דברי יששכר רסה

ואה"נ לענ"ד מדהוסיף רש"י ז"ל דברים אלו משמע דבלתי זה דגברא קטילא הוא היינו מחויבים להצילו אף דהביא עצמו לידי סכנה זו. ואולי זאת היא כוונתו של הגאון ז"ל בס' ישועות ישראל כי לא ראיתי דבריו רק מ"ש כ"ג נ"י כי קשה עלי החפוש

ונחזי אנן אם הי' שם מקום שאין ראוי לחשוש שיפול עליו הגל כגון שנפל ע"י רוח שאינו מצוי' וכדומה ע"י סבה רחוקה וזה הבעה"ב איש חלוש ורחוק מאדם העיר א"כ זה החותר לפי דעתו לא הכניס עצמו לשום סכנה אעפ"כ כיון שהוא רודף הוא גברא קטילא שבדעתו להרוג אם יעמדו עליו למחות בו וכן בן על האב הלא יודע הוא שאביו לא יהרוג אותו א"כ לא הכניס עצמו לסכנה אלא מ"מ גברא קטילא הוא

ויש לפי דעתי ליישב לשון רש"י שבפנינו. גברא קטילא הוא משעת סתירה אלא שהמגיהים תקנו וכ' משעת חתירה. ולפענ"ד יש לפרש היינו משעת סתירת הכותל והגל שנפל עליו וכיון שאז הי' מצוה להרגו להפיל עליו הגל איך נחלל עליו שבת לסתור הגל כיון שהגל נפל עליו בדין ושאני בשאר אדם שמפקחין עליו הגל שהגל נחשב כמו רודף

ומהך דר"ת בעירובין (דף כ"ט ע"ב) שאכל בצל וחצי נחש שכ' הריטב"א שלולא שהשעה צריכה לו לא היו מתפללין עבורו לפי שהביא עצמו לידי סכנה ורצה כ"ת לסייע מזה שהמביא עצמו לידי סכנה אין מצילין אותו. חס לי' למר דלימא הכי וכי ר"ח הי' מפקיר עצמו לידי מיתה ועבר ח"ו על קרא דואת דמכם לנפשותיכם אלא האמת הוא דר"ת הי' בוטח בד' במדה גדולה והי' בטוח בעצמו שלא יזיק לו שום דבר נגד רצון שמים ור"ת לטעמי' דאמר בחולין (דף ז') שקולי אין עוד מלבדו ועוד שם וכו' ואמר עוד שם אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה וע"כ סמך בצדקתו ואמונתו על הנס

וגדולה מזו מצינו להאמוראים ז"ל שאפי' לאיש אחר הכניסו לפעמים בסכנה בבטחונם שלאיש כזה לא יארע כל מכשול כמבואר בתענית (דף כ' ע"ב) דעיילי' לר"א בר אהבה ומשכי' בשמעתא עד דפניי'. וכן בקידושין (דף כ"ט ע"ב) בהאי מזיק דהוי בי רבנן דאביי דאמר אי לא איתרחיש לי ניסא סכנתין. וכי חלילה היו מפקירין דמו של אותו צדיק אלא אדרבה בטחונם הי' חזק. ואעפ"כ אין הלכה כן אלא שאין סומכין על הנס כר' ינאי דשבת (דף ל"ב) דבדיק ועבר. ומש"ה לא היו מתפללין על ר"ח דלדעתייהו הסומך על הנס אין עושין לו נס וכמ"ש ברכות (דף י' ע"ב) התולה בשביל עצמו תולין לו בשביל אחרים רק מפני שהשעה צריכה לו התפללו עליו. אבל לעשות לו הצלה טבעית אין שום ס' שהיו מחוייבים לעשות עבורו אפי' אי נימא דהמאבד עצמו לדעת אין חייבים להצילו דזה לא רצה לאבד עצמו אלא לקיים א"ע ובטח בד' יותר מן ההלכה

ורחוק אצלי מ"ש במהרש"א שם שהוא ר"ח בן דוסא דפשוט דסתם ר"ח בש"ס הוא ר"ח בר חמא הרופא ולשיטתי' אזיל כמ"ש למעלה. ולפענ"ד אפי' אותן החכמים שסמכו על הנס דוקא באדם ס"ל כן ולא בשאר דברים דאל"כ תקשי עלייהו מהך דשקלים פ"ו מ"ד דעשו שלחן של שיש משום דאין סומכין על הנס כמבואר בירושלמי שם וברע"ב היינו דבאדם דאית לי' מזלא שאני [וכ"נ מגמ' דב"ק (דף ב' ע"ב) לפי' השני ברש"י שם]

ויש ראי' לדברי הרמב"ם במו"נ ח"ג פי"ז שכ' דלדעת חכז"ל דוקא באדם מצינו השגחה פרטית ולא בבע"ח ושאר דברים שבעולם שהוא רק לקיום המין ויש שהקשו ע"ז ממד"ר וישלח פע"ט דאמרו אפי' צפור מבלעדי שמיא לא מתצדיא. ונ' לדעתי דתליא במחלוקת ר' יוסי בר יהודה וחכמים חולין (דף מ"ג ע"א) בנקובת המרה דהחכמים הביאו ראי' ממעשה דאיוב והוא א"ל אין מזכירין מעשה נסים. ואה"נ לדידן דקיי"ל כריב"י אין ראי' מאדם לבהמה דגבי אדם י"ל דכמה פעמים זכות התפלה משנה הגזירה וחי

ואה"נ קו' התוס' שם (דף מ"ב ע"ב) שהקשו על ר"ת שכ' דבאדם דאית לי' מזלא שאני והקשו מאי מקשה מאיוב וקו' זו תמוה דלמא אה"נ זה תשובתו של ריב"י דאמר אין מזכירין מעשה נסים ואה"נ לכל אדם אמרי' כן שמא נסים אירעו לו. וכמ"ש ירושלמי יבמות המובא בתוס' שם ביבמות (דף קכ"א ע"ב) ד"ה אין שמא נעשה לו נס כדניאל כחנני' מו"ע וגם התם קיי"ל כן לכמה פוסקים

ואין לדקדק דלשון אין מזכירין מעשה נסים דירושלמי שקלים היינו דאין סומכין על הנס והכא פירושו דאין מסייעים מוע"נ דס"ס הכוונה היא אחת

ואין להקשות על ר"ת אלא מהך מעשה דענבול (דף נ"ז ע"ב) שעשו לו תידוק של קרי' וחיה ותשובתו של ר"ש ב"א שאמר ימות החמה הי' וכו'. אך גם מזה אין קושיא די"ל דאזלו בשיטת החכמים החולקים על ריב"י דנקובת המרה כשרה. וס"ס לדידן י"ל דס"ל דבאדם יש לעולם לומר שמא נעשה לו נס כדקיי"ל בירושלמי לענין עגונה חוץ מגבי ארכובה דרגל וכמ"ש הב"ש סי' י"ז סקצ"ז דקים להו בהא וס"ס לכתחלה קיי"ל דאין סומכין על הנס

ומ"ש כ"ת בשם שו"ת הרי"מ ז"ל חחו"מ ת' א' דמחייב א"ע למיתה הוא משועבד לשמים ואין זה מחייב א"ע תימה שלא נזכר שם מזה אלא דבפשוט כוונתו דבמיתה אינו יכול לחייב א"ע דאין הורגין עפ"י הודאתו כמ"ש הרמב"ם סוף פי"ח מה' סנהדרין הטעם שמא מן המחכים למות הוא ומסיים וכללו ש"ד גזירת מלך הוא אלמא דהא לאו סברא הוא

ובאמת אם מצד האיסור הרי גם ממונו אסור לו לאבד ועובר משום לא תשחית. ואין בין זה לזה אלא שזה חמיר איסורו וזה קיל

ומ"ש כ"ת לכאורה לפרש הטעם דבאין לו דמים אין מפקחין עפ"י דברי המג"א ש"ל סקט"ו דבאין לו ח' חי אין מפקחין ובגל אין לו ח' חיים. ודאי דכוונת המג"א דוקא בעובר שלא הי' לו ח' חיים מעולם אבל לא בזה שהי' לו ת' חיים אלא שאיתרע ודאי דמפקחין תמיד ואין לנו הלכה מפורשת יותר מזו

אך לענ"ד פשוט הטעם דאין מפקחין באין לו דמים כמש"ל כיון דאז באותו העת שנפל עליו הגל הי' מצוה להרגו אסור להצילו כמבואר בנדה (דף ס"א) בהנהו בני גלילא דקטול נפשא דאתו לקמי' דר' טרפון וכו' מיחש לה מיבעי ופירש"י ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם. ואף שהרא"ש שם תמה על רש"י היינו דמשום קול בעלמא יהי' אסור משמע דאם הי' הדבר ברור אסור לן להצילו

ויפה כ' בהג"ה רעק"א באו"ת קנ"ו לראי' דאף היכי דבדינינו אינו חייב כיון דלא היתה התראה אעפ"כ אין מצילין אותו. ובאמת הרי ר"ט הי' בזמן שלא נהגו ד"נ בישראל כדאיתא, במכות (דף ז') אלמלי היינו בסנהדרין וכו' אעפ"כ אמר שאסור להציל אותו. ובס' ישועות ישראל בהשמטות בסוף הספר השיג על הפמ"ג במ"ש לחקור לפי מה דקיי"ל דמפקחין פק"נ לחיי שעה אם נפל הגל על מי שמחוייב מיתה אלא שהיום שבת כיון דאין הורגים אולי מפקחין עליו הגל לחיי שעה והוא ז"ל השיג עליו רק מסברא. ובגמ' דידן מפורש שאסור להצילו. עוד יותר תמוהים דברי הפמ"ג דהרי בחייב מיתה ודאי שהיתה התראה ובגמ' תולין (דף מ"א) אמרו התיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה והמומרים הם בכלל מי שמורידים אותם ולא מעלים. וס"ס פשוט הדבר דמי שמחוייב מיתה אסור להצילו אפי' בחול

נהי דבתוס' נדה (דף מ"ד ע"ב) סד"ה איהו כ' דאע"ג דמותר להרגו מ"מ משום פק"נ מחללים עליו את השבת ודאי דאין כוונתם דהיתר גמור הוא אלא דאין ב"ד מענישין עליו אבל ודאי איסורא עביד מדמדמי לי' לגוסס וגוסס ודאי דאסור להרגו כדקיי"ל ביו"ד סי' של"ט דהוא כתי לכל דבר ואסור לעשות שום דבר המקרב מיתתו ה"נ כן כוונתם אבל בכל חייבי מיתות משנעשה בר קטלא עד שימות והבא במחתרת עד שיצא הוא בר קטלא ואסור להצילו ואולי אף בחול אסור: