלא קשיא לי' סדר המשנה כמו מקשן דידן ע"כ דס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ למה צריך ראי' דחוזר וקורא. ודאי דנימא סדא"ו לחומרא ויש לומר דפליגי הבבלי והירושלמי בסברתו של הפמ"ג י"ז שכ' דבמ"ע ל"א סדא"ו לחומרא מדאו' אפי' לדעת המחמירין ואין כאן אלא חומרא דרבנן. וי"ל דמשום חומרא דלא תשא לא מחמירינן ע"כ הוצרכו להביא ראי' מהך דהקורא קודם לכן

והנה בגליון הש"ס דירושלמי הקשה מהך דהגמ"ר המובא במג"א תקס"ב סק"א דשאני בה"ש דעיולי יומא מבה"ש דאפוקי יומא. וכן מהדין המבואר בסי' שפ"ו ומקורו מעירובין (דל"ו) ככר זו היום קודש ולמחר חול וכו' דמס' לא פקעה לה קדושה וכו' א"כ לא דמי קורא קודם לכן דאיכא ח' יום ודאי דלא יצא י"ח משא"כ בס' קרא י"ל דאינו חוזר וקורא

ונראה עפ"י דברי הפר"ח סי' ס"ז שכ' בשם הכנה"ג לישב קו' הראשונים על הרמב"ם דפסק בס' מצוה דאין מברכין כגון במילת אנדרוגינוס ולמה בס' קרא ק"ש חוזר וקורא בברכותי'. ותי' דשא"ה דאיכא ח' חיוב מוקמינן לי' אחזקתו א"כ יש להקשות לכאורה להיפוך על ראיית הירישלמי דבס' קרא ק"ש איכא ח' חיוב אבל בקורא קודם לכן ליכא ח' חיוב. דאפילו תאמר דאיכא חזקה שיהי' חיוב אח"כ ס"ס הוי כמו שכ' התוס' כתובות (דכ"ג ע"א) דבזרק לה קידושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה ליכא ת' פנוי' וא"כ אפילו אי נימא דבקורא קודם לכן יצא אעפ"כ בס' קרא ק"ש חייב לקרות ובירושלמי משמע דשניהם דומים זה לזה ודוחק לומר דמצד מכ"ש דייק. ע"כ נראה קצת לומר דהירושלמי מדמה לה משום ח' יום דכי היכי דהקורא קודם לכן לא יצא י"ח אף דליכא ח' חיוב משום ח' יום דאמרי' דאכתי יממא הוא ה"נ בס' קרא ק"ש איכא ח' חיוב ושפיר שניהם דומים זל"ז

אך צ"ע אי נימא כלל ח' יממא דא"כ תקשה הא דאמרו בשבת (דף ל"ד) ועירובין (דף ע"ו) אמרו לו שנים צא וערב עלינו וכו' לא' עירב עליו בה"ש וכו' שניהם קנו עירוב משום דס' דרבנן לקולא. מ"ט שניהם שוים נימא בזה שייך ח' יום. א"כ נימא דנאכל מבעוד יום. ורק בזה דנאכל בלילה הוא דנימא דקנה. וע"כ דרק חזקת קודש או חול אמרי' אבל ח' יום ל"א. וכן יקשה על הגמ"ר המובא במג"א תקס"ב הנ"ל מהך דשבת (דל"ה) העושה מלאכה בשני בה"ש ממנ"פ חייב חטאת ולמה לא אמר דבבה"ש קמא פטור דנוקמי' אחזקת יום ובבה"ש בתרא חייב משום זה. אע"כ דלא ס"ל דנימא ח' יום כלל. ואולי הגמ"ר לא קאמר לה אלא לחומרא בעלמא

אך גם על פר"ח הנ"ל יש לתמוה דמה שהחליט דמשום ח' חיוב מחייבינן לי' אף מן הספק. תימה עפ"י דברי הט"ז או"ח ח' שכ' דמשום חומרא דלא תשא לא סמכינן אחזקה וצריך לבדוק הציצית וע"כ נראה דדעת הפר"ח דגם הט"ז ל"ק לה אלא התם בציצית וכטעם המג"א משום דאיכא לברורי והט"ז והמג"א לדבר א' נתכוונו ואה"נ היכי דליכא לברורי מברכינן וסמכינן על החזקה אפי' היכי דאיכא חומרא דל"ת

ויתורץ בזה מה שהקשה בנוב"י חיו"ד נ"ה דהמג"א סותר עצמו דבסי' תט"ז כ' דל"א איכא לברורי מבררינן אלא היכי דאיכא ח' ושאני בחמץ דאיכא ח' שאינו בדוק ולפמ"ש ניחא דשאני הכא בציצית משום דאיכא חומרא דל"ת