דברי יששכר רסג

תשו' הרשב"א לחייב היורשים לשלם להמשמש ובנה"מ הרגיש קצת בזה אבל בסוף דבריו הפליג לדרך אחרת בדברים שאינם מובנים כלל

ואחרי כל זה תמיהה גדולה על הרמ"א דהביא בסימן שכ"א לראי' מתשו' מהר"מ בהך דמכת מדינה דמלמד והא כל אותה התשובה הוא רק לשיטתו דמהר"מ בקדמייתא משא"כ לדינו של מהר"מ האחרון

וע"כ צ"ל דרמ"א ס"ל דלא תלי הא בהא דבמח אה"נ דפטור דס"ל דפועלים כיון דהו"ל לאתנויי מעולם פסידא דידהו הוי ומזלייהו גרם. וכמ"ש רש"י (דע"ז) ד"ה פסידא דפועלים דא"ל מזלייכו גרם. ומשו"ה אפי' במת אף דהוי אונס מ"מ לחייבו לא נוכל וכמש"ל וכדמשמע בגמ' מהאי דשוכר את הפועל ושמע שמח לו מת. אך כיון דכל אותו הפטור משום דמזלייהו גרם משו"ה אם מכת מדינה הוא חייב לשלם וכמש"ל דהיכי דהוא מכת מדינה ל"ש לומר מזלייהו גרם

וליישב שיטת רבינו יואל התמוה מאד נראה פשוט עפ"י הנראה מת' מיימוני דס' קנין ל"א דדעת מהר"מ היתה מתחילה דהיכי דחלה המלמד נותן לו כל שכרו. וכמ"ש התוס' קידושין (דף י"ז) יש רוצים לומר כן וכ"כ בת' מיימוני ת' ל' שם ב' ר"ש בן אברהם והיינו דהיכי דאנוס משלם לו ואעפ"כ בתנוק שחלה פטור מלשלם דהו"ל לאתנויי. ואה"נ לשיטתייהו במת כיון דהו"ל אונס דל"ש חייב לשלם ולדידהו לא הוי בכלל אונס רחמנא חייבי' כיון דגופו קנוי דמדמה לי' לע"ע שחלה וכשחזר בו מהר"מ ז"ל פסק דמלמד שחלה פטור הבעה"ב מלשלם וכמ"ש התוס' דל"ד לע"ע ובהאי דשמע שמת לו מת אינו משלם מה שלא עבד אצלו. וממילא גם במת פטור עכ"פ. לפ"ז שיטת יואל לא תמיהה כל כך וכן ראיתי בתשובות הרשב"א גבי מת השוכר והפוסקים לא הביאו רק ת' הרשב"א ת"א ת' אלף כ"ח. אך בחלק חולדות אדם ת' שכ"ח שם הוא באריכות יותר ומברר דבריו דל"ד לשאר אונסים דהתם לחייב הוא בא אבל בכאן הוא להיפוך שכבר נתחייב משעת השכירות

ועתה נחזור על השגות הד"מ על המהרמ"פ קו' הראשונה כבר נזהר בזה מהרמ"פ בעצמו וכ' דל"ש בזה מכת מדינה כיון שזה טוען שאינה ברשותו ל"ש מזלו גרם. ב' מה שהקשה מהך דמלמד כבר בארנו דאפי' אם נימא דהוא מוסכם להלכה ע"כ דוקא החם דפטרינן לי' לבעה"ב משום דמזלא דפועל גרם ומש"ה מחייבינן לי' במכת מדינה שנשתעבד לו משעה שהתחיל במלאכה או משעת קנין וכ"ז היכי דגוף הפועל מזומן וכי האי דספינה. אבל אם הפועל אינו מזומן כגון בחלה כבר בארנו דקיי"ל להלכה דפטור ואפי' המחייבים ס"ל דהוי כע"ע אבל לא בחפץ ששכר ובאמת אינו אותו החפץ ששכר אצלו. קו' השלישית שהראה מקום לתשו' מיימוני כ"כ כ"ז לשיטת בעל התשובה דס"ל בנפל הבית ונשרף צריך לשלם הכל אף מה שלא דר והוא אזיל לשיטתו דהוא בעל החשובה דס' קנין ת' ל' הוא הר"ש בן אברהם. ואף ששם נדפס שמעון בן אברהם הוא ט"ס שהוא רבינו שמשון בר אברהם שהוא הר"ש משאנ"ץ שחבר תוס' שאנ"ץ והוא הרשב"א המובא בתוס' אחיו של הריצב"א כידוע והוא ז"ל גם בחלה המלמד מחייב לשלם הכל. אבל לדידן דפטרינן בחלה המלמד ובנשרף ונפל הבית קיי"ל דא"צ לשלם מה שלא דר ודאי דדינו של מהרמ"פ מדויק היטב. ומ"ש לחלק בין קרקעות שבח' המשכיר עומד הוא רק מסברא דידי' ז"ל לפי שדחקו תשו' שבמרדכי וכבר בארנו שמשם אין ראי' דאנן קיי"ל דלעולם פטור מלשלם על להבא אין ראי' לסברא זו להשיג על מהרמ"פ

ומ"ש הסמ"ע בכוונת ת' מהר"מ ודאי דתמוה וכאשר השיג עליו הש"ך

ומ"ש הט"ז ורוצה לומר חילוק אחר אינני רואה שום דוחק לדחות סברת מכרמ"כ ובפרט שהסמ"ע מסכים לדבריו ז"ל

אך במה שכ' הט"ז דהלואת החנות הוי כמו חמור והבריקה אף דסברת מהרמ"פ נראה קצת יותר עכ"ז חלילה לנו להכריע ומה גם בדבר שאין ראי' לא לזה ולא לזה

ומעתה בדינו של כ"ח [דהשוכרים שכרו בית להתפלל וכבר התפללו שם זה זמן ועתה נולד חדשות ששר המחוז אינו מניח אותם שם להתפלל וחקר הרב המאה"ג שי' מי יפסיד] פשוט הדבר דלשיטת הט"ז ודאי דההפסד על השוכר וחייב לשלם כל שכרו ואף לשיטת מהרמ"פ לא ברירא לן לפוטרו די"ל דשאני הלואת החנות דעיקרו עומד רק להלואה אף דחזי לדירה ג"כ הוא דבר דל"ש ודבר מועט נגד שוויו למסחר וחשיב כמו פסקי' לחיותי' ומוכח לכל דנתאנה לגמרי. ומבואר דל"ד לחמור והבריקה. משא"כ השוכר להתפלל שם אינו דבר של פרנסה ואם ירצה לדור בו מי ימחה בו וסתמו עומד לדור בו, אפשר דגם מהרמ"פ יודה דהוי כחמור והבריקה. ולא יהא אלא ס' כבר הסכים המהרמ"פ בעצמו דהמשכיר מיקרי מוחזק אף לטענה זו. א"כ פשוט הדין עם המשכיר דהשוכר חייב לשלם וכ"ת יפה דן ואין שום פקפוק בדבר: דברי ידידו דוש"ת. סימן קסח

נשאלתי מעיר אחרת באשה מעוברת שעבורה ולידתה סכנה לה אם מותר לה לעשות תרופה שתפיל הולד

והנה פשוט הדבר דמותר במקום סכנה ומפורש בפ"ז דאהלות מ"ו האשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעי' ומוציאין אותו אברים אברים שחיי' קודמת לחייו. ומפורש ברמב"ם (פ"א מה' רוצח ה"ט) שהוא כרודף וכ"כ במחבר בחו"מ סי' תכ"ה ס"ב

והנה על מ"ש הרמב"ם והמחבר שם יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם כ' שם הסמ"ע סק"ח דברים שלא זכיתי להבינם. שכ' דלא תימא הולד הוא רודף וניתן להצילו בנפשו קמ"ל דלא הוי רודף כיון שטבע של עולם הוא כן ואעפ"כ בעודו במעי' מותר לחתכו אעפ"י שהוא חי דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו שם נפש עליו. וראי' מהך דסי' תכ"ג נוגף אשה הרה ויצאו ילדי' ומתה משלם דמי הולדות ואין שם רוצח ומיתה עליו

ודבריו ז"ל אלו מרפסים איגרי דמאי דמיון הוא לענין חיוב מיתה דודאי מיתה אין ישראל חייב על העוברים. אבל ודאי דהוא איסור דאורייתא כאלו שופך דמים הכי אמרו בנדה (דף ל"א) המשמש מטתו ליום תשעים כאלו שופך דמים ובנדה (דף י"ג) בהוצאת ז"ל כאלו שופך דמים וחלילה לומר דאין בזה איסור

וע"כ דהא דמותר הכא הוא רק כדמפורש ברמב"ם ומחבר מפני שהוא כרודף. ואי דקשיא דא"כ אפי' יצא רובו או ראשו ג"כ נימא כן. נראה סברא גמורה בזה דקודם שיצא לאויר העולם כיון דזה העובר עדיין אינו נקרא אדם שלם שאין נהרגין עליו והוא רוצה להעשות אדם שלם ע"י סכנת אמו תשיב רודף שזה בעצמו הרדיפה שהולך לגמור הויתו ע"י סכנתה אבל כשהוא נגמר והוציא ראשו דעכשיו הוא אדם שלם כמו אמו אלא שרוצה לצאת ואמו המונעת אותו. ושניהם בני אדם שלימים וזה רודף לזו וזו לזה. ממילא שניהם אינם נקראים רודפים ואם תמות משמיא הוא דרדפי לה שזה אינו עושה כלום אלא טבעו של עולם הוא. פי' דלא תימא דזה רודף בידים והיא בשב וא"ת. וידוע דבש"ד חמור קום ועשה משוא"ת ע"ז אומר דגם העובר חשיב שוא"ת דטבעו של עולם הוא

ואלו הם דברי הירושלמי סו"פ בן סורר ומורה שאין את יודע מי הרג את מי. ודברי הגמ' דסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) שאמרו משמיא הוא דרדפי לה הן דברי הירושלמי דמתחילה הקשו בגמ' הא רודף הוא דהולד נראה כעושה בידים והיא רודפת אותו בשוא"ת א"כ הוא חשיב יותר רודף ע"כ משני משמיא הוא דרדפי לה שגם הוא אינו עושה מעשה אלא טבעו של עולם הוא א"כ שני הרדיפות שוים. וכ"ז כשהוציא ראשו אבל ס"ס קודם שהוציא ועדיין אינו אדם שלם אין שום טעם אלא מפני שהוא כרודף וכמש"ל. דעכשיו אין שניהם שוים: