דברי יששכר רסד

וס"ס מחללין שבת אפי' משום עובר לחוד כדאיתא בערכין (דף ז') באשה שישבה על המשבר ועי' רא"ש יומא פ' יוה"כ סי' י"ג בשם הרמב"ן ועיי"ש בק"נ אות י' דאפי' עובר פחות מג' ימים אעפ"כ מחללין עליו שבת

ולא תקשה ממשנה דערכין (דף ז') הנ"ל באשה שיצאה ליהרג דאין ממתינין לה עד שתלד. ובדברי הר"ן פ' אלו טרפות בסוגיא דעובר ירך אמו שכ' דאפי' אי עובר לאו ירך אמו אפ"ה היוצא ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין אותה לאלתר דכיון דהיא חייבת מיתה אין מענין את דינה ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן משמע לכאורה כדברי הסמ"ע הנ"ל

אך באמת כוונת הר"ן פשוטה דהא כל ולד לאו בר קיימא הוא עדיין אלא שעתיד להיות בר קיימא ומש"ה אמור לאבדו והמאבדו כאלו שופך דמים. אך ה"מ בשאר ולד שעתיד להיות בר קיימא ע"י מעי אמו. אבל בולד זה כיון שאמו חייבת מיחה ואסור להלין את דינה א"כ הולד הזה אינו עומד להיות בר קיימא ממילא לולד הזה מותר להרוג אפי' כשאין הורגין את אמו. והדבר פשוט

אמנם במהרי"ט ח"א ת' צ"ט כ' באמצע התשובה אלמא נפלים אפי' נפש כל דהו לא מקרי ובסוף פ"ק דערכין תנן האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד וכו' ופרכינן פשיטא גופה היא וכו' ומדפריך פשיטא משמע דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל ולא אתא לאשמועינן אלא משום פסידא דבעל ומסיים הלכך בישראלית מפני צורך אמו נ' שמותר להתעסק עמהם שתפילנה כיון דרפואת אמו היא. והנה מלשונו שכ' אפי' נפש כל דהו לא מקרי משמע קצת דמותר אפי' שלא במקום סכנה. אבל א"א לומר כן רק דכוונתו דלא מקרי נפש כל דהו לענין חיוב. וכן מה שדייק ממ"ש בגמ' פשיטא כוונתו כמ"ש לעיל כיון דאין לאמו חיות גם הוא לא נקרא עומד לחיותו וכמש"ל. וכן מוכח מדבריו ז"ל בת' צ"ז שכ' ומיהו תימא דלא חשיבי נפש ובעכו"ם שרי לגמרי. משמע דבישראל איכא איסור

אך לפ"ז צ"ע דב"נ כיון דמצווה על העוברים הי' ראוי לומר כשממיתין בדין שלהם אשה מעוברת אם היו שואלים לנו דין תורה הי' ראוי לומר דממתינין לה עד שתלד כיון דהעובר נחשב גבייהו נפש גמור ועיין במהרי"ט בת' צ"ז הנ"ל שכ' דהמתעסק עמהם כדי שיפילו עבר על לפ"ע לא תתן מכשול דאיהי מוזהרת על העוברים

ויש קצת לברר דבר זה מדברי התוס' סנהדרין (דף נ"ט) ד"ה ליכא שכ' דקודם שיצא ראשו החיה פושטת ידה וחותכתו וכה"ג בעכו"ם אסור כיון שהוזהרו על העוברים. וכתבו ואפשר דאפי' בעכו"ם שרי היינו כמ"ש דהתוס' מסופקים בזה ואולי דוקא הוזהרו על העוברים שאמו עומדת לחיים אבל בכגון זה שאמו עומדת למות עובר כזה מצד עצמו לאו נפש מקרי, ואולי בב"נ דלא הוזהרו על הלנת דין עובר כזה ולד מעליא הוא דיש להמתין עד שתלד ודוקא בישראל שייך דין זה דאיכא איסור הלנת דין. ועי' ת' חוות יאיר ת' ל"א: הנלפע"ד כתבתי סימן קסט. מכ' הגאבד"ק קונסק שי' וז"ל

יקרת מכתבו הגיעני וע"ד קושיתו בגמ' דסנהדרין (דף ע"ג) דפריך על מי שרואה חבירו טובע בנהר שחייב להצילו מקרא דלא, תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא והשבות לו אבדת גופו מנין ת"ל והשבות לו. דלמה לא מוקי הש"ס דאי מוהשבות לו הו"א דאם רוצה לאבד עצמו לדעת אינו חייב להצילו דקרא באבדת ממונו כתיב וכי היכי דמאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו ה"נ מאבד נפשו לכך צריך קרא דלא תעמוד

והנה לכאורה יש להוכיח דאף אליבא דאמת כן היא והו מש"ס סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) דהיכי דאין לו דמים אין מפקחין עליו את הגל במחתרת. אף דאינו מובן כלל הטעם הלא פשוט דכשיצא ממחתרת ונפל עליו הגל ודאי מפקחין א"כ גם במחתרת אם נפל עליו הגל הרי אז בודאי שוב לא יהרוג וא"כ כשבאים הרבה אנשים ורואים נפילת הגל שנפל עליו ה"ז כיצא ולמה אין מפקחין. וא"כ לכאורה מוכח כוונת הש"ס כיון דמפקיר עצמו למיתה בעת שהוא במחתרת ע"כ אין מצוה בהשבת גופו כמו בממון

וראיתי בס' ישועת ישראל להגאון מקוטנא ז"ל דהביא ש"ס הזה להוכיח דמחללין אף בהביא עצמו לידי סכנה. והוא לפלא כי הוא ראי' לסתור דודאי מאב על בנו דיש לו דמים אין שום ראי' שהרי לא סיכן בעצמו כלום ומה זה ענין לסיכן בעצמו

וגם יש כדמות ראי' מעירובין (דף כ"ט ע"ב) גבי ר' חנינא שאכל חצי נחש מהבצל וקאמר הש"ס דלכך בקשו עליו רחמים יען שהשעה צריכה לו וכ' שם הריטב"א דאל"ה הי' כדאי לחוב בעצמו ולא היו מתפללים עליו וא"כ מכ"ש דאין מחללין בכה"ג

אך באמת נ' דכ"ז אינו ובודאי מחללין ול"ש בזה אבידה מדעת דדוקא גבי ממון שהוא שלו שפיר אם מאבד לדעת אין נזקקין לו והרבה סוברים דהוא הפקר משא"כ באבדת נפשו דהוא אינו שלו רק נפשו קנוי' לשמים

ומטעם זה תמה בתשו' הרי"מ חחו"מ סי' א' על הפנ"י דמכות דל"ש בנפשות לומר שלא נהרוג אותו יען שמודה ואומר בפניכם הרגתי דדוקא בקנס שייך הודאת בע"ד משא"כ להרוג עצמו שהוא כמו שהורג את אחרים ול"ש הודאת בע"ד ושפיר עושים בהם הזמה עייש"ה. וא"כ ל"ש מ"ש כ"ת דהי' ס"ד דא"צ להצילו ברוצה לאבד עצמו לדעת שאין זה מקרי מדעת הבעלים כלל

וכן בזכרוני שכ' בת' מהרי"ק דלכך הולכין בנפשות אחר הרוב ולא בממון יען בממון אמרי' הממע"ה וצריך עדים דוקא משא"כ בנפשות דאדם לא מקרי מוחזק בעצמי שהוא קנוי לשמים

ומהא דמחתרת הנ"ל לכאורה יקשה טובא למה אין מפקחין באין לו דמים. והמג"א סי' שכ"ט סק"ד הביא ש"ס זה להלכה. ולכאורה אפ"ל עפ"י מ"ש המג"א סי' ש"ל סקט"ו דבאין לו ת' חיים אין מפקחין מספק וא"כ במחתרת תמיד יש ס' שמא כבר הוא מת תחת הגל כמבואר בנקה"כ יו"ד סי' שצ"ז דח' חי אין לו דהרי רגע קודם הנפילה הי' בר קטלא ע"כ אין מחללין מספק. אך באמת גוף דברי המג"א צ"ע וכבר תמה עליו בהג"ה דרע"ק שם. וגם צ"ע טובא דהרי מפורש דגם בס' עכו"ם מפקחין ובזה ודאי ל"ש ח' חי כמובן וכן הוא בספ"ק דכתובות (דף ט"ו ע"ב) ע"כ הקושיא ממחתרת כעת הדבר צע"ג אצלי. אולי יש לכ"ת דברים בזה ימחול להודיעני כי היא בעיני תמיהה רבתי

והנני ידידו באהבה. יואב יהושע חופ"ק קונצק וזה תשובתי אליו: סימן קע

לידידי יקירי הגאון המובהק וכו' כש"ת מ' יואב יהושע שי' הגאבד"ק קונצק

מ"ש כ"ת דיש להוכיח לכאורה דהאמת הוא כן היכי דהכניס עצמו לסכנה דא"צ להצילו מהך דסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) היכי דאין לו דמים דאין מפקחין הטעם פשוט התם דהוא גברא קטילא ולא ניתן לחלל שבת על איש כמותו. אבל בחול יש לומר דמפקחין דענין חילול שבת הוא דוקא לאיש שבשעה שנפל עליו הגל הי' החיוב להצילו. אבל בזה שבשעה שנפל עליו הגל הי' מותר להטיל עליו הגל בידים אין חיוב להצילו. והם דברי רש"י שם דגברא קטילא הוא משעת חתירה: